תניא יומי — שיעורים בספר התניא

לימוד תניא בכל יום

"כיון שלימוד התניא הוא אחד מהשיעורים ששמענו כמה פעמים אודותו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהוא מסוגל לכמה ענינים, מהנכון שנוסף על לימודו תניא כפי שכותב, ילמוד גם כן כפי שנחלק התניא לימות השנה".
(אגרות קודש, כרך י"ד, אגרת ה'רלט)

"המנהג הטוב שנהגו חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) – ללמוד פרק תניא בכל יום (לפני תפלת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה"
(משיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 68)

יום ראשון ל' תשרי

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמ, והנה נפש האדם... עד עמ' 280, בלא דבור.

אגרת הקדש

והנה נפש האדם – היהודי, ידוע לכל שהיא כלולה מי"ס – מעשר ספירות: חב"ד – חכמה-בינה-דעת, וכו' – כמבואר ב"תניא" חלק א' פרק ג', ואף שכולן מרוח פיו ית' כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", הלשון "ויפח" מורה שהנשמה באה מהרוח והחיות הפנימיים שנופחים מבפנים, כמוסבר בפרוטרוט ב"תניא" חלק א' פרק ב' וחלק ג' פרק ה', מכל-מקום – יש קשר בין כל אחד מעשרה הכוחות לבין כל אחת מעשר הספירות שלמעלה, מ"מ דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבספירות – שלמעלה, המכונות בשם "אבא" ו"אימא"; – כמו שכתוב בזוהר שחכמה דאצילות נקראת "אבא", ו"בינה" נקראת "אימא", וספירת ה"דעת" נכללת משתיהן, כפי המוסבר בחסידות, ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו – של יהודי – הן דוגמא למדות שבספירות – דאצילות, הנקראות בשם "זעיר אנפין"; וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה – כפי שהוסבר לעיל. ולכן כשמדבר דברי תורה מעורר דבור העליון ליחד השכינה, ומשום כך, פוסקים אנו – הכי קיימא-לן בקריאת שמע ובברכת המזון ודברי תורה – לא יצא בהרהור בלא דבור:

יום שני א' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 280, והנה זלעו"ז יש... עד עמ' 280, המעלות.

אגרת הקדש

והנה, – כשם שבקדושה ישנן עשר הספירות ועשרה כוחות הנפש האלקית, כך גם זה לעומת זה עשה האלקים, – שכנגד כל ענין בקדושה ישנה דוגמה בצד הנגדי, ב"סטרא אחרא", יש עשרה כתרי דמסאבותא – עשרה כתרים מן הטומאה, כשם שישנן עשר ספירות בקדושה, ומהן נמשכות נפשות האומות, גם-כן כלולות מעשר בחינות אלו ממש. ומודעת זאת בארץ, – וידוע הדבר על פני תבל, מה שכתוב על פסוק: "אשר שלט האדם באדם לרע לו", שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות, להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות, – זה משמעות "אשר שלט האדם באדם", שאדם בליעל שמהקליפה שולט באדם שמהקדושה, אבל הוא "לרע לו" וכו'. – כפי המוסבר ב"ספר הגלגולים" שם, שזה כדי לברר ניצוצי הקדושה מהקליפה. ולכן היו האומות שולטין על ישראל, להיות נפשות האומות – באות מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם. – כדי שהן תהיינה השולטות. ורבנו הזקן מסכם: והנה, אף שזה – אופן התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, צריך ביאור רחב איך ומה, מכל-מקום האמת כן הוא. אלא שאף-על-פי-כן, אין הקליפות והאומות יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחוריים דקדושה, כמאן דשדי בתר כתפוי – כמי שמשליך אל מאחורי כתפו (כפי המוסבר ב"תניא" חלק א' פרק כ"ב), ואף גם זאת – על-ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה, ומשפעת לאומות עשר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. מה-שאין-כן, ישראל – יונקים חיותם מבחינת פנים העליונים, – מהפנימיות של הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב: "יאר ה' פניו אליך", "כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו עד רום המעלות:

יום שלישי ב' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 280, ואחר הדברים והאמת... עד עמ' קמא, וכיו"ב טובא.

אגרת הקדש

ואחר הדברים והאמת האלה הגלויים וידועים לכל, נחזור לענין ראשון, – אודותו מדובר באגרת זו, בענין הכעס שהוא כעובד עבודה-זרה, והיינו במילי דעלמא – בעניני העולם, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – ומכיוון שהכל בידי הקדוש-ברוך-הוא, הרי שאין מה לכעוס, מה-שאין-כן בעניני יראת שמים יש מקום לענין הכעס, ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא – כשמדובר בענינים של יהדות ויראת שמים, להפריש יהודי מלעשות איסור, לא שייך הטעם שנאמר לעיל, בעניני העולם, שהם בידיו של הקדוש-ברוך-הוא, אשר לכן אין מה לכעוס על מי שגרם לו את הנזק וכדומה, וכמו שכתוב: "ויקצוף משה", והיינו משום – מפני, כי ה' הקרה לפניו מצוה זו – לאפרושי מאיסורא, כדי לזכותו: – ההיפך ממש מכפי שהדבר לגבי נזק בעניני העולם, כפי המוסבר לעיל.

