פרשת נח
כרך כה, ג
מתורגם ללשון הקודש
א. הציווי לצאת מן התיבה – מדוע?
בפרשתנו מסופר: "ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ", ולאחר מכן ציוה הקדוש־ברוך־הוא את נח: צא מן התיבה אתה ואשתך... כל החי'... היצא אתך...
ואין מובן: מכיוון שכבר "יבשה הארץ" – שמשמעו שהאדמה התייבשה לגמרי, כפירוש רש"י: "יבשה" – "נעשה גריד (=קשיחה מיובש) בהלכתה" (שכן "חרבו המים מעל הארץ" – "נעשה כמין טיט..." – כבר היה לפני כן) – מדוע היה צריך לומר לנח "צא מן התיבה"? ויתירה מזו: לא די בציווי לגבי נח עצמו, אלא נדרש ציווי מיוחד בנוגע לחיות – "כל החי'... בעוף ובבהמה ובכל הרמש... היצא אתך"!
במדרש נאמר: "כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התיבה, אלא אמר: ברשות הקדוש־ברוך־הוא נכנסתי שאמר לי "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו".
ברם (נוסף לזה – שרש"י כלל לא מביא את המדרש האמור, הרי) מדרך לימוד הפשט עולה, ומפורש הדבר ברש"י, כי ציווי הקדוש־ברוך־הוא לנח "בא... אל התיבה" (לא היה בבחינת נתינת רשות, אלא) משום שנח לא רצה להכנס לתיבה.
בפשטות ניתן לומר, שהצורך בציווי לא היה (כל כך) על עצם היציאה, אלא על אופן היציאה – "(צא מן התיבה) אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך", כפי שרש"י מפרש על כך: "איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המטה" (מה שאין כן בהיותם בתיבה – היו "האנשים לבד והנשים לבד", כי "נאסרו בתשמיש המטה").
ובדומה לכך בנוגע לחיות, שהיה צריך להבהיר (כסיום הפסוק) שיהיה "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ", וכפי שרש"י מפרש: "ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש".
אך מפשטות לשון הכתוב משמע, שהציווי היה (גם) בנוגע לעצם היציאה – "צא מן התיבה". והדבר מודגש ביותר בנוגע לחיות... לגביהם נאמר "הוצא כתיב... אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה" – שהחיות (יתכן) לא ירצו לצאת מן התיבה, ולכן יש ציווי "הוציאם אתה" (בעל כרחם).
ב. בתיבה שרר מצב של שלום בדומה לעתיד לבוא
אחד מהביאורים בזה:
מבואר בכמה מקומות, כי בתיבת נח שרר מצב של שלום, מעין זה שיהיה לעתיד לבא – "וגר זאב עם כבש... לא ירעו ולא ישחיתו...". הרי בתיבת נח חיו ביחד כל סוגי הבהמות והחיות – כולל חיות טורפות ודורסות – ולמרות זאת "לא עשו רעה זה לזה כלל ולא השחיתו זה לזה".
והדבר מוכרח גם מפשוטו של מקרא. כי, הגם שעל הפסוק "קנים תעשה את התיבה" מפרש רש"י "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה" – שכל (מין) בהמה וחיה יהיה בנפרד מכל השאר – הרי למרות זאת:
א) קשה לומר, כי ניתן (בצורה טבעית) לצמצם חיות טורפות במקום (מדור) מוגבל ביותר למשך שנה תמימה, כאשר במהלכה לא יתרחשו מקרים בהם חיה רעה תזיק וכיוצא בזה.
ב) רואים במוחש (ב"גן חיות") כי בכדי לנהל כמות גדולה של חיות טורפות, נדרש צוות גדול מאוד של אנשים ש"יסתדר" אתם. ואילו בתיבת נח אנשים ספורים בלבד (נח ובניו ונשיהם) ניהלו את כל החיות הטורפות לסוגיהם... של כל העולם כולו!
מוכרח איפוא לומר, שבהיותם בתיבה, נשתנה טבע בעלי־החיים הטורפים, בדומה למה שיהיה לעתיד לבוא, ובכזה מצב אפשרי כי "נער קטן נוהג בהם".
ואין להקשות מדוע אין רש"י מציין במקום כלשהו שבתיבה התרחש נס גדול שכזה (הדומה למצב לעתיד לבא – לאחר שיהיה "ומלאה הארץ דעה את ה'") – כי יש לומר, שאכן הבהיר זאת רש"י בפשוטו של מקרא, באומרו שלתיבה הגיעו רק "אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ומאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה". אשר מכך רואים, כי: א) רק המובחרים (שלא השחיתו דרכם) הגיעו לתיבה. ב) באו מאליהם לתיבה לא הזיקו החיות הטורפות. ג) עצם הגעתם, וכן ד) כניסתם לתיבה הייתה לגמרי בדרך נס;
ובמילא אין כל פלא, שגם לאחר מכן, בכניסתם לתיבה נמשך נס זה (בקשר להעדר ההשחתה של החיות), והשתנה טבעם של החיות הטורפות שלא יזיקו לבהמה וחיה אחרת וכו'.
