וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ: יסודו של הפנים יפות דבב"נ הלילה הולך אחר היום

הא דהלילה הולך אחר היום נתחדש במתן תורה כשנאמר להם 'מערב עד ערב תשבתו' · רבי עקיבא איגר בתשובתיו דן בדברי הפנים יפות להלכה בנוגע לשפחות בבית הישראלים · בב"נ היום מתחיל משעת הנץ החמה ולא מעלוה"ש!

כך מקובלני מפה אמ"ו הגאב"ד דק"ק פ"פדמיין נ"י...

רבינו במקומות רבים מספור מעתיק את יסודו של רבו בעל ההפלאה, דמה דקיי"ל דהיום הולך אחר הלילה היינו לישראל, אבל לבן נח הלילה הולך אחר היום. "כך מקובלני מפה אמ"ו הגאב"ד דק"ק פ"פדמיין נ"י בעה"מ ספר ההפלאה" (דרשות ח"ב דף רכח ע"ג ובעוד מקומות).

ודברי ההפלאה הינם בספרו פנים יפות בפרשתן, על הפסוק 'יום ולילה לא ישבותו' (ח, כב), וכותב דעד מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום, כמאה"כ ולילה לא ישבותו. ורק לאחר מתן תורה משנאמר גבי יום הכיפורים 'מערב עד ערב תשבתו שבתכם' (ויקרא כב, לב), אז הדר דינא דהיום הולך אחר הלילה. ולכן אף לדורות האיסור בבני נח לשבות ממלאכה הוא דוקא ביום ואח"כ לילה.

וביאר בזה את דברי הגמ' בסנהדרין (נח:) אודות גוי ששבת, 'אמר רב הונא אפילו בשני בשבת', היינו דגם אם שבת בשני בשבת חייב מיתה. ובמהרש"א הקשה מ"ט נקט שני בשבת ולא נקט ראשון בשבת. וביאר הפנים יפות עפ"י הנ"ל: "בשני בשבת כוונתו באמת על יום ראשון [דידן], אלא קא משמע לן שעיקר החיוב הוא בלילה שלאחריו, שהוא אצלינו שני בשבת...".

ובזה ביאר איך יתכן ששמרו האבות את כל התורה (יומא כח:) ובכללם את השבת, והרי בן נח ששבת חייב מיתה. אך על פי הנ"ל מתיישב, דהאבות שמרו התורה כדין וכזמן ישראל, היינו יום אחר הלילה, ובערב שבת ובמוצ"ש עשו מלאכה, ואילו איסור יום ולילה לא ישבותו הרי הוא רק בלילה אחר היום, ונמצא דלא עברו בזה על שביתה דב"נ. וע"ש מה שהוסיף לבאר עפי"ז.

הרעק"א דן בדברי הפנים יפות אלו להלכה (שו"ת קמא סי' קכא), בנוגע לבני אדם שיש להם שפחות גויות הרוצות להתגייר, אך טרם נתגיירו כבר משמרים שבת, ומעורר שם שיש למחות בהם שהרי עוברות על לאו דיום ולילה לא ישבותו. וכותב שם, שלאחר זמן ראה ספר פנים יפות שלאו זה הוא בלילה אחר היום, ומעתה שפיר הדבר כל עוד שהשפחות עושות מלאכות בערב ומוצאי שבת. אך עיי"ש מה שכתב להקשות על דברי הפנים יפות.

גוי ששובת מ'מלאכת עבודה', ועושה 'מלאכת אוכל נפש' - האם חייב מיתה?

והנה בפרשת דרכים (דרוש א) האריך לדון בדין האבות קודם מתן תורה אם היה להם דין ישראל או דין בני נח, ואחת מהוכחותיו דהיה להם דין ישראל הוא אכן ממה ששבתו בשבת, ואילו היו כב"נ, היה בהם איסור של יום ולילה לא ישבותו. ולדברי הפנים יפות הנ"ל נדחית ראיה זו, דהרי יתכן לשבות באופן שלא יהיה בהם איסור זה.

