כולו זכאי
הפשע חמור ביותר, הראיות חד משמעיות, וכל הדיינים מסכימים פה אחד: לנאשם מגיע עונש מוות. דווקא אז, התורה קובעת שהנאשם פטור. ההסבר מאחורי ההלכה התמוהה מגלה לנו סוד עמוק על מהות הענישה במשפט התורה, על הנפש היהודית, ועל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו ועל הסובבים אותנו.
השיחה המלאה – בלקוטי שיחות, חלק כט, שיחה שלישית לפרשת שופטים
סַנְהֶדְרִין שֶׁפָּתְחוּ כְּלָן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה וְאָמְרוּ כַּלָּם "חַיָּב", הֲרֵי זֶה פָּטוּר, עַד שֶׁיִהְיוּ שָׁם מִקְצָת מְזַבִּין שֶׁיְהַפְכוּ בִּזְכוּתוֹ, וְיִרְבּוּ הַמְּחַיְבִין – וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג.
בתרגום לעברית פשוטה: אם כל הדיינים שיושבים בהרכב הסנהדרין מסכימים פה אחד שהנאשם שלפניהם חייב מיתה, גזר הדין שלהם לא חל והפושע נפטר מעונש המוות. זה הכלל: עונש מוות יחול על אדם רק אם בין הדיינים הייתה לפחות דעת מיעוט שזיכתה אותו.
על פניו, ההלכה הזו נוגדת את האינטואיציה ואת המוסר הבסיסי.
נחזור בקצרה ליסודות. בשביל להטיל גזר דין מוות נדרש רף גבוה מאד וצריכים להתקיים כמה וכמה תנאים הכרחיים. ראשית, רק על פחות מארבעים עבירות חל עונש מיתה, כך שמדובר על עבירות מהרף העליון של החומרה. כדי להרשיע בפועל ולגזור מוות, נדרשת עדות של שני עדים כשרים, שהתרו בנאשם לפני שעבר את העבירה ושמעידים במאה אחוז ודאות שהוא בכל זאת ביצע את העבירה מתוך מודעות מלאה לחומרתה ולעונש שיוטל עליו. גם העדות עצמה היא הליך יסודי מאד, והעדים עוברים בדיקות מהימנות וחקירה צולבת. רק בהתמלא כל התנאים המסועפים הללו, ניתן להעניש את החוטא בעונש מוות.
כעת נתאר לעצמנו את המקרה. אדם ביצע פשע חמור ביותר, לדוגמה: רצח אדם אחר או עבד עבודה זרה, בזדון ובהתרסה כך שאי אפשר למצוא שום הצדקה למעשה. מדובר במקרה קיצוני כל כך, עד שבין כל עשרות הדיינים חברי הסנהדרין אין אפילו אחד שמצליח למצוא נימוק לזכות את עובר העבירה. האם זה מחליש את האישום נגד הפושע? ההיגיון והמוסר אומרים להפך: זה אומר שהעבירה הוכחה כאן באופן ודאי, ואכן מגיע לאיש הזה להיות מוצא להורג על פי דין התורה!
אבל באופן תמוה, התורה אומרת את ההפך: אם יש הסכמה פה אחד, מקיר לקיר, שהאיש עשה את המיוחס לו ומגיע לו העונש, ואין שום נימוק הלכתי שאפשר להיתלות בו כדי לזכות אותו מהעונש, הוא נפטר מהעונש. איך זה ייתכן?!
להלין את הדין
הביאור הפשוט והמתבקש ביותר הוא שמדובר על עניין בירוקרטי. ההרשעה פה אחד מעלה פגם בתקינות ההליך המשפטי4. כדי שהסנהדרין תוכל לבצע גזר דין מוות, הדיון צריך להתבצע על פי הליך סדור, מה שנפגע בהרשעה פה אחד.
זה אכן יכול לתסכל, אבל ההתעקשות על פרוצדורה תקינה וסדרי הדין הם יסודות הצדק. גם אם האינטואיציה אומרת שאין ספק מהי ההכרעה, הליך פגום דינו להיפסל.
אנחנו יכולים לראות את זה גם במשפט האזרחי, להבדיל. אפילו במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן ימ"ש, מערכת המשפט בישראל העמידה עבורו סניגור בינלאומי נודע שייצג אותו, והתביעה הייתה צריכה להביא עדויות והוכחות שיעמדו בנטל ההוכחה במשפט הפלילי. זאת למרות שלאף אחד לא היה ספק מה דינו של אותה חיית אדם. אפילו מחבלי הנוח'בה הארורים ממתינים לעונשם, שייקבע רק בהליך משפטי סדור.