ג. נח והחיות לא רצו לרדת מהמדריגה שהיו בתיבה
וזהו הטעם לכך מדוע לאחר ש"יבשה הארץ" היה צורך בציווי "צא מן התיבה" – משום שנח לא רצה לצאת מהתיבה; הוא היה במקום בו שרר מצב של לעתיד לבא,
[ובפרט על פי המבואר בחסידות, ששינוי טבע החיות בתיבת נח, נבע מכך שהאיר בה אור אלוקי נעלה ביותר (– מעין שיאיר לעתיד לבוא) הפועל את עניין השלום].
ומשום כך היציאה מן התיבה, היוותה ירידה לגבי המצב בתיבה.
ועל אחת כמה וכמה ביחס לחיות הטורפות עצמן, בהם התחולל שינוי הטבע כשהיו בתיבת נח, שמצד עצמם לא רצו לצאת מהתיבה, ובכך... לשוב ולהיות חיות טורפות ומזיקות!
ולכן היה צריך לצוות את נח באופן מיוחד "כל החיה אשר אתך... הוצא אתך", משום שהיה ניתן לחלק ולומר: עבור נח (עם אשתו ובני ביתו) הכרחית היציאה מן התיבה, כדי לפעול בעולם שמחוץ לתיבה. ולכן כדאית הירידה (צא מן התיבה) בשביל התועלת של העולם בחוץ.
לעומת זאת, שיחרור החיות הטורפות מהתיבה יגרום בהם ירידה (חזרה למצבם קודם כניסתם לתיבה), ובעולם יהיו שוב חיות טורפות!
לכן הצטווה נח, אשר אף על פי כן – "כל החיה... הוצא אתך".
אך מכך מובן, כי על־ידי "צא מן התיבה... הוצא אתך", נעשה עילוי לגבי המצב כפי שהיה בתיבה.
ד. המעלה ביציאה מהתיבה – קיום "מלאו את הארץ"
מהי ההסברה בכך?
הדבר מרומז בדברי הפסוק עצמו, האומר "צא מן התיבה אתה ואשתך...", דבר המורה (כנ"ל) ש"התיר להם...". ובדומה לכך לגבי החיות... – "הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ".
מכך שזהו הדבר הראשון עליו הצטווה נח בקשר עם יציאתו מן התיבה, מובן, שאין זה רק ענין צדדי (היות ולפני כן בתיבה "נאסרו...", לכן כשיצאו מן התיבה היה הכרח להתיר זאת שוב), אלא זוהי המטרה והתכלית של "צא מן התיבה". בכך מתבטא החידוש של "צא מן התיבה".
וכפשטות הענין: מה היה חסר בחיים בתיבה – העובדה שבמקום המוגבל של התיבה לא התאפשר הענין של "פרו ורבו" (ו"כבשוה" – הארץ), ובפרט באופן שיביא ל"מלאו את הארץ".
וזהו המכוון של "צא מן התיבה" – שלאחר המבול בו "וימח את כל היקום...", הייתה שליחותו של נח לבנות מחדש את היקום, על־ידי "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וכפי שנאמר מיד בהמשך הפרשה, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה לנח – בתור ברכה ובתור ציווי – "פרו ורבו (ומלאו את הארץ").
ה. גילוי כח האין־סוף בלידה גשמית ובעבודה בעולם
כל ענין בגשמיות משתלשל מענינו ברוחניות. ובדומה לכך בעניננו: העובדה שהיציאה בגשמיות מן התיבה היתה בשביל "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – השתלשל מרוחניות הענינים.
החידוש ב"פרו ורבו" הוא – שבכך מתגלה כח האין־סוף כאן למטה. משום שבענין ההולדה אין כל הגבלה, והוא קיים עד אין סוף, דור אחר דור.
וזהו ההבדל בין המצב בתיבה לגבי המצב בצאתם מן התיבה:
בתיבה, מבלי הבט על הגילויים הנעלים שהאירו שם (עד שהדבר פעל שינוי הטבע בדוגמת לעתיד לבא, כנ"ל), היה זה רק ענין של עליית ותענוג הנברא, ובמילא יש לכך גבול.
מה שאין כן על־ידי העבודה בעולם, מחוץ לתיבה, וכפי שהעולם נברא דוקא – עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – כאן, בתחתונים (דוקא), נעשית הדירה לו יתברך, דירה בעצמותו.
ולכן דווקא בעבודה כזו מתגלה ה"בלתי בעל גבול", נחלה בלי מצרים.
ו. ההוראה: לא להסתגר בתיבה רוחנית, לצאת לפעול בעולם
ההוראה מכך בעבודת השם:
ישנם כאלו הסבורים שניתן להסתגר בארבע אמות שלהם ולעסוק כל היום בתורה, וכלל לא נוגע להם מה נעשה בעולם מסביבם.
ומי יאמר אם בדעתו לעסוק כל היום בפנימיות התורה, "דע את אלקי אביך", שהרי אז ידמה מצבו האישי לזה של ימות המשיח, כפסק הרמב"ם בסיום וחותם ספרו "ובאותו הזמן לא יהיה... ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
יכול הוא איפוא לטעון: לשם מה עליו לצאת מארבע אמותיו כדי לעסוק בהרבצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה, כדי לפעול את "קאתי מר דא מלכא משיחא" (=ביאת האדון זה מלך המשיח), שעל־ידי זה יזכה (וכל העולם) לעסוק ב"לדעת את ה' בלבד" [כפירוש רש"י אשר תורתו של משיח היא "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה", פנימיות התורה] – הרי הוא זכה כבר ל"עולמך תראה בחייך", והריהו עוסק כבר עתה ב"לדעת את ה' בלבד"!