אך זהו – כל זה מדובר, כשיש בידו למחות ולהניא את חברו בקצפו וכעסו על חברו; – אז מותר לו לכעוס בענינים של יהדות ויראת שמים, כפי שהיה הדבר במשה רבנו, אבל כשאין בידו למחות, – כמו למשל, גוי המדבר ומבלבלו בתפלתו, – אם כן, מתעוררת השאלה, מה זאת עשה ה' לו? – מה זאת שהגוי יפריע לו בתפלתו, אי-כא כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו, בעומק הלב ובכוונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דברי הנכרי. – שכן, הוא יהיה כל כך שקוע בתפלתו, שאין הוא שומע כלל את הנעשה סביבו. אך למדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו, היא מ – מזה עצמו: כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול, "ותרד פלאים", להתלבש ניצוץ מהארתה, אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות, – באופן כללי הארה זו היא בגלות בתוך הקליפות, כדי להחיותן, ועתה הפעם, ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור נכרי זה, המדבר דברים המבלבלים עבודת ה', והיא כוונת התפלה, – שברצון הגוי להפריע לתפלה זו, וכמו שנתבאר לעיל, כי "זה לעומת זה" עשה האלקים, ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו', – כלומר בחינת הדיבור שלמעלה מתלבשת בדרגה תחתונה בדיבור, ועל ידי השתלשלות היא יורדת עד להחיות את הקליפות, וזהו ממש "אשר שלט האדם באדם לרע לו" – כלומר במקרה זה, שהגוי יש בו, בבחינת גלות, ניצוץ של קדושה, מנצל את הניצוץ להפריע ליהודי בתפלתו, הרי זה ממש כפי ש'קליפה' שולטת בקדושה, וזאת כדי להוסיף חיות בקדושה, להתפלל ביתר כוונה. הרי בשעה שאדם יתבונן בירידה הגדולה והנפלאה של השכינה בגלות, שהיא במיוחד בענין זה עצמו של הגוי המפריע לו בתפלתו – יעורר דבר זה עצמו את האדם להתפלל ביתר כוונה, שתהיה כבר גאולת השכינה, ובלשון רבנו הזקן: דהיינו-על-ידי זה – על ידי ההתבוננות בכל האמור, מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא, עד שלא ישמע דבוריו. – של הגוי. מכל האמור מוסברים דברי הבעל-שם-טוב ב"צוואת הריב"ש", שהגוי המדבר בשעת תפלתו של יהודי ומפריע לו בכך, הרי השכינה היא בהתלבשות בזה – שכן, לכל דבר בעולם יש ניצוץ של קדושה, והוא במצב של גלות בתוך הגוי, ויתירה מזו – יש בכך מכוון חיובי, להביא את היהודי להתבוננות בגלות השכינה ולתפילה ביתר כוונה. ומה שכתב המלקט – של "צוואת הריב"ש", "שרתה" – שהשכינה "שרתה" בגוי, לא ידע לכוין הלשון בדקדוק, כי הבעל-שם-טוב ז"ל לא היה אומר דברי תורה בלשון הקודש אלא באידיש, – ולכן 'מביא התורות' בלשון הקודש, כתב רק את התוכן ולא את לשונו של הבעל-שם-טוב, והוא טעה בביטוי הנכון של תיאור האופן איך השכינה בגלות בתוך הגוי, ורצה לומר "נתלבשה", – לא "שרתה" שמשמעותה ענין של גילוי שכינה, אלא "נתלבשה", והיינו בבחינת גלות. – ולא גילוי.

יום רביעי ג' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמא, וכמדומה לי שתפיסתם... עד עמ' קמב, אמרי פי.

אגרת הקדש

וזהו – מה שכתוב שם: "ובפרט אם הוא נכרי וכו'", – שלפי הפירוש שהכוונה היא להשראת השכינה, מדוע שתהיה השראת השכינה בגוי המדבר ומפריע ליהודי בתפלתו, יותר מאשר ביהודי? – אלא שאז – בגוי, היא – השכינה, בבחינת גלות ביותר. ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת השכינה נקרא בשם "שכינה", דהא אשכחן – שהרי אנו מוצאים, שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' – לא ניצוץ של השכינה, בפרשת וירא – בפסוק: "ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדך", – לפירוש הרמב"ן, שאברהם אמר כך לאחד המלאכים שבאו אליו, וכמו שכתוב: "ותקרא שם ה' הדובר אליה וכו'", – הגר – שם כתוב במפורש, בפסוקים שלפני זה, שמדובר אודות מלאך. וכהאי-גוונא טובא. – ובדומה לכך בהרבה מקומות.