אם כך בעולם משפטי אנושי, שבנוי על חוש הצדק וההיגיון שלנו בני האדם, על אחת כמה וכמה שכך במשפט התורה. הסמכות של משפט התורה נובעת מהצו האלוקי, ועל כן היא נצחית ולא נתונה לשינויים - והעובדה הזו רק מחזקת את הצורך בעמידה על הכללים והנהלים של סדרי הדין.
איזה כלל דיוני מופר כאן כאשר הדיינים "אמרו כולם חייב"? מסביר הרמ"ה (רבי מאיר הלוי אבולעפיה), אחד מגדולי רבותינו הראשונים5:
צְרִיכִים לְהַלִין אֶת דִינוֹ, אוּלַי יִמְצְאוּ לוֹ זְכוּת לְמָחֶרֶת וְיִרְאֶה אֶחָד מִן הַמְּחַיְבִים דִּבְרֵי הַמְּזַכִּים. וְכֵיוָן שֶׁכָּעֵת אֵין אֶחָד מֵהֶם שָׁמוֹצֵא לוֹ צַד זְכוּת, אֵין תּוֹעֶלֶת בְּכָךְ שֶׁיַּלִינוּ אֶת הַדִּין כְּדֵי לְחַפֵּשׂ לוֹ זְכוּת.
הכלל ההלכתי אומר כי בכל פעם שמדובר על פושע שדינו עלול להיגזר למוות, הדיון לא יכול להסתיים באותו יום בו החל. שכן במהלך המשפט הדיינים חייבים לערוך סיעור מוחות ולאפשר 'איפכא מסתברא', נימוק שיזכה את הנאשם. לכן הדיינים צריכים 'לישון על זה לילה' אחרי הדיון, ורק למוחרת להתכנס שוב להחלטה סופית.
את הסעיף הזה בסדר הדין, אי אפשר לבצע במקרה שלנו. מכיוון שפסק הדין שקוף כל כך וברור לכולם שלפושע מגיע עונש מוות, אין שום פתח לדיון שעשוי למצוא דרכים יצירתיות לאתגר את ההנחה המקובלת ובכל זאת לנסות לזכות אותו. דווקא בגלל תמימות הדעים, גם אם הדיינים ימתינו לילה - אף אחד לא יתהפך, כי בדיון המקורי לא היה מי שמצא צד זיכוי לנאשם. ומאחר שאי אפשר "להלין את הדין", ההליך כולו נפסל ואין אפשרות להעניש את החוטא.
ההסבר הזה ודאי נכון מבחינה הלכתית, אבל עדיין משאיר אותנו עם התהייה: במקרה הזה, העמידה על תקינות ההליך יוצרת לכאורה עיוות דין ואבסורד משפטי! האם ייתכן שרק בגלל הבעיה הפרוצדורלית בסדר הדין, התורה נותנת לפושע ודאי להסתובב חופשי ולחיות את חייו בנעימים?!
חוסר מקצועיות?
אנקדוטה היסטורית מרתקת ממחישה לנו עד כמה האינטואיציה מתקשה לקבל את ההלכה הזו, והיא גם מובילה אותנו להסבר מרתק נוסף של אותה הלכה.
גדולי ישראל התאמצו ליישב את ההלכה הזו בצורה מוסרית, במקרים מסוימים מתוך מודעות לכך שזהו צורך 'הסברתי' חשוב מול הטיעונים של חכמי הגויים נגד חוכמת התורה הקדושה". אחד מהם הוא הרשב"ש, רבינו שלמה דוראן, פוסק הלכה חשוב שפעל באלג'יר בתקופה שלפני גירוש ספרד.
הרשב"ש כתב חיבור פולמוסי בשם "מלחמת מצווה", בו הוא משיב לטענות של כמרים נוצריים נגד תורת ישראל. מטרת החיבור, בלשון המחבר עצמו היא, "ללחום מלחמת מצווה, להציל רבותינו זיכרונם לברכה מבעלי דיבה, והראה לעמים את צדק דיניהם ויופי אמרי חוכמת אגדותיהם".