על כך היא ההוראה – "צא מן התיבה": צריך לצאת מהתיבה ולפעול בעולם שמסביב. אכן יש לפעמים סדר של "בא... אל התיבה" – כאשר בחוץ יורד מבול, וקיים חשש פן ייטבע ב"מים הזידונים" של מי המבול, או אז יש להתגונן מכך באמצעות "בא... אל התיבה", כפירוש הבעל־שם־טוב: להכנס בתוך אותיות ותיבות התורה והתפילה – אך צריך לדעת, אשר סוף־סוף חייב להגיע זמן של "צא מן התיבה", משום שהמטרה והתכלית היא לפעול בעולם שמחוץ לתיבה שלך.
ואל לאדם לחשוב כי מחובתו לעשות זאת רק מפני שעליו לוותר על טובתו האישית למען טובת הזולת – אלא זה נוגע לטובתו ושלימותו שלו. שכן, מבלי הבט על כל העילויים אליהם ניתן להגיע על־ידי "עבודה בתיבה", הרי כל זה הוא ענין שבמדידה והגבלה,
– אך על־ידי "צא מן התיבה" נעשה "פרו ורבו", הריבוי עד אין סוף, עד באופן של "ואלה תולדות פרץ", תולדות מלא – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", נחלה בלי מצרים, שזה יהיה בגילוי בביאת משיח צדקנו, "עלה הפורץ לפניהם".
ז. הוראה נוספת: פרו ורבו כפשוטו לאחר ה"מבול" שבדורנו
הוראה נוספת שניתן להפיק מכך – בקשר ל"פרו ורבו" כפשוטו:
התפקיד הראשון של האדם לאחר המבול, מצב בו "וימח את כל היקום...", הוא – "פרו ורבו ומלאו את הארץ", לבנות מחדש את העולם.
וזוהי ההוראה המיוחדת עבור דורנו, שעבר את המבול רחמנא ליצלן, וחלק גדול וחשוב ביותר וביותר מעם ישראל, היו לא תהיה, נמחה בגשמיות – צריך לדעת, כי לכל לראש מוטלת האחריות (והזכות) על כל אלה שבחסדי ה' ניצלו מהמבול הם וצאצאיהם, לבנות מחדש את עם ישראל בגשמיות, ואזי יהיה עם מי לעסוק ברוחניות – שכן בשביל "צו את בני ישראל", צריך להיות קודם (קדמו) בני ישראל.
ח. טענות החוששים מהאחריות שבגידול ילדים
ישנם כאלו העושים חשבונות:
ללדת ילדים הרי זו אחריות עצומה. צריך לכלכל אותם הן בגשמיות, הן ברוחניות – לחנך אותם בדרך התורה והמצוות. ומי יודע אם בכוחו לגדל את ילדיו כדבעי, שיגדלו ילדים בריאים, בריאים בגשמיות ובריאים ברוחניות?
ולכן, לדעתם, עליהם להתבסס תחילה במצב האישי הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ורק אחר כך יחשבו ומאוחר יותר אף יקיימו את מצוות "פרו ורבו"!
ועל כך באה ההוראה מנח, כדלקמן.
ט. נח וחזקיהו מוכיחים, כי אין להתערב בחשבונות הקדוש־ברוך־הוא
על אף שהקדוש־ברוך־הוא ציוה לנח "צא מן התיבה אתה ואשתך" – "איש ואשתו כאן התיר להם..." (כנ"ל), בכל זאת מסופר בתורה, כי בפועל "ויצא נח ובניו [בנפרד] ואשתו ונשי בניו" (לא – "איש ואשתו").
ומסבירים המפרשים (על פי פירוש רש"י) שהדבר נבע מכך ש"היה נח דואג לעסוק בפריה ורביה". כלומר: נח עשה חשבון, מה תהיה התועלת מכך שיילד ילדים? הרי יתכן שיחזור על עצמו מצב דומה בו הם יחטאו "ויבואו מי המבול וישטפום". ואכן, בעקבות כך הבטיח לו הקדוש־ברוך־הוא תחילה "שלא לשחת העולם עוד", ורק אחר כך ציווהו "פרו ורבו".
ואף שהקדוש־ברוך־הוא ציווהו כבר קודם "צא מן התיבה אתה ואשתך", וכיצד יתכן שנח, אשר היה "איש צדיק תמים" יעשה היפך מרצון ה' כתוצאה מחישובים כלשהם?
אך אין זו קושיא: נח חשב שמאמר הקדוש־ברוך־הוא "צא מן התיבה אתה ואשתך" (איש ואשתו) היה רק היתר – כדיוק לשון רש"י "כאן התיר להם" – אבל לא ציווי. לכן אחר כך הוסיף הקדוש־ברוך־הוא, שהכוונה במאמר זה הוא לא רק בבחינת היתר, אלא ציווי, וחייב להתקיים "פרו ורבו".
אך עדיין בלתי מובן: הן אמת שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח שלא יביא עוד מבול, אך נח היה מוטרד בעיקר ממצבם הרוחני של בניו. ובאם קיים חשש "פן יוסיפו לחטוא" – הרי בוודאי שלא יסתפק בכך שלא ייענשו – בה בשעה שמצבם (הרוחני) זהה לזה של דור המבול!