אמנם רבינו בפנקסו על התורה הביא בנוגע לכך שרבו מרנא רבי נתן אדלר דחה דברי ההפלאה והצדיק ראיית הפרשת דרכים. והגרי"נ שטערן העתיק את הדברים בהקדמה לדרשות ח"ס (עמ' ג') כשהוא מקדים בזה "ומצאתי בחי׳ אגדה של מרן ז״ל מילדותו מזכיר שם שני רבותיו הנ״ל, זה בונה וזה סותר, ותלמידם הצעיר לימים עושה ציצים ופרחים על פי דרך רבותיו זי״ע".

ומביא שם רבינו, דהגרנ"א שפיר הצדיק את דברי הפרשת דרכים דהיה להאבות דין ישראל, והוא, דגם לההפלאה, בשלמא בשבת עצמו היו יכולים לשבות ובכל זאת לא לעבור על לאו דיום ולילה לא ישבותו ע"י שעשו מלאכה בערב ומוצאי. אך אכתי תקשי בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, איך שבתו ביום הראשון, הרי גם בלילה שאחריו לא עשו מלאכה, ושפיר עברו על לאו דיום ולילה לא ישבותו אף לגדרי בן נח דהלילה הולך אחר היום. ומזה מוכח דהיה להם דין ישראל.

ובזה ביאר באמת מאמרם ז"ל (יומא שם) דקיים אברהם אבינו כל התורה 'אפילו עירובי תבשילין', ותמהו המפרשים מה יחוד יש בעירובי תבשילין מכל שאר מידי. וביאר, דהא עירובי תבשילין הוא לאופן שחל יו"ט בער"ש, א"כ ממה דקיים עירובי תבשילין מוכח דשמר ג"כ יו"ט ושבת הסמוכים זל"ז, וא"כ שפיר מוכח מזה שהיה לו דין ישראל.

ומוסיף שם רבינו, דאף דבכה"ג הותר במלאכת או"נ ביו"ט, עכ"ז אכתי יש בו משום 'יום ולילה לא ישבותו', וכמו שכתב הרמב"ם (מלכים י, ט) דאף גוי שקבע לעצמו סתם יום מועד, יש בו משום לאו דיום ולילה לא ישבותו. [והנה דעת אחרונים רבים דנחלקו בזה רש"י והרמב"ם דלרש"י (סנהדרין שם) האיסור הוא גוף השביתה ממלאכה, ולא משום שביתה לשם דת, ולרמב"ם הוא משום שביתה לשם דת. וקצת יל"ע דאם אכן האיסור ביו"ט הוא משום יום מועד, והאיסור בשבת הוא משום יום שבת, ואין הנידון משום גוף השביתה ממלאכה, א"כ יש לדון שלא יצטרפו יחד לחייבו בלאו דיום ולילה לא ישבותו].

חידושו של רבינו דבב"נ היום מתחיל מהנץ החמה

רבינו (ח"ב דף רלד) כתב ליישב על פי דברי ההפלאה את קושיית המג"א (סי' רצד) המפורסמת אודות חג השבועות שאנו עושים אותו ביום ו' סיון ואומרים 'זמן מתן תורתינו' בעוד שלהלכה נקטי' כרבי יוסי שבז' בו ניתנה. ומבאר רבינו עפ"י סברת הפנים יפות, ובתוספת חידוש נוסף, לפיה יש שינוי נוסף בין ישראל לב"נ, דבב"נ היום מתחיל מנץ החמה ובישראל מעלוה"ש. והביא מדברי המכילתא על הפסוק (שמות יב, י) 'ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר' מה ת"ל שני פעמים עד בקר, 'ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר' (רש"י שם). ולכאו' תמוה מה הס"ד שיהיה עד הנץ הלא לכל מידי הוי בקר מעלוה"ש. וביאר רבינו דבב"נ הוי בקר משעת נץ ולכן הוצרכו אז לריבוי מיוחד [וראה בשו"ת בית שערים (סי' לה) עפ"י דברי הפנ"י (פר' קרח) דהא דמעלוה"ש הוי יום, הוא מהלמ"מ, ולכן הוי בכלל מה דהלכות לא נאמרו לב"נ].