וכמדומה לי שתפיסתם – וקושייתם של אלה על "צוואת הריב"ש", אינה מצד דקדוק הלשון – של "שרתה", אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות, שאין להם אמונה במה שכתב האריז"ל בספר הגלגולים – אודות התלבשות השכינה גם בקליפות. אי אפשר לומר שמה שקשה להם לקבל שיכולה להיות התלבשות השכינה בגוי, תואם למה שהאריז"ל כותב אודות התלבשות השכינה בקליפות, מפני שהאריז"ל דן בקליפות "רוחניות", ואילו כאן מדובר אודות גוי גשמי בעולם הזה – שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניות לעובדי גלולים הגשמיים – חלוקה זו אין לה בסיס, שהרי אין לך גשמי כעפר הארץ, ואף-על-פי-כן – כתוב ב"קבלה", מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה. ובתוכה מלכות דיצירה וכו' – מלכות דבריאה ו"מלכות דאצילות", כנזכר לעיל. ואם – קשה להם לומר שהשכינה מתלבשת בגוי, משום טמאת נפשות הנכרים, – הרי נפשותיהם מזיווג זעיר-אנפין ונוקבא דקליפות הרוחניים, ומלכות א"ז כו', – הרי, נמצא שהקליפות הרוחניות, הן מקור טמאתם. – ובאשר לקליפות הרוחניות הרי סוברים הם שיכולה להיות בהן התלבשות השכינה – מדוע, איפוא, אי אפשר שיהיה כך בנפשות אומות העולם? אך באמת צריך ביאור רחב, איך הוא התלבשות זו, – שהשכינה מתלבשת בקליפות, גם בקליפות הרוחניות וגם באומות העולם למטה, אבל לא עלינו תלונתם – על מגלי תורת החסידות, הבעל-שם-טוב, המגיד ורבנו הזקן, כי-אם על כתבי האר"י ז"ל. – שם כתוב ענין התלבשות השכינה בקליפות. ואל יחשדני שומע, שאני בעיני שהבנתי דברי האר"י ז"ל להפשיטן מגשמיותן; כי לא באתי רק לפרש דברי הבעל-שם-טוב ז"ל ותלמידיו על-פי קבלת האר"י ז"ל. – וגם-זה – וגם יתירה מזו, שהאמת היא שזה הענין – שהקדוש-ברוך-הוא נמצא בכל מקום ובכל מדריגה, גם בדרגות הנמוכות ביותר, אינו מחכמת הקבלה ו"מהנסתרות לה' אלקינו", כי-אם "מהנגלות לנו ולבנינו", להאמין אמונה שלמה במקרא מלא שדבר הכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'", שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. – שהקדוש-ברוך-הוא מלא ונמצא גם בשמים וגם בארץ, גם בענינים הרוחניים וגם בענינים הגשמיים, וגם היא אמונה פשוטה – מקובלת בסתם כללות ישראל, ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה', – באמונה תמימה, בלי לחקור בשכל אנושי – להבין ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לדעת – בשכל, איך הוא "מלא כל הארץ". רק שחדשים – מקרוב באו לחקור – בחקירה זו, – בשכל, איך אלקות מלא את כל העולם, ואי אפשר להם לקרב אל השכל אלא על-פי הקדמות לקוחות מכתבי האר"י ז"ל, מופשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נ"ע. אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב, כי-אם מפי לאזן שומעת, ליחידי סגלה ולשרידים אשר ה' קורא, כדכתיב: "ומבקשי הוי' יבינו כל", ומכלל הן אתה שומע וכו' – לאו, שאלה שאינם דורשים את ה' אינם יכולים להבין, שכן להבין ענינים אלה יכולים רק אלה שדורשים את ה', להבין אלקות שנתגלתה בפנימיות התורה בכלל, ובאה בהשגה באופן של "יתפרנסון" בתורת החסידות.

הנה, אתם ראיתם – כותב רבנו הזקן למנגדי תורת החסידות, פרוש מאמר אחד מספרים הידועים – של תורת החסידות, לדוגמא, כי גם כל המאמרים התמוהים – ושמקשים עליהם קושיות, יש להם פירוש וביאור היטב ליודעי חן. – לחכמת הנסתר (תורת הקבלה). אך לא יקוו מעלתם – פונה רבנו הזקן אליהם בכבוד, אלי לבאר להם הכל במכתב, כי היא מלאכה כבדה ומרובה, ואי-אפשר בשום אופן. רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה, ואדבר בו אי"ה פה אל פה, וה' יהיה עם פי בהטיפי, "ויהיו לרצון אמרי פי":

הרבי מציין, שלמרות שאגרות הקודש (מ"אגרת הקודש") כתב רבנו הזקן בזמנים שונים, ואחרי הסתלקותו, קיבצו וסידרו אותן בניו ב"אגרת הקודש" (כפי המובא בהקדמה), והם סידרו את האגרות שלא לפי סדר כתיבתן (שכן, אגרת הקודש סימן כ' נכתבה לפני ההסתלקות, בשנת תקע"ג, וסימן ז"ך נכתב אחרי הסתלקות רבי מענדעלע מהורודוק, בשנת תקמ"ט בערך) – בכל זאת, כשיכולים למצוא שייכות בין אגרת אחת לקודמתה, יכול הדבר לשמש טעם מדוע סידרו בני הגאון המחבר את האגרות בסדר כפי שנדפסו. יכולים הרי לומר בדרך אפשר, שגם באגרת הקודש סימן כ"ו נראית שייכות לסימן כ"ה:

יום חמישי ד' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמב, כו בר"מ פ' נשא... עד עמ' קמג, הלכה בלבד.

אגרת הקדש

כו. לאחר שבאגרת הקודמת – סימן כ"ה – הוסבר ענין התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, באה האגרת בסימן כ"ו להסביר, איך שמצד התלבשות השכינה בגלות יש גם בתורה העלם והסתר, מה שה"קליפה" מסתירה על אור התורה, ועבודתו של יהודי היא, שעל ידי יגיעתו בתורה יסיר את ההעלם וההסתר. יש בכך משום הוספה למה שבתורה ישנה העבודה של יהודי לברר את הטוב מהרע ולהפריד את הטוב מן הרע, ההיתר מן האיסור, הכשר מהפסול וכו', כלומר, שגם בתורה ישנה ההתלבשות מה שהתורה מלובשת בטוב ורע, ועל היהודי הלומד תורה להפריד ולברר את הטוב מהרע ולהעלות את הטוב.