מכך ישנה הוראה ברורה, אשר "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"! (=למה לך להכנס לסתרי הקדוש־ברוך־הוא!) יהודי צריך לעשות כל התלוי בו – לקיים מצוות פרו ורבו, ולאחר מכן לחנך בניו ובנותיו על פי הוראות התורה – ולא להמנע מלקיים ציווי ה' מצד חשבונות פרטיים.
– חז"ל מספרים בנוגע לחזקיהו המלך, שראה ברוח הקודש שייצאו ממנו "בנין דלא מעלו" (=בנים רשעים) ולכן לא רצה לעסוק בפריה ורביה. הקדוש־ברוך־הוא העניש אותו על כך, רחמנא ליצלן, משום "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד"! (=למה לך להכנס לסתרי הקדוש־ברוך־הוא, מה שנצטווית עליך לעשות).
רואים מכך, שאפילו כאשר יודעים בבירור מה יהיה... אסור להמנע מלקיים את ציווי ה'; על אחת כמה וכמה כאשר אין זה אלא ספק הנובע מחשבון פרטי כלשהו?
ולהוסיף – גם במקרה של חזקיהו נולד לאחר מכן יאשיהו, עליו נאמר "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבו... ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו", ועוד מלכים צדיקים כמו יהואחז וצדקיהו – אדרבה: קיים את ציווי ה' המוטל עליך בשמחה ובבטחון גמור שהקדוש־ברוך־הוא בוודאי יעזור ויביא הצלחה בהשתדלותך בחינוך הבנים (ובפרט בזכות זה גופא שהנך מקיים את ציווי ה' "פרו ורבו" ללא כל חשבונות).
י. עם כל ילד נפתח צינור חדש של פרנסה
כל המדובר לעיל הוא בנוגע לדאגות מהמצב הרוחני של הילדים, שזה תלוי בעיקר בהורים, להם נתן הקדוש־ברוך־הוא את המצוה (והזכות) לחנך את בניהם ובנתיהם בדרך התורה והמצוה, ונתן להם את הבחירה החפשית לקיים ציווי זה.
אך כאשר מדובר בדאגות מפרנסה גשמית – כשעושים חשבונות שמצב הפרנסה אינו מאפשר לעסוק בפריה ורביה – מראים בכך שהם מקטני אמנה, ולמטה מזה. פרנסה אינה תלויה בבחירה עצמית. יהודי אכן נצטווה "בכל אשר תעשה" – אבל ה"תעשה" הוא רק ענין של עשיית כלי לברכת ה'; השפעת המזון והפרנסה באים מלמעלה, כפי שכל אחד אומר בברכת המזון: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים.
ומכיוון שהקדוש־ברוך־הוא ציוה ליהודי "פרו ורבו", הרי בוודאי שביחד עם כל ילד שנולד נפתח צינור חדש לברכת ה', להשפעת מזון ופרנסה (גם) עבור הילד החדש, ובאופן של "בטובו בחן בחסד וברחמים", מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
יא. גודל החורבן הנגרם מ"תכנון משפחה"
ככל הדברים האלה הוא גם בנוגע לכוחות הנפש: אחרים טוענים, שאין להם את הכוחות, כוחות הגוף או כוחות הנפש, לגדל יותר בנים ובנות, דבר הדורש יגיעה גדולה, יגיעת נפש ויגיעת בשר.
צריך לדעת, כי מכיוון שהקדוש־ברוך־הוא מצווה על כך, ו"אינו מבקש אלא לפי כוחן", ברור שהוא נותן את הכוחות הדרושים לקיים את ציוויו. ובמילא אין צורך להתערב עם חשבונות אישיים, אלא לסמוך על הקדוש־ברוך־הוא, ומתוך שמחה (כמו בכל ענין של עבודת השם).
ואם המצב האמיתי הוא, שאין את הכוחות הדרושים, הקדוש־ברוך־הוא כבר ידאג לכך – שהרי, כדי שיוולדו ילדים מוכרחת להיות ברכה מיוחדת מהקדוש־ברוך־הוא – "ויברך אותם אלקים... פרו ורבו גו'". שלכן "יש כמה בני אדם שאינם מולידים גם שכח המוליד ישנו בשלימות".
– האמת, וזו אמת גלויה, כי הנהגה כזו של בטחון בהשם – לא זו בלבד שאינה גורעת מבריאות האדם, אלא להיפך: הדרך להגיע למנוחת הנפש אמיתית, היא כאשר מתנהגים לפי סדרי הבריאה אותם קבע הקדוש־ברוך־הוא. ואילו כאשר מפריעים לסדר הנורמלי שהקדוש־ברוך־הוא קבע בחיי המשפחה, רואים במוחש שזה גורם לבעיות ב"עצבים"... נוסף על העיקר שזה מפריע וכו' ליחסים שבין איש ואשתו.
הנהגה זו של עשיית חשבונות מתי הוא "הזמן המתאים" ללדת ילדים, כבר קיבלה שם "תכנון משפחה" ("פעמילי פלענינג") – אך המציאות היא שזה מביא את ההיפך הגמור: הריסת הסדר בחיי המשפחה, היפך בנין חיי משפחה. וכפי שנתגלה (לאלו שאינם מעוניינים לרמות את עצמם), כי מעולם לא היה דבר שהכניס חוסר סדר מוחלט והרס הביסוס והחיזוק ובנין של חיי משפחה, כמו אותה שיטה של "תכנון משפחה".