באותו חיבור מתייחס הרשב"ש גם להלכה שבה אנחנו דנים. מתברר שבאותה תקופה רוויית עימותים וויכוחים פומביים בין הכמרים הקתוליים לחכמי ישראל על צדקת התורה, גם ההלכה הזו הייתה נושא לוויכוח.
וכך מסביר הרשב"ש:
מִיוֹשֶׁר דִינֵיהֶם אֶמְרוּ שֶׁסַנְהֶדְרִין שֶׁפָּתְחוּ כּוּלָם לְחוֹבָה פָּטוּר. שֶׁהַסַנְהֶדְרִין צְרִיכִים לְשָׁא וְלְתֵּן תְּחִלָּה בַּדִּין. וְאִם נָשָׂאוּ וְנָתְנוּ בַּדְּבָר, וְלֹא הָיָה לוֹ שָׁם מְלַמֵד זְכוּת וְלֹא הֵנִיחוּהוּ גַם כֵּן שֶׁיְלַמֵד זְכוּת הוּא עַל עַצְמוֹ, אֶלָא מִיָּד כְּשֶׁעָמַד לִפְנֵי הָעֵדָה לְמִשְׁפָּט פָּתְחוּ כּוּלָם וְאָמְרוּ "חַיַּב אַתָּה" – הוּא פָּטוּר... כֵּיוָן שָׁסַנְהֶדְרִין אֶלוּ .. פָּתְחוּ כּוּלָם לְחוֹבָה, גִּלּוּ דַּעְתָּם שֶׁבָּאוּ כּוּלָם חֲפַצִים לַהֲמִיתוֹ, וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת אֵין רָאוּי לִהְיוֹת כָּךְ!
כלומר, עצם זה ששוררת הסכמה פה אחד להטיל עונש מוות על הנידון, מעוררת חשד שאולי הדיינים לא באו בידיים נקיות לחלוטין לדין אלא יש כאן מוטיבציות להרשעה. קיים חשש שמא חברי הסנהדרין פוסקים לפי 'רוח הדברים', חלילה, ולא נצמדים לחוק היבש. לא בהכרח שהמוטיבציה של הדיינים מגיעה מרצון לפגוע באדם הספציפי שעומד לפניהם, אבל אולי הם פועלים מתוך להט להעניש על העבירה החמורה, גם על חשבון סעיפי ההלכה ובירור האמת לאמיתה. לכן במקרה כזה לא נאפשר לבית הדין לבצע את פסק הדין.
רבי צבי הירש חיות (המוכר בכינוי "המהר"ץ חיות"), מגדולי רבני פולין לפני כמאתיים שנה, מציע הסבר בכיוון דומה, אם כי חריף עוד יותר:
בְּכָל דְּבָר יֵשׁ צְדָדִים לְזַכּוֹת עַל פִּי אֶפָנִים רְחוֹקִים לְהַצִילוֹ מִן עָנֶשׁ מָוֶת, לֵאמֹר אוּלַי לֹא הָיָה אָז שִׁכְלוֹ בָּרוּר וּבְחֹסֶר דֶעָה הִנָּה אֵין עַל פְּעָלָתוֹ מִשְׁפָּט מָוֶת, וְכַדּוֹמֶה שְׁאָר הִתְנַצְלוּת רְחוֹקוֹת. וְכֵן רָאִינוּ הַיּוֹם בְּצָרְפַת וּבְרִיטַנְיָה, שֶׁנּוֹתְנִין לְכָל פּוֹשֵׁעַ וּמוֹרֵד וְרוֹצֵחַ סָנֵגוֹר לִטְען עֲבוּרוֹ וּלְהִשְׁתַּדָּל בְּהַצְלָתוֹ, אַף אִם עָשָׂה הָרָעָה הַיּוֹתֵר גְדוֹלָה. וּבִשְׁאָר הַמְקוֹמוֹת נָהוּג כִּי הַשׁוֹפְטִים הֵמָּה הַמְלִיצִים הַמְחַפְּשִׁים אַחַר זְכוּת. וְכֵיוָן שְׁבֵּית דִין זֶה רָאוּ מִיָּד לְחוֹבָה, וְלֹא נוֹדַע לָהֶם שוּם זְכוּת עַל צַד הַיּוֹתֵר רָחוֹק, אִם כֵּן מוּכָח שֶׁבֵּית דִין זֶה אֵין בְּקִיאִים וְאֵין דִינָם דִּין, אוֹ שֶׁהֶחְלִיטוּ הַמִּשְׁפָּט בִּמְהִירוּת בְּלִי עִיּוּן וּבְלִי בְּקוּר וּבְחִינָה הֵיטֵב.