בכך יתחיל (בתחילת האגרת) להסביר ענין המובא ב"רעיא מהימנא" מהזוהר פרשת נשא, ממנו עלולה להתקבל טעות, שחלק הנגלה שבתורה הוא "עץ הדעת טוב ורע", וחלק פנימיות התורה שתתגלה בעיקר לעתיד לבוא (כשהמשיח יבוא) – היא "עץ החיים"; רבנו הזקן יסביר שקביעה זו איננה נכונה, כי כל התורה נקראת "עץ חיים". אלא כוונת ה"רעיא מהימנא" היא – שנגלה דתורה באה בהתלבשות בטוב ורע, מדובר בה אודות איסור והיתר, כשר ופסול וכו', ויהודי בלימודו תורה מפריד את הטוב מהרע ומברר את הטוב מן הרע.

ב"רעיא מהימנא" פרשת נשא: – אומר על הפסוק: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – "בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר, מן זהרא ד'אימא עילאה' תשובה, – בחיבורך זה – של הרשב"י שהוא ספר הזהר, מן הזהר (והאור) של "אימא עילאה" (בינה ד"אצילות", שבה היא מדריגת ה)תשובה – תשובה עליונה, שבדרגת "בינה", כמובא ב"אגרת התשובה" סוף פרק ט' מהזוהר והתיקונים, באלין – באלה, הלומדים חיבור זה, לא צריך נסיון, – לפני זה כתוב שם ב"רעיא מהימנא": "כגוונא דא יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא" – שינסו את בני ישראל בגאולה האחרונה, כמו שכתוב: "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", שאלה שהם "מסטרא דטוב" (מצד הטוב) יעמדו בנסיון זה, והאחרים שהם "מסטרא דרע" (מצד הרע) יהיה בהם "והרשיעו רשעים", ועל כך הוא אומר כאן, שה"משכילים", שעליהם אמר לפני זה על הפסוק "והמשכילים יבינו", שאלה הם שעוסקים ב"אילנא דחיי" (ב'עץ החיים') ש"מסטרא דבינה" (שמצד הבינה), הכוונה לפנימיות התורה, אלה אינם זקוקים לנסיון. ובגין – ומפני, דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, – לטעום מ"עץ החיים", דאיהו האי ספר הזהר, – שהוא ספר הזהר הזה, יפקון ביה מן גלותא ברחמים, – יצאו אתו מן הגלות ברחמים, ויתקיים בהם: – ויתקיים בהם הפסוק: "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר", – הם לא יהיו זקוקים בגאולתם לאומות העולם, שהמלאכים והשרים שלהם נקראים "אל נכר", אלא הקדוש-ברוך-הוא בעצמו יוציא אותם מן הגלות ויוליכם לגאולה; ואילנא דטוב ורע, – עץ הדעת טוב ורע, דאיהו – שהוא, אסור והתר, טמאה וטהרה, לא ישלטו על ישראל יתיר, – יותר, דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי, – שהרי פרנסתם תהיה מהצד של "עץ החיים" בלבד, דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע – שאין שם לא קושיא הבאה – מהצד הרע, ולא מחלקת – הבאה, מרוח הטומאה, דכתיב: – כמו שכתוב: "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", דלא יתפרנסון – שלא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ, אלא מסטרא דטוב, דאכלין – שהם דברים שאוכלים מהצד הטוב, טהרה כשר התר, ולא מערב רב – כפי שנקראים שם בזוהר שהם דברים שאוכלים דאכלין טמאה פסול אסור כו', – והוא ממשיך שם בזוהר: ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו', – ובזמן שהעץ של טוב ורע שולט בעולם, אינון חכמים דדמיין לשבתות וימים טובים, – הרי תלמידי החכמים הדומים לשבתות וימים טובים, לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין, – אין להם רק מה שנותנין להם אלה שנקראים "חולין", כגוונא דיום השבת דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחול, – כמו יום השבת שאין לו – אלא רק מה שמכינים עבורו ביום החול, ובזמנא דשלטא אילנא דחיי – ובזמן ש"עץ החיים" שולט (כלומר בזמן הגאולה), אתכפיא אילנא דטוב ורע, – נכנע העץ של טוב ורע, ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון תלמידי חכמים, – ולא יהיה לעמי הארץ רק מה שיתנו להם תלמידי חכמים. ויתכפייאן תחותייהו כאלו לא הוו בעלמא, – ועמי הארץ יהיו נכנעים לתלמידי חכמים, כאילו לא היו קיימים בעולם, והכי – איסור והתר, טמאה וטהרה לא אתעבר – לא י לוקח מעמי הארץ, דמסטריהו לית בין גלותא – שמצדם אין כל הבדל בין הגלות לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, דאינון לא טעמי מאיץ החיים, – שכן, הם לא יטעמו מ"עץ החיים", וצריך לון מתניתין באיסור והתר, טמאה וטהרה". – ויהיו זקוקים למשניות ולדינים באיסור והיתר, טומאה וטהרה. עד כאן ב"רעיא מהימנא":