יב. מצות פרו ורבו מקרבת את הגאולה
למצוות פרו ורבו שייכות מיוחדת לדורנו דוקא: הגמרא אומרת "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ב(אוצר ששמו) גוף". זאת אומרת, הלידה של עוד ילד יהודי, מקרבת את הגאולה השלימה של כלל ישראל על ידי דוד מלכא משיחא.
ומכיון שנמצאים בדרא דעקבתא דמשיחא (כמדובר כמה פעמים), ומקווים ומתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "נאו" ממש – מובן, שצריך יהודי לעשות התלוי בו אשר "יכלו כל הנשמות שבגוף".
שזה ממהר את "בן דוד בא" בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
(משיחות ש"פ נח תשמ"א, תשמ"ג, ש"פ ח"ש תשמ"ג)
פרשת נח - ז' מרחשון
כרך כה
א. עד ז' מרחשון המשך לימי הרגל
ז' מרחשון חל תמיד בשבוע שלאחר שבת פרשת נח. ועל פי הידוע כי לימי השבוע יש שייכות ליום השבת שלפניהם, שהרי מיני' (=שממנו) מתברכין, מובן, כי התוכן של ז' מרחשון קשור (ועל כל פנים הינו מרומז) בתכנים של פרשת נח.
ז' מרחשון הוא היום בו "שואלין את הגשמים – ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", כלומר, עד יום זה נמשך עדיין אצל עם ישראל מצב העלייה לרגל לחג הסוכות. זאת, לא רק מפני אשר (כלשון ה'שפתי כהן') "דמם להם כאלו הם עדיין בארץ ישראל ועסוקים בעניני הרגל", אלא משום שכך אכן הם פני הדברים על פי תורת אמת – ובלשון הכתוב "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלקיך", שזה כולל את כל משך הזמן – מתחילת עלייתם לרגל עד חזרתם בפועל למקומם ממש, והיינו עד ז' מרחשון, כאשר ה"אחרון שבישראל" מגיע "לנהר פרת", גבול ארץ ישראל.
הגם שהחל מז' במרחשון, כאשר כל עולה לרגל כבר הגיע למקומו "תחת גפנו ותחת תאנתו", היה זה לכאורה מצב של ירידה לגבי המצב של "בעלותך לראות את פני ה' אלקיך", בבית המקדש, עם זאת, על פי הוראת חכמינו ז"ל "מעלין בקודש", שיהודי צריך להתקדם תמיד מעלה ומעלה, מחיל אל חיל – יש להסיק, כי בכך ישנה גם מעלה ועליה לגבי המצב של העליה לרגל.
ב. המעלה בחזרה לביתם – ביצוע ה"דירה בתחתונים"
הביאור בזה (כפי שכבר דובר כמה פעמים): דוקא כאשר יהודי מגיע לביתו ולמקומו ומתעסק עם עבודת האדמה, אדם חורש ואדם זורע וכיוצא בזה, אזי יש באפשרותו לקיים את המצוות התלויות בארץ כפשוטן, ולהמשיך קדושה גם בכל דבריו ועניניו, "מעשיך ודרכיך" הגשמיים – עבודה שלא תיתכן כאשר הוא נמצא בעלותו לרגל בירושלים ובבית המקדש.
וזוהי העליה בעבודתו, ומשתי בחינות – הן מצד מעשה ה"גברא" (האדם), והן מצד ה"חפצא" (הדברים בהם נעשית המצוה):
אמרו רבותינו זכרונם לברכה "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים", ודבר זה מתבצע על־ידי קיום המצוות בדברים גשמיים, ובמיוחד במצוות התלויות בארץ שדה וכרם וכו'. כאשר יהודי לוקח דברים גשמיים, שמצד עצמם אין הם "חפצי שמים", ובהם הוא מקיים מצוה ועושה מהם חפץ של מצוה וקדושה וכיוצא בזה – בזה נעשית דירה לו יתברך בתחתונים, אשר קדושתו של הקדוש־ברוך־הוא נמשכת וחודרת בדברים התחתונים.
ובדומה לכך גם בנוגע ל"גברא", האדם המקיים את המצוה: בהיותו בירושלים ובבית המקדש, שם לא היה היהודי שקוע (כל כך) בעבודה בדברים גשמיים ("תחתונים"). הוא נמצא במקום שהינו קדוש מלכתחילה, ועוסק רובו ככולו בעניני קדושה. שם עיקר עבודתו: ראיית אלקות – "יראה כל זכורך את פני האדון ה'".
נמצא, כי דוקא בז' מרחשון, כאשר יהודי שב למקומו, ישנה מעלה הן בעבודת ה"גברא" בתחתונים ממש – שכן כל יהודי נעשה שליח להשלים את המטרה אליה "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא" שאינה ניתנת כל כך ליישום בעלייתם לרגל; והן מעלה בנפעל, ב"חפצא", שהוא עושה דירה לקדוש־ברוך־הוא בתחתונים.
ג. כיצד ניתן לחוש מעלה – כשנאלצים לחזור מן המקדש?