פשוט לא יכול להיות שאף אחד לא מצא שום נימוק, אפילו רחוק, שיעמוד לזכותו של הנאשם. כל עורך דין טוב יוכל למצוא משהו, איזשהו טיעון הגנתי או ערעור של התביעה, שאפשר להיאחז בו כדי להציל את הנאשם מעונש מוות. המהר"ץ מתאר את הפרקטיקה שהייתה מקובלת כבר אז במדינות הדמוקרטיות במערב אירופה, להעמיד סנגור לכל נאשם באשר הוא. הוא עצמו מזכיר קו הגנה נפוץ למדי במשפטים פליליים רבים, והוא הטיעון לחוסר אחריות פלילית - בגלל נסיבות כמו אי שפיות. הרכב שלם של דיינים שאפילו אחד מהם לא מצליח למצוא טיעון להגנתו של הנאשם, מראה שמדובר במשפטנים לא מקצועיים מספיק, ולכן דינם בטל.
התירוצים הללו אולי הניחו את דעתם של המתנצחים הגויים בוויכוחים הפומביים על מוסריותו של משפט התורה, אבל קשה להניח שהם ההסבר האמיתי:
דוחק גדול לומר כן בנוגע לבית דין בכלל, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לסנהדרין גדולה". שהרי אפילו בסנהדרין קטנה "אין מעמידין .. אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחוכמת התורה בעלי דעה מרובהא". ואם כן, איך ייתכן שדיינים אלו ייגשו כולם לדין באופן שאינו כהוגן וכו'ב?!
חברי בתי הדין היו ללא כל ספק 'משפטנים- תורניים' דגולים מהשורה הראשונה, ובוודאי דייני "הסנהדרין הגדולה", בית הדין העליון. בשביל להתמנות לבית הדין הגדול, נדרשו תנאים מחמירים מאד - גם מקצועיים וגם אישיים בתחום המידות וניקיון הכפיים. כך שהדיינים היושבים בסנהדרין היו בוודאי בקיאים היטב בכל הסעיפים ותתי הסעיפים, ובוודאי גם היו צדיקים ונקיים שאי אפשר לחשוד בהם שיפסקו עונש בגלל 'נרטיב' או שיקול לא ענייני אחר.
בסיכומו של עניין, שני ההסברים - הפגם בהליך, והחשד למוטיבציה זרה או לחוסר מקצועיות - לא מתקבלים על הדעת עד הסוף. אנחנו עדיין זקוקים להסבר: מה ההיגיון מאחורי ההלכה שלפיה גזר דין מוות שניתן פה אחד מתבטל"?
כדי להבין את ההלכה הזו באמת, עלינו לצאת מתבנית החשיבה הרגילה שלנו ולהביט בהלכה ובתורה מבעד למשקפיים שהרבי מלמד אותנו לחבוש.
העונש כתיקון
נניח לרגע את המקרה שלנו, שבו כל הדיינים מסכימים שהפושע צריך להיענש במיתה, ונדבר באופן כללי על תפקידם של חברי הסנהדרין כבעלי הסמכות לפסוק עונשים, כולל עונש מוות. נקרא את הדברים תחילה בלשונו של הרבי:
ידוע שדין עונשי בית דין, מיתה או מלקות וכו', עיקרם לשם כפרה. כמפורש בנוגע למלקות "ונקלה אחיך לעיניך - כשלקה הרי הוא כאחיך". על דרך זה נאמרי בעונש מיתה, שעל ידו זוכה הנענש לחיי העולם הבא... ועל פי זה מסתבר, שבמקום שמיתת בית דין אינה מביאה ואינה יכולה להביא לכפרה, אין כל מקום למיתה זו10.
מהי התכלית של ענישה במשפט?
בדין האזרחי או הפלילי הכללי, יש מטרות קונקרטיות לעונש. אפשרות אחת היא לגבות מחיר על הנזק שהפושע גרם לאדם פרטי, לחברה או אפילו לאנושות כולה. אפשרות נוספת היא להרתיע. כשרוצח נידון למוות, הצידוק הוא בכך שעונש קיצוני כל כך ירתיע אנשים אחרים מלחזור על פשעים כאלה, משום שאם הם ייתפסו ויועמדו לדין גם הם יומתו.