ומעתה כתב רבינו ליישב, דלפי"ז בנ"י לפני מ"ת שעדיין היו בכלל ב"נ, נמשך להם יום ו' סיון עד נץ החמה דלמחרת. ואילו הקב"ה ירד על הר סיני ליתן תורה ומצוה, כבר משעת עלוה"ש, וכדין ישראלים. ונמצא דהיתה תחילת הנתינה ביום ו' סיון אצלם. ושפיר שייך על זה יום מתן תורתינו [וסיים שם דבחו"ל עושים יום ו' וז', דהיתה קבה"ת בשני ימים אלו].

בארץ ישראל נברא הלילה ואח"כ היום, ובשאר המדינות היה יום ואח"כ לילה, ולכן לישראל הלילה קודם ליום

בביאור החילוק בין ישראל לבני נח בדין זה של יום קודם ללילה ביאר רבינו (דרשות דף רכח ע"ג) דהוא מפני שבשעת תליית המאורות, היה בארץ ישראל לילה קודם ליום, ובשאר המקומות יום קודם ללילה, דהנה החוקרים תמהו איך שייך לומר 'ויהי ערב ויהי בוקר' (א, ה ועוד), הא ערב הוא העדר האור ועדיין לא היה אור. וכתב הרמב"ן (שם א, ד) בשם הכוזרי שהאור נברא לפניו של הקדוש ברוך הוא במערב, ושקעו מיד כדי מדת לילה, ואחרי כן האיר כמדת יום ע"ש.

וכתב רבינו, דנמצא לפי"ז דבאר"י ששם שקעה החמה מיד, היה ערב קודם לבוקר, אך השוכנים יותר לצד מערב, ששם עדיין לא שקעה החמה, ומכל שכן השוכנים תחתיה, היה להם תחילה היום ואח"כ הלילה. ולכן בני ישראל הנגררים אחר ארץ ישראל 'שבכל מקום תחנותינו בתר בני ארץ ישראל גררינן', הרי שהלילה קודם ליום אצלם כמו שהיה בשעת הבריאה בארץ ישראל. אבל באו"ה שפיר נגררים אחר מקומות מושבותם שהיה להם היום קודם ללילה.

והנה הערול"נ בתשובותיו 'בנין ציון' (סי' קכו), דחה סברת הפנים יפות שלפני מתן תורה היה היום קודם ללילה, והקשה מברייתו של עולם דכתיב בה 'ויהיה ערב ויהי בוקר' הרי שכבר אז היום אחר הלילה. אך לפי דברי רבינו כאן ניחא, דהא הרי התם מארץ ישראל מיירי שהיה שם לילה קודם ליום וכאמור.

דברי רבינו דגוי ששובת רגע אחד אם מתכוין לשם שביתה יהיה בו חיוב משום גוי ששבת

לסיומא דמילתא, רבינו בימי חורפו (חת"ס ויקרא עמ' סא) כשמעתיק דברי הפנים יפות, כתב בזה דברים מחודשים, ותמה על דברי הפנים יפות: "אמנם בשנעמוד בטעם אזהרה הזה מוכח דיום ולילה לאו דוקא, אלא אפי׳ רגע אחד ביום או בלילה לשם שביתה אסור לו, דטעם זאת האזהרה דאין קיום לעולם אם תופסק ח״ו רגע א׳ השפעתו של הקב״ה ואין ההשפעה חל במקום ריק ובלי התעוררות דלמטה וכו׳ ולכן כל מי שאינו עוסק בישובו של עולם דינו כמחריב עולם וכו׳ ועכו״ם שלא נצטוה על השביתה ממילא הוזהר עליה מלשבות אפילו כרגע וכו׳...".

והנה ברש"י (סנהדרין שם) מפורש דבעינן דוקא יום שלם, ואולי אליבא דדעת הרמב"ם דמהות האיסור הוא משום חידוש דת, יש מקום להקשות כן, דגם בחלק מהיום סגי אם עושה כן לשם דת שחידש מועד או שבת לעצמו [והכתוב יום ולילה לא ישבותו או או נקט, או שהוא מלשון תמידות, דתמיד לא ישבות].