זו אכן לפי האמת, בפנימיות ותכלית הענינים, המעלה בעבודת ישראל החל מז' מרחשון (ביחס למצבם ועבודתם בעליה לרגל), מצד רצון ה' וכוונתו יתברך;
– עם זאת, בגלוי ומבחינת הרגשת היהודי עצמו, הלוא עבודת בני ישראל מז' מרחשון ואילך כרוכה עם מצב של ירידה, וירידה עצומה – ממעמד ומצב נעלה ביותר בו "יראה כל זכורך את פני האדון ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות...", למצב והנהגה של התעסקות עם עבודת האדמה ו"עובדין דחול..." – עמל וטירחא בפשטות, וגם יגיעה וטירדא בעבודתו הרוחנית. היהודי עצמו חש כי הוא אינו שרוי במצב הנעלה של בית המקדש "לפני ה'".
וביחד עם זה "מרגישים" בני ישראל גם את המעלה הגדולה שבזה.
וכפי שמצינו בנוגע לכניסתם של בני ישראל מהמדבר לארץ ישראל: בהיותם במדבר, לא היו לבני ישראל דאגות אודות צרכיהם הגשמיים: הם קיבלו הכל מן המוכן, מהקדוש־ברוך־הוא, הן בנוגע לאכילה ושתיה (מן, לחם מן השמים, מים מבארה של מרים), הן בנוגע ללבושיהם – שענני הכבוד היו "שפים בכסותם (=מכבסים בגדיהם) ומגהצים אותם". ובמצב שכזה היה ביכולתם של בני ישראל להתמסר לגמרי לענינים רוחנים, לימוד התורה...
מה שאין כן בכניסתם לארץ, שאז כבר לא היה להם לחם מן השמים ונדרש מהם להתעסק עם עבודת האדמה וכל הכרוך בכך – "כי תבואו אל הארץ... שש שנים תזרע שדך וכו'"; כל יהודי נדרש להתעסקות בכדי לדאוג לצרכיו באכילה שתיה ולבושים... ובסדר חיים שכזה, כמובן, קשה הרבה יותר להתעסק עם ענינים רוחנים.
עד שהמרגלים (מטעם זה) פיתו את היהודים שלא (ירצו) להכנס לארץ ישראל (כמבואר בספרים).
ד. בעבודה ב"תחתונים" חש יהודי "תענוג בורא"
אף על פי כן מצינו, כי לאחר ומענה לחטא המרגלים אומר הפסוק "כי תבואו", שמשמעו, כפירוש רש"י "בישר להם שייכנסו לארץ" – שלכאורה אין הדבר מובן: הן אמת כי לאחר ש"קצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז עד מתי לעדה הרעה הזאת... במדבר הזה יפלו פגריכם... אני ה'..." אזי "נכנע ונשבר לבם בקרבם" ולכן היו מוכנים להכנס מיד לארץ, אך מדוע מהווה עבורם ההודעה "תבואו" – בשורה (טובה), שהרי בכל זאת, זוהי ירידה לגבי מעמדם ומצבם במדבר? ובפרט בהיותם "דור דעה", ובוודאי שלא השתוקקו ו"נתאוו" ל(רשת ארץ גשמית ו)לעסוק בענינים גשמיים.
אך על פי מה שנתבאר, הדבר מובן: מכיון שדוקא בהגיעם לארץ ישראל תהיה להם האפשרות לעשות מחפצי העולם "חפצא של קדושה" על־ידי קיום המצוות התלויות בארץ... (וכמאמר רבותינו ז"ל אפילו בנוגע למשה איש האלקים). ואכן, המשך הפסוק לאחר "כי תבואו", כולל פירוט של מצוות (נסכים) חלה... אותם יקיימו בעקבות כניסתם לארץ (שלא כמו במדבר, שם לא היה עליהם לעסוק (כל כך) עם דברים גשמיים) – ואו אז נשלמת הכוונה של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים".
ולכן, נוסף על כך שיהודי יודע שכאשר הוא הולך לבצע את רצון ה' (איזה רצון שיהיה) נגרם בכך נחת רוח למעלה, כמאמר רז"ל "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – הרי זו בשורה (טובה) גם עבור היהודי המביאה לו שמחה,
ובנידון דידן: מכיוון שהעבודה קשורה עם "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא", עם התענוג של הקדוש־ברוך־הוא, הרי בשעה שיהודי מבצע עבודה זו – היא הופכת ל"נתאווה", לעונג האמיתי של יהודי זה עצמו [ובפרט אצל בני ישראל עליהם אומרת התורה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ולכן בעבודתם "לעשות לו דירה בתחתונים" נרגש תענוג הבורא, עד באופן שזה נעשה התענוג שלהם גם בגלוי].
ועל דרך זה מובן גם בנוגע לעבודתם של כל ישראל לאחר ז' מרחשון, בחזרתם לביתם, שה"מעלין בקודש" וההליכה מחיל אל חיל היא לא רק בעבודה עצמה, אלא גם בהרגשתם, וכמו שנאמר "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב".