לא כך כאשר התורה מטילה עונש, ובמיוחד אם מדובר על ענישה פיזית כמו מלקות, או במקרה הקיצוני ביותר - הוצאה להורג. העונשים החמורים של מוות או מלקות, אותם התורה משיתה על החוטא, לא נועדו רק להרתיע וכמובן לא לגבות מחיר. העונש הוא לטובתו של החוטא, הוא נועד לנקות אותו ולתקן את נשמתו.
עם כל ההסתייגויות המובנות וההבדלים הברורים, אנחנו יכולים לקבל את המחשבה לרעיון הענישה במשפט התורה ממה שאנחנו מכירים מהחיים שלנו כענישה חינוכית.
לפעמים הורים או מחנכים נאלצים להעניש את הילדים או התלמידים. לעיתים זה אומר להרים את הקול ולתת 'מנת מוסר', להטיל סנקציות כאלה ואחרות, למנוע משחק במחשב או ממתקים. מה המטרה של העונש?
אוי ואבוי להורה שמתוך התסכול והכעס על כך שהילד לא אוסף את הצעצועים או הרביץ לאחותו הקטנה, ירצה להכאיב לילד כדי שגם הוא ירגיש רע. אם העונש מגיע מתוך התפרצות רגשית כזו, זה לא עונש חינוכי, זה אנטי-חינוך. אם וכאשר זה קורה לנו, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שמדובר בכישלון שלנו וחובתנו לטפל בו.
גם המחשבה להרתיע אחרים אינה סיבה לעונש. כשהורה מעניש ילד, אסור שזה יהיה כדי להרתיע אחרים. זו תהיה טעות הרת אסון לומר לילד "אתה לא יכול לשבת איתנו בארוחת ערב כי דיברת לא יפה", כדי שהאחים שלו יפחדו לדבר לא יפה.
המטרה הברורה והיחידה בענישה חינוכית היא לגרום לילד להשתפר, לתקן את מעשיו בעתיד. העונש - כשהוא נעשה מהמניעים הנכונים, בתגובה רגשית נכונה ובמידה הנכונה - מדרבן את הילד להתגבר על היצרים שלו וללמוד להתאמץ להשתפר ולקנות לעצמו הרגלים טובים לחיים.
לפני שאנחנו נוקטים בצעדי ענישה, עלינו לחשוב אלף פעמים - לזקק את הסיטואציה, את חומרת המעשה, את המקום שבו הילד נמצא, ואת התגובה הנכונה שלא תשבור אותו או תפגע בו אלא תגרום לו למחשבה חוזרת, להתבוננות ולהתקדמות, ולא חלילה לתחושה שהוא דחוי ולא בסדר.
האמירה פה גורפת ונחרצת: העונש חייב להביא בחשבון דבר אחד בלבד: התועלת שהילד יפיק ממנו. עד כדי כך, שאם יש חשש שמעורבים בו אלמנטים אחרים, אסור, פשוט אסור, לתת אותו. מהסיבה הזו בדיוק הרבי שולל11 עונשים פיזיים, כי "לפעמים הכי תכופות יצא שכרו - שמשתכרים על ידי זה - בהפסדו". כלומר, מכה לא תקדם את הילד ולא תעזור לו להתפתח, אלא תעשה בדיוק את ההפך מכך, חלילה.
בדיוק כאלו הם עונשי התורה ברמה החמורה שלהם, כלפי פושעים חמורים. המטרה האחת והיחידה היא לתועלת החוטא. אפילו כשמדובר בעונש מוות, המטרה של עונש זה היא 'לנקות' את נפשו של החוטא כדי שיזכה לחיי העולם הבא. מדובר על מקרי קיצון קשים כל כך, שהדרך היחידה להביא תועלת ותיקון לנשמת החוטא היא על ידי הענישה החמורה ביותר האפשרית.
נשים לב. גם כאן, האמירה היא חד משמעית: העונשים של התורה נועדו להשיג תכלית מסוימת, של תיקון ותועלת. וזו המטרה היחידה והבלעדית. עד כדי כך, שאם התכלית הזו לא מושגת, אין שום תוחלת לעונש. העונש בשום אופן לא עומד בפני עצמו.