והנה, המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסרי מדע, – לאלה שחסרים ידע והבנה, שלמוד איסור והתר וסדר טהרות – שבתורה בעניני – נידונים בו דיני טומאה וטהרה, הוא מאילנא דטוב ורע, מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו, – שמצד הענין עצמו הוא פלא גדול, שנאמר שחלק בתורה נקרא "עץ הדעת טוב ורע", שהרי "עץ הדעת טוב ורע" מוסב על קליפת "נוגה" שבה מעורב טוב ורע, וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל, שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו נקרא "עץ חיים", ולא ספר הזהר לבד, ובפרט שהיה גנוז בימיהם, וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרת בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים, אלא ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים, כדאיתא בגמרא, וכמו שכתב האר"י ז"ל, שדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה, ולא בדורות הראשונים, – בכל האמור לעיל, כדאי לעיין בהקדמת רבי חיים ויטאל ל"שער ההקדמות", שנדפסה גם בתור הוספה (הוספה א') בקונטרס "עץ החיים" לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בהוצאת "אוצר החסידים" (קה"ת), וכן – בהקדמת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לקונטרס "עץ החיים" האמור. וגם רבי שמעון בן יוחאי אמר בזהר הקדוש שלא נתן רשות לגלות חכמת הקבלה, רק לו ולחביריו לבדם; ואף גם זאת פליאה נשגבה דלפי זה, – בהתאם למסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, שרק ספר הזוהר נקרא "עץ חיים" ואילו חלק הנגלה שבתורה הוא "עץ הדעת טוב ורע", לא היה לימוד איסור והתר, וכל-שכן דיני ממונות, – על סכסוכים כספיים בין אדם לחברו, לא היו דוחין מצות תפלה, שנתקנה על-פי סודות הזהר ויחודים עליונים – היחודים בשמות הקדושים וספירות העליונות, ליודעים, כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו, – שלהם נתגלו כל הסודות והיחודים שעליהם מבוסס ענין התפלה; וזהו אינו, – אלא, ענין לימוד דיני איסור והיתר, או אפילו הדינים של דיני ממונות, הרי דוחה ענין התפלה, כדאיתא בגמרא, דרבי שמעון בן יוחאי וחביריו וכל מי שתורתו אומנותו – המתעסק בלימוד התורה, אין מפסיקין לתפלה, ואפלו כשעוסקין בדיני ממונות, כרב יהודה דכולהו תנויי בנזיקין הוי, – כל לימודו היה בסדר נזיקין, ואפלו הכי לא הוי מצלי – לא היה מתפלל, כדי שלא להפסיק מלימודו, אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודא, – אלא משלושים יום לשלושים יום – כשהיה חוזר על לימודו, כדאיתא בגמרא, ובירושלמי פרק קמא דברכות סבירא-ליה לרבי שמעון בן יוחאי, דאפלו לקריאת שמע אין מפסיקין מן המשנה, – תורה שבעל-פה, דמשנה עדיפא ממקרא, – המשנה עדיפה מן המקרא, ולא חלק רבי שמעון בן יוחאי בין סדר זרעים מועד וקדשים טהרות – ללימוד סדר נזיקין – שנאמר שבלימוד שאר הסדרים לא יפסיקו ובלימוד סדר נזיקין – יפסיקו, אין רבי שמעון בן יוחאי מחלק כך, אלא לדעתו גם בלימוד סדר נזיקין לא מפסיקין אפילו לקריאת שמע, (וגם הוא סותר דעת עצמו בכמה מקומות ב"רעיא מהימנא", דמשנה איהי שפחה כו', – היא, בהשוואה למקרא, והמקרא שהוא תורת משה ודאי עדיפא מקבלה, דאיהי "מטרוניתא" – מלכה, ב"רעיא מהימנא" שם, ותורה שבכתב הוא "מלכא" – בחינת מלך, שהוא חשוב יותר מאשר "מטרוניתא" (מלכה) שהיא משנה; הרי, שרבי שמעון בן יוחאי סובר שמקרא (תורה שבכתב) חשוב אפילו מקבלה, ובוודאי חשוב ממשנה, ואילו כאן יוצא שרבי שמעון בן יוחאי סובר שמשנה חשובה ממקרא, ואשר ממקרא מפסיקין לקריאת שמע, וממשנה לא מפסיקין. ועל ענין "מלכא" אומר רבנו הזקן במוסגר (דהיינו יסוד אבא המלובש בזעיר אנפין, כמו שכתב האריז"ל). וגם פלפול הקושיות ותירוצים, – שבהתאם ל"רעיא מהימנא" האמור, הם דמסטרא דרע ורוח הטמאה, – הרי שלא רק במשניות ובהלכות עצמן – אלא גם בפלפולים של הקושיות והתירוצים שבדינים, אשכחן ברבי שמעון בן יוחאי דעסק ביה טובא גם בהיותו במערה, – מוצאים אנו ברשב"י שעסק בהן רבות – למרות ששם לא היה נוגע לפסוק להלכה, ובפרט בדיני ממונות בין אדם לחברו? ואדרבה בזכות צער המערה זכה לזה, כדאיתא בגמרא, דאמר ליה רבי פנחס בן יאיר: אכלי איקרי כ"ד פרוקי – תירוצים, על כל קושיא כו', אמר לו: "אלולי ראיתני בכך כו'" – רבי שמעון בן יוחאי אמר לו: "אילו לא ראית אותי במצב זה של צער המערה לא הייתי זוכה ליכולת לענות על כל קושיא כל כך הרבה תירוצים; שכן, רק בזכות צער המערה זכה לעליונות זו בלימוד התורה, לפלפולים ולקושיות ולתירוצים, (וגם באמת, על כרחך – מן ההכרח הרי לומר, שעיקר עסקם במערה היה תורת המשניות, ת"ר סדרי משניות, שהיה בימיהם – עד רבנו הקדוש, שסידר המשניות בששה סדרים, אך לפני זה היה אצלם שש מאות סדרים במשניות, דאלו ספר הזהר והתקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים) הרי שבודאי היו עסוקים כל הזמן בסדרי המשניות הרבים שהיו לפניהם, גם אמרו רבותינו ז"ל: "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש-ברוך-הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". – שארבע האמות של הלכה הן במקום בית המקדש, כיצד, איפוא, יכולים לומר, בהתאם למסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, שהלימוד בהלכות איסור והיתר וכו' הוא ענין של "עץ הדעת טוב ורע"? גם אמרו