ויתירה מזו: הרגש תענוג הבורא על־ידי בני ישראל בעבודתם לאחר ז' מרחשון מצד ש"נתאווה" הקדוש־ברוך־הוא – הינו נעלה בהרבה מנחת־הרוח שהרגישו בעלותם לרגל ובראותם את גילוי השכינה שבבית המקדש: בעוד שבעליה לרגל הרי זה נחת רוח של נברא; שהיהודי מרגיש נחת רוח מגילוי השכינה (בדוגמת נשמות בגן עדן אשר "נהנים מזיו השכינה"). הרי התענוג והנחת רוח בעבודה מז' מרחשון ואילך – קשורה עם ה"נתאווה", עם התענוג והנחת רוח דהבורא, אותו יהודי "מרגיש" (מצד ביטולו) בעבודתו.
ה. מדוע עבודת "אחר הרגל" תלויה ב"אחרון שבישראל"?
ברם צריך להבין: ז' מרחשון היה הזמן בו "אחרון שבישראל" מגיע לנהר פרת, אך כל שאר ישראל, המתגוררים במקומות קרובים יותר בארץ ישראל, הגיעו למקומם עוד קודם, ובפרט אלו המתגוררים סמוך לירושלים שהגיעו לבתיהם מיד לאחר החג. ועל פי זה, מכיון שרוב רובם של בני ישראל מגיעים לבתיהם לפני ז' מרחשון (ורק אצל מתי מספר נמשך זמן ביאתם עד ז' מרחשון), נמצא כי אצל רובם ככולם מתחילה העבודה בשדה ("בתחתונים") זמן רב לפני כן – אך מן העובדה שהתאריך ז' מרחשון נקבע על פי תורת אמת כזמן שאילת גשמים עבור בני ישראל שבכל ארץ ישראל (וגם בזמן הזה), מובן, כי דוקא אז מתחיל זמן העבודה האמורה (של "לאחרי הרגל", למעליותא) לגבי כל היהודים שבארץ ישראל.
ו. משמעות "דירה בתחתונים" – במקום התחתון ביותר
ויש לומר הביאור בזה: את דיוק לשון חז"ל רבינו הזקן מבאר בספר התניא "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים" – שבמילה "תחתונים" הכוונה ל"עולם הזה הגשמי והחומרי ממש" שהוא "תחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יתברך". ומכך מובן, כי ב"עולם הזה הגשמי והחומרי ממש" עצמו – עיקר עניין ה"דירה" נעשה בחלק ה"תחתון שאין תחתון למטה ממנו" שבעולם הזה גופא.
ועל פי זה מובן בעניננו, כי יישום הכוונה של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים", אינו מתבצע במלוא השלימות בעבודת בני ישראל שבירושלים (וסמוך לה, שם מאירה קדושת ירושלים; וכפשטות הדברים, אשר ירושלים וסביבותיה מקודשים יותר מהמקומות שמחוצה להם), – כי אם דוקא על־ידי עבודת בני ישראל הנמצאים בריחוק מקום מירושלים – ריחוק מקום גשמי הקשור עם ריחוק מקום ברוחניות – מקום בו האור האלוקי "פני הוי'", אינו מאיר כל כך כבירושלים וסמוך לה. עד ל"תחתון שאין תחתון למטה ממנו" – העבודה של "אחרון שבישראל" המתגורר ב"מקום ישוב היותר רחוק מירושלים".
ז. בדירה אחת נוגעת שלימות כל חלקיה
ויתירה מזו: ענינו של ז' מרחשון (בו הגיע האחרון שבישראל לביתו) נוגע לכל בני ישראל – משום שבשעה שישנה העבודה של ה"אחרון שבישראל" נפעלת ה"דירה לו יתברך" בשלימות יתירה – אצל כל בני ישראל, בכל ארץ ישראל.
ובדוגמת דירת בשר ודם כאן למטה: דירת אדם מורכבת מכמה חדרים – חדר אכילה, חדר שינה... עד לחדר הפטור ממזוזה. והיינו, על אף שאין החדרים שווים בחשיבות ההשתמשות והדירה בהם: כי חדרים מסויימים בהם עיקר תשמישו ודירתו, ואילו חדרים אחרים אינם אלא טפל ועד טפל דטפל, אף על פי כן – נכללים כולם בדירה אחת ויחידה. זאת אומרת: בעלות האדם, בכך שזו דירה שלו, הינה בשווה בכל חלקי הדירה. ודוקא כאשר קיימים (לא רק החדר בו נעשה עיקר תשמישו, אלא גם) כל שאר החדרים הטפלים, נעשית אז דירה אחת מושלמת.
ובדומה לכך, כביכול, הוא בנוגע לדירתו של הקדוש־ברוך־הוא: בעבודת ישראל ישנם כמה חילוקים: כהנים ולויים (שעיקר עבודתם במקדש), עד לכהן גדול שביתו בירושלים ואסור לו לצאת מירושלים לעולם; וקיימת גם עבודת בני ישראל שאינה קשורה (בגלוי) עם בית המקדש וירושלים, עד לאלו שעיקר עבודתם היא במקום הכי רחוק מירושלים, ב"נהר פרת", ועל־ידי זה הם ממשיכים קדושה בדברים תחתונים גשמיים. ודוקא על־ידי העבודה של כל בני ישראל בכל אופני העבודה השונים "מורכבת" כביכול דירה אחת (שלימה) עבור הקדוש־ברוך־הוא.