לגלות את הטוב
אחרי שהבנו לעומק מהו עונש תורני, מתבקש שנתקדם לצעד הבא ונשאל: את מי ובאיזה מצב בית הדין מעניש? איך הדיינים יכולים לדעת מתי עונש המוות הוא אכן טובה אישית לחוטא, וחלילה לא פגיעה או הרתעה?
כאן מגיע חידוש נפלא ומפתיע:
כל איש ישראל, יהיה מעמדו ומצבו אשר יהיה, הרי כפסק הרמב"ם" אפילו על בן ישראל שבית דין מוכרח לכופו לתת גט לאשתו - "הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות"...
אין זאת אלא שיש בכך חילוקים עד כמה "רוצה הוא לעשות את כל המצוות". היינו, האם הטוב שבאדם זה נמצא בו בגלוי או בהעלם - יש מבני ישראל שבהם הטוב נמצא בתכלית ההתגלות, ויש מבני ישראל שבהם אין הוא כל כך בהתגלות, וישנם אף יהודים שהטוב שבהם הוא בהעלם לגמרי. אבל מכל מקום, מקצת מן הטוב הנעלם בא סוף סוף לידי איזה גילוי. לפי שהטוב שביהודי אינו דבר נוסף על מהותו, אלא הוא העצם והאמיתיות של מציאותו.
ועל פי זה מובן שכל יהודי, יהיה מי שיהיה, גם בשעה שהוא עובר עבירה שחייב עליה מיתת בית דין, בהכרח שיהא לימוד זכות עליו, לפי שרצונו האמיתי, אמיתת מציאותו, הוא הטוב שבוי.
הדיינים, שלהם הסמכות להעניש, צריכים לצאת מנקודת הנחה שהאדם העומד לדין לפניהם הוא 'יהודי טוב'. המעשים שעשה פסולים ומגונים, אבל הם לא מעידים שהוא עצמו פגום. גם אם הוא עשה את המעשים החמורים ביותר, האמת היא שזו שכבה חיצונית שדבקה בו, בעוד במהותו הוא נותר יהודי עם נשמה אלוקית טהורה.
יש לכך מקור בהלכה מפתיעה של הרמב"ם. מפתיעה, בשל העובדה שהיא איננה מופיעה בספר חסידות או בחלק האגדה של התורה, אלא כהלכה פסוקה מנומקת. במקרה שבית הדין מגיע למסקנה, על פי כללי התורה, שאדם מסוים חייב לגרש את אשתו, הוא יכול לחלץ ממנו הסכמה כפויה. הדיינים מפעילים על הסרבן לחץ, עד שהוא נאלץ לומר שהוא מוכן לגרש. למרות שהגט חייב להינתן מתוך רצון חופשי, גם ההסכמה המאולצת הזו נחשבת כהסכמה לכל דבר. זאת משום שההנחה היא שכל יהודי רוצה "לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות". זה שבפועל הוא היה עקשן וסרבן, זה רק משום שהיצר הרע - שהוא גורם חיצוני - השפיע עליו, אך הרצון האמיתי והעצמי שלו תואם במאה אחוז לרצון השם.
הוא הדבר גם בענישה. מטרת העונש, כאמור, היא ניקיון של הלכלוך שהצטבר בגלל החטא, וחשיפה של גרעין האישיות היהודית שתמיד נותר טוב וטהור. לכן, לפני הטלת עונש על החוטא, לא מספיק לברר את העובדות ולוודא שההליך תקין. הדיינים צריכים לוודא דבר נוסף, והוא שהעונש אכן ישיג את מטרתו. שמדובר ביהודי שהתבלבל בדרך, אך גרעין האישיות שלו נותר נאמן לתורה ולרצון השם ולכן העונש יסייע לטפל בו ולהסיר ממנו את השכבות החיצוניות השליליות שהצטברו עליו.
לפני שרופא נותן מרשם לחולה או ממליץ לו לעבור הליך כירורגי, טיפולים שאינם נטולי סיכונים ואולי אפילו עלולים לגרום לנזקים בריאותיים כאלה ואחרים לא מספיק שהוא יוודא שהדיאגנוזה שלו נכונה ושזה אכן הפתרון לבעיה הרפואית. הרופא צריך לוודא שיש עם מה לעבוד, שהניתוח או התרופה אכן יביאו לחולה תועלת וריפוי, ולכן שווה להשתמש בהם כפתרון לבעיה שממנה סובל החולה. אך אם מדובר על חולה סופני, חלילה, שהניתוח או התרופה לא יעזרו לו להבריא ולחיות, לא מכניסים אותו לניתוח ולא נותנים לו עוד תרופות, אלא שולחים אותו הביתה.