יום שישי ה' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קמג, ועוד יש להפליא... עד עמ' 286, בהסתר כו'.

אגרת הקדש

ועוד יש להפליא הפלא ופלא, – על מה ש"חסירי מדע" לומדים פירושו של ה"רעיא מהימנא" האמור, יש להתפלא פליאה שלישית, בנוסף לשתי הפליאות האמורות: א) מצד הענין שחלק מן התורה נקרא "עץ הדעת טוב ורע". ב) מצד זה שבהתאם לכך לא היה הלימוד בדיני איסור והיתר דוחה ענין התפלה שנוסד על פי סודות הזוהר ויחודים עליונים, והרי העובדה היא, שבאלה שתורתם אומנתם, דוחה הלימוד באיסור והיתר את מצות התפלה, הרי בנוסף לשתי פליאות אלו, ישנה פליאה שלישית, כפי שיפרט להלן: איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות אסור והתר וטמאה וטהרה, והא כי איך ישחטו הקרבנות וגם חלין – לצריכה הרגילה, אם לא ידעו הלכות דרסה וחלדה ושהיה הפוסלים השחיטה, ופגימת הסכין, – הפוסלת את השחיטה, וכי יולד איש בטבעו שיהא שוחט בלי שהיה ודרסה? וגם הסכין תהיה – בטבע, בריאה ועומדת בלי פגימה לעולם – בלי פגם? – וכיוון שמושלל הדבר שכך יהיה בטבע – מן ההכרח הרי לדעת את ההלכות כדי שהשחיטה לא תהיה פסולה, ועוד הרבה הלכות חלב ודם ושאר אסורים, וגם טמאת המת ירבו – הלכות טומאת המת יהיו צריכין לידע כדכתיב: "הנער בן מאה שנה ימות", – הרי על-כל-פנים יהיה ענין המיתה – וצריכים הרי לדעת דיני טומאת מת, וגם הלכות טמאת יולדת צריך לידע, כדכתיב: "הרה ויולדת יחדיו", – יהיו בין הנגאלים בגאולת משיח, אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת, – כלומר, שלא יצטרכו לחכות תשעה חדשים להולדת ילד, אלא באותו יום שתתעבר, באותו יום גם תלד, ולאחר מכן יוולדו לאותה אשה עוד ילדים ביום אחר מאותה ביאה שממנה נולד הילד הראשון, אף-על-פי-כן דין אסור טמאתה לא ישתנה, – הרי שיצטרכו לדעת דיני טומאת יולדת גם בזמן המשיח. מה שפירשנו "אם תלד אשה בכל יום", שהכוונה היא שבאותו יום שתתעבר, באותו יום תלד, הוא – כותב הרבי: "כפי האריז"ל בלקוטי הש"ס (מילואים לתהלים להצ"צ פא"כ ד"ה גנתא – דלא כפרש"י בשבת (ל, ב). וראה אגח"ד שם). – בהתאם לפירוש האריז"ל שמפרש מה שהגמרא אומרת בשבת (ל, ב) "עתידה אשה שתלד בכל יום", מפרש האריז"ל שהכוונה היא שזמן העיבור יהיה ביום אחד, במקום שעתה זמן העיבור הוא תשעה חדשים, כפי שהאריז"ל אומר ב"לקוטי הש"ס" (על שבת ל, ב), מובא ב"מילואים" לתהלים לה"צמח צדק" על פרק כ', ובסוף מאמר דיבור-המתחיל "גנתא" (ביאורי הזוהר לה"צמח צדק" חלק ב' עמוד תתכז ואילך). ואין זה כפי שמפרש רש"י בשבת, הפסוק "הרה ויולדת יחדיו" (ממנו מביאה הגמרא את הראיה), שבאותו יום שתתעבר בילד חדש – באותו יום תלד ילד מעיבור קודם, וכפי שאומר שם "חדושי אגדות מהרש"א" שאי אפשר לומר שההריון והלידה של אותו ילד יהיו ביום אחד, כי אז אין ראיה ממה שהראה לתלמיד תרנגולת המולידה ביצים כל יום, שהרי גם בתרנגולת אין ההריון שהיא מתעברת מהזכר ולידת הביצה – באותו יום, אלא בין ההריון ללידת הביצה עוברים עשרים ואחד ימים, כמו שהגמרא אומרת בבכורות "תרנגולת לכ"א יום", מפרש רש"י שאחרי שהתרנגולת מתעברת מהזכר, משתהה הביצה להשלמתה, עשרים ואחד יום. ואילו האריז"ל אינו לומד כך את פירוש הגמרא בשבת, אלא שהכוונה היא שההריון והלידה של אותו ולד הם ביום אחד. אגב, ה"צמח צדק" ב"מילואים" על