וענין זה מתבטא גם בהלכה: כמה מהדינים הייחודיים לארץ ישראל קשורים עם התנאי של "כל יושביה עליה", כגון יובל וכל הדינים הכרוכים בו (בתי ערי חומה, גר תושב... הנוהגים רק בזמן שהיובל נוהג). המשמעות של "כל יושביה עליה" היא, לא רק אשר כל בני ישראל צריכים לגור בארץ ישראל "ולא בזמן שגלו מקצתן", אלא "שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתיקנן". ומכך מובן גם בנוגע לכל שבט בפני עצמו, אשר דוקא בזמן בו "יושבין (כל בני השבט עצמן) כתיקנן" אזי מתקיים ישוב הארץ בשלימות, כדירה לכל בני ישראל (ובמילא מתבטא הדבר בגילוי בכך, שדוקא אז הוא זמן של "דרור בארץ לכל יושביה", חירות לכל בני ישראל).
ח. ז' מרחשון – שלימות ה"דירה בתחתונים"
על פי זה מובן מדוע דוקא ז' מרחשון הוא הזמן (של שאילת גשמים) המאחד את כל בני ישראל בעבודה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים: בעבודת בני ישראל בירושלים וסמוך לה בזמן שלפני זה, בטרם מתחילה העבודה במקום ש"אין תחתון למטה ממנו", עדיין לא מתבצע ענין ה"דירה" (בשלימותה), משום ש"נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים" דוקא, ה"דירה" של הקדוש־ברוך־הוא היא במקום ש"אין תחתון למטה ממנו";
אמנם לאחר ש"הגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" ונעשית העבודה ב"תחתון שאין תחתון למטה ממנו" – אזי מתגלה כיצד ה"דירה לו יתברך" נעשית על־ידי כל בני ישראל שבכל ארץ ישראל, הן על־ידי היהודים המתגוררים בירושלים וסמוך לה והן על־ידי היהודים שמקומם הוא בגבול הארץ, בנהר פרת, "מקום ישוב היותר רחוק מירושלים". משום שהגדרת הדירה היא, כנ"ל, ענין אחד המורכב מכמה חדרים.
ט. האחדות האמיתית דוקא כשכל אחד במקומו
בזה מוצאים גם ענין נפלא בנוגע לאחדות ישראל: אף על פי שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים לבית המקדש, הם עומדים ביחד בירושלים ובבית המקדש באופן של "יראה כל זכורך" בפשטות, וגם ברוחניות הריהם כולם בלב אחד "לראות את פני ה' אלקיך"; מה שאין כן כאשר כל יהודי מגיע תחת גפנו ותחת תאנתו, עד לז' מרחשון בו גם ה"אחרון שבישראל" מגיע למקומו, שאז (בחיצוניות) אין הם במצב של אחדות (כמו בעת עלייתם לרגל), הם מובדלים אחד מהשני – אבל (בפנימיות) – דוקא אז נפעלת האחדות האמיתית, היוצרת את (שלימות) קדושת הארץ על־ידי זה ש"כל יושביה עליה", ובאופן ש"אינן מעורבבין".
ועל דרך זה הוא גם בנוגע להשלמת הכוונה של "נתאווה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים", אשר דוקא על־ידי כך שכל אחד נפרד מיהודי שני, הן במקומו והן באופן עבודתו, עושים הם (כולם יחד) את הדירה לו יתברך בתחתונים.
י. הרמז בפרשה: ביטול טעות דור הפלגה והפצתם בכל הארץ
על פי זה יש לבאר את השייכות של ז' מרחשון לפרשת נח: בנוגע לחטא דור הפלגה מבואר במפרשי התורה, כי רצונם היה אשר ישוב בני האדם כולם יתרכז במקום אחד, ולמטרה זו רצו לבנות עיר ומגדל שיאחדו את כולם ביחד – מה שהיה היפך כוונת הקדוש־ברוך־הוא בבריאת העולם: "ומלאו את הארץ וכבשוה", שבכל מקום בעולם יהיה ניכר ה"לשבת יצרה". ולכן התוצאה מכך היתה – "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר", שלא היה זה סתם עונש על חטאם, אלא בכך התמלא רצון וציווי ה' תיכף בתחילת הבריאה, שיתפשטו דוקא "בקצווי תבל... ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה".
וזהו גם הטעם לציווי ה' אל נח "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך כל החי'...", וכפי שהמשיך אחר כך "ומלאו את הארץ", משום שבתיבת נח היו כולם במקום אחד – והכוונה היא שיהיה "ומלאו את הארץ".
ולכן, כהקדמה לעבודת בני ישראל, החל מז' מרחשון כאשר כל יהודי הוא במקומו דוקא, ודוקא על־ידי זה נעשית בעולם ה"דירה בתחתונים", קוראים בתורה (לשון הוראה) את תוכן הענין כפי שהוא בתורה אצל בני נח, שהכוונה אינה בכך שכולם יהיו ביחד במקום אחד, אלא עליהם לקיים "נפוץ על פני כל הארץ", עד אשר "ומלאו את הארץ".
ואף שהדירה בתחתונים נעשית על־ידי עבודת בני ישראל דוקא בקיום התורה והמצוות, אך צריך להכין לכך גם את העולם, על־ידי שבני נח מקיימים את שבע המצוות ומשלימים את הכוונה של "לשבת יצרה", שבכך נעשה העולם מוכשר וראוי להיות דירה לו יתברך בתחתונים על־ידי עבודת בני ישראל.
(משיחת ש"פ לך תשמ"ה)