כך גם בעונשי התורה. במבט שטחי ניתן לחשוב שכאשר התורה נותנת עונש, היא מתייחסת לצד השלילי של החוטא. עשית רע - תקבל רע. אבל האמת הפוכה בדיוק. השם אוהב כל יהודי, וגם העונשים של התורה באים מאהבה. בגד מלוכלך מכניסים לכביסה רק אם אפשר עדיין לנקות אותו שיהיה ראוי ללבישה; אחרת - מקומו בפח האשפה. כך כשהתורה פוסקת שיהודי חייב מיתה, יש בזה צד חיובי. זה אומר שליהודי הזה יש סיכוי, הנשמה שלו נותרה טהורה וקדושה ויש מה לעשות כדי לנקות אותה.
גם התובנה הזו משתקפת בעולם החינוך. לפני שאנחנו נותנים עונש לילד, לא די בכך שנוודא שהוא אכן עשה משהו לא לפי הכללים ושהעונש אכן יעזור לו. בראש ובראשונה, עלינו להביט על הילד במבט חיובי, לזכור שההתנהגות השלילית שלו היא רק חיצונית ולא מעידה שהוא "ילד רע". רק אם נבוא בגישה כזו, נוכל אחר כך לעבוד איתו, ובעזרת העונש וכלים נוספים נסייע לו לגלות את הטוב שבו.
לא פעם, כשמסתכלים ככה על הדברים, העונש מתייתר מעצמו ואולי מספיקה שיחה טובה ורגועה אחרי שהכעס ישכך. אבל גם כאשר מגיעים למסקנה שהילד זקוק לעבור סדרת חינוך, הגישה צריכה להתחיל בטוב: תזהה את החיובי שבו, ותן לו עונש שיסייע לו לפתח את הטוב הזה.
דוגמה מדהימה לזה ניתן למצוא במכתב שהרבי כותב לאדם שעסק בטיפול וחינוך ילדים מיוחדים. בגישה מהפכנית ממש, הרבי מנחה אותו כך12: "על העובד הסוציאלי או המורה, וכן כל מי שעוסק עם ילדים הלוקים בפיגור, לצאת מתוך הנחת יסוד שהפיגור הינו, בכל אחד מהמקרים, נכות ארעית בלבד, ושבמשך הזמן בוודאי ייתכנו שיפורים ואף משמעותיים למדי. צריך לנקוט בגישה זו מבלי להתחשב בהצהרות ובתחזיות של מומחים בתחום".
הכוונה איננה להשלות את עצמך או את הילד המיוחד עצמו שיש לו אפשרות לקום מחר בבוקר כמו ילד רגיל. מובן מאליו שמדובר בשינויים שיכולים להיות קטנים מאד, וגם הם יהיו איטיים וממושכים. אבל עצם המבט ארוך הטווח על כך שהבעיה הזו היא ברת שיפור ופתרון, מכניס מוטיבציה עצומה לעבודה סבלנית, מכילה ונכונה עם הילד, מתוך ראיית הפוטנציאל הגלום בו והיכולת שלו למרות הכול להתפתח ולהתקדם.
אין מקום לענישה!
כעת נוכל לחזור להלכה שבה התקשינו, ולהבין עד כמה עמוקה ויפה היא:
כאשר הסנהדרין "פתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם חייב", הדבר מוכיח שהטוב שבו נתעלם כל כך, עד שאפילו סנהדרין גדולה, שהם "חכמים ונבונים מופלגים כוי" - כלומר, "נבונים" להבין דבר מתוך דבר' ובהפלגה, להבין ולקלוט את הדברים הנסתרים והבלתי- גלויים - אף הם כולם אינם יכולים למצוא בו כל זכות.
בנוגע לאדם כזה נאמר "הרי זה פטור": ...אימתי יכול פסק בית דין "ייהרג" להתקיים באדם זה? דווקא לאחרי ש"יהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו". כי [..] תוכן ותכלית עונשי בית דין הם כפרת האדם. ואימתי יכול עונש להביא לכפרה? דווקא כאשר הדבר מעורר ומגלה את הטוב שבו. ולכן, כאשר כולם רואים רק חובה, ופירושו של דבר שהטוב שבו הוא בתכלית ההעלם וההסתר, אזי העונש אינו יכול לפעול כפרה באדם זה.
