לשון קדשו: כשהאדם חוטא בזקנותו מבנעוריו מתברר ששכלו גורם לחטאיו ולא תאוותיו

ניצוצי אור על פרשת השבוע בלשון קדשו של רבינו זי"ע

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (ח, כא).

ויש לפרש דהנה חטא האדם יכול להיות שבא מכח התגברות חומר הגשמי אשר יתאוה תאוה, יען שהוא נוצר מן האדמה, או שתהיה לפעמים מן רוע מחשבותיו הפילוסופיות ומהתחכמותיו כנגד התורה. ויובחן הדבר בזה, כי כאשר יזקין ומבוטלים תאותיו, אם אז יעזוב דרכיו הרעים באשר גופו ותאוותיו וכח חיותו נחלשים, אזי נתברר כי כל מה שחטא עד עת זקנותו היה רק מכח תאוותיו הגשמיות החומריות כח האדמה אשר יש באדם מצד שנברא מן האדמה, כי כאשר יזקין ויבוטלו תאוותיו יעזוב ויניח את דרכיו הרעים באשר גופו וחיותו נחלש ובזה תאותו נחלשים אזי. ואם לא יעזוב דרכיו הרעים גם בזקנתו ואדרבה יוסיף לחטוא בימי זקנתו עוד יותר, מזה מוכח שרק כח שכלו להתחכם נגד התורה זה גרם לו שחטא.

וברש"י על פסוק ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז) איתא, כלומר ארורים שדים שינק מהם עיי"ש, והנה זה שייך לומר דווקא כאשר תהיה החטא בעבור כח האדמה שיש באדם. ובזה מכוון, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, היינו רע בזקנתו יותר מבנעוריו, ואם כן על כרחך אינו מחמת חומר הגשמי שנברא ממנו.

(תורת משה עמוד ל')