תהלים (הנזכר לעיל) מביא ממדרש רבה פרשת נח (התחלת פרשה ל"ו), שכך היה לפני המבול, שבאותו יום שאשה התעברה, באותו יום גם ילדה. מה שרבנו הזקן מוסיף כאן, שזה יהיה "מביאה אחת", הכוונה מן (על ידי) ביאה אחת. על מה שישנם הרוצים לפרש, שהכוונה היא "מביאה אחת", שהיא מביאה קרבן אחד – כתב הרבי: "? עתה ראיתי שגם המעתיק לאאג' פירש כן! ומה זה שייך לכדו"ד? (ובפרט שזה דין גם עתה). ולדעתי הפי' "מן (ע"י) ביאה אחת" (ובזה מתורצת קושית אגח"ד)". – הרבי כותב אי אפשר ללמוד כך, שכן: איזו שייכות יש לכך לענינינו כאן? ובמיוחד שזה דין גם כיום (ולאו דוקא בזמן המשיח). אלא, לומד הרבי, שהכוונה היא "מביאה אחת" – מן ביאה אחת תלד ילד אחד ביום אחד, וילד שני ביום שני וכו'. והרבי מציין מהגמרא בנדה (כז, א) שמביאה אחת היתה לידה של שני ילדים כשבין לידה אחת לשניה עברו כמה וכמה ימים, כפי שהגמרא מביאה שם מקרה של שלשה חדשים שעברו בין הלידה של ילד אחד ללידה של הילד השני, למרות ששתי הלידות היו מביאה אחת. במה שרבנו הזקן מוסיף שזה יהיה מן ביאה אחת (אומר הרבי) תוקטן או תתורץ התמיהה שהרי אין זה יכול להיות בכל יום, שכן אחרי לידה אחת באים הרי ימים רבים של איסור ביאה, הרי בין-כך אין שום לידה בכל הימים האלה שהם שבעה או ארבע עשרה פעמים יותר מאשר הימים שבהם ביאה מותרת, אך כשאומרים שזה יהיה מביאה אחת הרי מהביאה שהיתה בזמן ההיתר, היו לאחר מכן כמה וכמה לידות בכמה וכמה ימים, וכפי שאכן כך הדבר בתרנגולת (מה שהגמרא מביאה דוגמה מתרנגולת), שלמרות שאחרי שנתעברה אין התרנגולת מקבלת זכר (בהתאם לרש"י בבכורות ח, ב בדיבור-המתחיל "והא") אף-על-פי כן היא מולידה כמה וכמה ביצים בכמה וכמה ימים מן הביאה האחת של הזכר. ואין להאריך בדבר הפשוט ומפורסם בכל הש"ס ומדרשים, – שבכל הש"ס והמדרשים מפורסם, שבזמן המשיח יצטרכו לדעת הלכות איסור והיתר, טומאה וטהרה, להיפך מהמסתבר בהשקפה ראשונה מה"רעיא מהימנא" האמור, דפריך: שמשקים "הלכתא למשיחא"? – לשם מה צריכים לומר עכשיו הלכה שתהיה נוגעת רק כשמשיח יבוא? – הרי שעל-כל-פנים בזמן המשיח יצטרכו לדעת הלכה זו, ואליהו בא לפשוט כל הספיקות, ופרשה זו עתיד אליהו לדרשה כו'; ועוד אינו מובן, – ב"רעיא מהימנא" האמור: מה שכתוב: "דלא יתפרנסון – שלא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ כו' – שלכן "עץ הדעת טוב ורע" שהוא איסור והיתר וכו' לא ישלוט בבני ישראל, מפני שתלמידי חכמים לא יתפרנסו מעמי הארץ, ולא מערב רב דאכלין פסול וטמא אסור חס-ושלום, – שאוכלים פסול וטמא אסור חס-ושלום, [דהא גם בזמן בית שני לא היו תלמידי חכמים מתפרנסין מעמי הארץ דאכלין פסול חס-ושלום שהרי היו תלמידי חכמים שיש להם שדות וכרמים כעמי הארץ, – ולא היו צריכים להזדקק לעמי הארץ לפרנסתם, ואפילו-הכי היו עוסקין בלמוד איסור והתר וטומאה וטהרה כל הזוגות שהיו בימי בית שני והעמידו תלמידים לאלפים ולרבבות, בדינים אלה ובחלק זה של נגלה דתורה, ולמוד הנסתר – חלק הנסתר שבתורה, היה בהסתר כו': – הרי שהעובדה שאין תלמידי חכמים צריכים להזדקק לעמי הארץ לפרנסתם, אינה מהווה סיבה שבגללה לא צריכים חלילה ללימוד של דיני איסור והיתר, טומאה וטהרה.

שבת קודש ו' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 286, אך באמת כשתדקדק... עד עמ' קמד, הכל אחד.

אגרת הקדש

אך באמת, כשתדקדק בלשון רעיא-מהימנא דלעיל, – רבנו הזקן מסביר להלן, שמדקדוק לשון ה"רעיא מהימנא" מובן, שלא הלימוד והתורה של איסור והיתר וכו' נקראים חלילה "עץ הדעת טוב ורע", אלא הדברים של איסור והיתר המקבלים חיותם מן ועל-ידי קליפת נוגה, שהיא, קליפת נוגה, היא "עץ הדעת טוב ורע", מעורב בה טוב ורע, כפי שיסביר להלן, לשון ה"רעיא מהימנא" הוא: "ואילנא דטוב ורע דאיהו אסור והתר וכו'", – והעץ של טוב ורע שהוא איסור והיתר וכו', ולא אמר תורת אסור והתר – הלימוד של עניני איסור והיתר, או הלכות אסור והתר, – שהן, הלימוד או ההלכות של איסור והיתר, הם חלילה "עץ הדעת טוב ורע" – אלא גוף הדבר האסור והדבר המותר – עצם הדבר שמדובר אודותו בדינים אלה, שדבר זה אסור ודבר זה מותר, הוא מאילנא דטוב ורע, שהוא קלפת נוגה, – מ"עץ הדעת טוב ורע", שהיא קליפת נוגה, בה מעורב טוב ורע, כמו שכתוב ב'עץ חיים', וזהו לשון "אסור", – מלשון קשור, שהקלפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה – בקדושה, כדבר המתר, – מלשון התרה, דהיינו שאינו קשור ואסור בקלפה, – משמעות המלה "מותר" – שלא יוכל לעלות למעלה, ויוכל לעלות למעלה על-ידי האדם האוכלו בכונה לה', – את הדבר המותר, שאוכל דבר זה כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה', וגם בסתם – כשהוא אוכל אותו סתם מבלי שתהיה לו, בשעת מעשה, כוונה כדי לעבוד את ה', כל אדם העובד ה' שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח המאכל ההוא בחול אבל בשבת שיש עליה לקלפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, – שבשבת עולה חיות המאכל מקליפת "נוגה" לה', וזהו בחול, – שאז מן ההכרח להזדקק לתורה ותפילה כדי שהחיות שבאותו מאכל תעלה לה', אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, – שכן, אז היא בעליה, לכן מצוה לאכל כל תענוגים בשבת – שבת היא עליית העולמות, לכן האכילה עצמה בשבת היא מצוה, לא רק מה שבכוח האכילה ההיא הוא לומד ומתפלל, ולהרבות בבשר ויין, אף שבחול – כשהוא מחפש בשתיית יין ואכילת בשר לאכול בשר ולשתות יין, נקרא "זולל וסובא", – ואילו בשבת, כשהוא אוכל לשם עונג שבת, זו מצוה. על כל פנים, כל האמור הוא בדבר של "היתר" שאינו קשור בקליפה ויש בו היכולת לעלות, וכפי שמוסבר בפרק ז' שבחלק הראשון של ספר ה"תניא". מה-שאין-כן בדבר אסור, שאינו יכול לעלות – לקדושה, לא בשבת ולא בחל, גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא, – כלומר, דבר איסור אינו יכול לעלות לקדושה, כי הוא אסור וקשור לקליפה, אם לא שאכל לפקוח נפש – להצלת נפשו, שהוסיפו רז"ל ונעשה התר [גמור]. אבל הלמוד בתורה, אף הלכות אסור והתר טמאה וטהרה, – לא הדברים עצמם שהם אסור וטמא מותר וטהור, אודותם דנות ההלכות, שהם "עץ החיים טוב ורע", אלא הלכות התורה שלומדים אודות דברים אלה, שהם המשניות וברייתות שבגמרא ופוסקים, – הפוסקים הלכה למעשה, המבארים ומבררים דבריהם – דברי המשנה והברייתות, להלכה למעשה, הן הן גופי – עיקר תורה שבעל-פה, שהיא ספירת מלכות דאצילות, כדאיתא – כמובא בזהר הקדוש במקומות אין מספר, ובריש 'תקונים': – בתחילת "תיקוני זוהר" כתוב: "מלכות – פה, ותורה שבעל-פה קרינן לה", – אנו קוראים לה, ובאצילות איהו וגרמוהי – הכלים והמדות שלו (הנקראים "גרמוהי"), חד בהון – הם דבר אחד בהם, דהיינו שאור אין-סוף ברוך-הוא מתאחד באצילות בתכלית היחוד, שהוא ורצונו וחכמתו המלובשים בדבורו הנקרא מלכות הכל אחד: – דבר אחד, הרי ששם לא שייך לומר הענין של "עץ הדעת טוב ורע"; אלא זה תכלית היחוד של אלקות, כך ההלכות של תורה שבעל-פה מהמשניות, הברייתות והפוסקים שהן בחינת "מלכות דאצילות", הן באופן היחוד של "מלכות דאצילות", ולא שייך לומר חס-ושלום עליהם הענין של "עץ הדעת טוב ורע". אלא, כפי שיסביר להלן, כך הדבר מצד עצם הענין של "מלכות דאצילות" כפי שהיא ב"אצילות", ומצד עצם הענין של הלכות התורה שהן בבחינת "מלכות דאצילות", אך כפי שזה בא לאחר מכן בהתלבשות, הרי שלא רק ההלכות של התורה באו בהתלבשות בעולמות, בהם יכול להיות עליהן העלם והסתר, כי-אם גם "מלכות דאצילות" כפי שהיא באה בהתלבשות – אלא גם היא נקראת "עץ הדעת טוב ורע", מצד ההתלבשות בקליפת "נוגה" הכלולה מטוב ורע, וזאת – כדי לברר בירורים (לברר את הטוב מן הרע).