התורה מתארת את הדיינים "חכמים ונבונים מופלגים". בעברית המודרנית, הביטוי "נבון" מתאר אדם בעל דעה שקולה וחשיבה מאוזנת וישרה. בלשון הקודש, "נבון" הוא תואר לאדם שיודע לחשוף את הרעיון העמוק המסתתר בכל נושא, "מבין דבר מתוך דבר". כך הדיינים בבית הדין חייבים להיות בעלי מסוגלות לרדת לשורש הדברים, לנתח ולהבין את העקרונות המופשטים של ההלכה - ומתוך כך להגיע למסקנות ולפסיקה חדשה.
הרבי לוקח את התכונה הזו צעד נוסף קדימה. הדיינים היו "נבונים מופלגים" גם במובן זה שהייתה להם את היכולת להביט על אדם שבא לפניהם לדין ולראות אותו לעומק, להבחין בנקודת הטוב העמוקה המסתתרת בנשמתו, את נקודת הזכות שיש בו כמו בכל יהודי, גם אם היא לפעמים חבויה מתחת לפני השטח.
התכונה הזו היא שאפשרה לדיינים למצוא כמעט בכל מקרה שעלה על שולחנם את נקודות הזכות. גם במקרים חמורים ביותר, הם יכלו לגלות את הטוב הפנימי שבכל זאת מצוי אי שם בעמקי נשמתו של החוטא, ולהראות שאחרי הכול, גם אם המעשה שלו חמור ביותר - זה 'לא הוא' שנפל אלא נסיבות חיצוניות הן שגרמו לו להיכשל. בהפוך על הפוך, אם נמצאה נקודת הטוב הזו זה אומר שבכל זאת יש תקווה, שליהודי הזה יש סיכוי, שהעונש החמור יועיל לו להשיג את התיקון שלו.
דווקא משום כך, כאשר מאה אחוז מחברי בית הדין "החכמים ונבונים מופלגים" חפרו לעומקי הנשמה של אותו יהודי ולא מצאו בו אף נקודת זכות או טיעון כלשהו לטובתו, זה אומר שמדובר ב'חולה סופני' מבחינה רוחנית, שהוא כבר אבוד ואין טעם בהטלת העונש. נזכור את מה שהרבי לימד אותנו קודם: "במקום שמיתת בית דין אינה מביאה ואינה יכולה להביא לכפרה, אין כל מקום למיתה זו". עונש ללא תכלית של תיקון וכפרה הוא חסר ערך, כי זו מהותו היחידה.
נבהיר כאן הבהרה חשובה. אין פירושו של דבר שאותו יהודי שחטא הוא 'אבוד', וכבר אין בו נשמה אלוקית ששומרת על נקודת הטוב. ברור לנו שגם בו יש נקודה טובה, מעצם היותו יהודי שקשור לקדוש ברוך הוא בכל מצב. אלא שהמצב הידרדר עד כדי כך שהדיינים לא מסוגלים למצוא את אותה נקודה טובה, וזה מלמד שהם כבר לא יהיו מסוגלים לתקן אותו.
נחזור ונקרא את ההלכה, הפעם לאור הביאור הנפלא של הרבי: "סַנְהֶדְרִין שֶׁפָּתְחוּ כְּלָּן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה וְאָמְרוּ כְּלָּם "חַיָּב", הֲרֵי זֶה פָּטוּר. עַד שֶׁיִהְיוּ שָׁם מִקְצָת מְזַכִּין שֶׁיְהַפְּכוּ בִּזְכוּתוֹ, וְיִרְבּוּ הַמְּחַיְבִין - וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג". ההלכה הזו היא 'תרכיז' מזוקק של מהות הענישה שנמסרה לבית הדין. קודם כל צריך להצביע על משהו טוב שיש באותו חוטא ("מקצת מזכים שיהפכו בזכותו"), ורק אחר כך בא העונש, שתכליתו היא לתקן ולכפר עליו.
ושוב נשוב לענישה החינוכית שהיא באחריותנו ובסמכותנו כהורים או מחנכים.
אם אנחנו מסתכלים על ילד שעשה משהו מתוך אמוציות שליליות, ולא מצליחים לראות בו מבעד ללכלוך ולזעם את הילד הטוב, את הצד המתוק והנפלא שלו, זה כבר סימן מובהק לכך שאסור לנו לתת לו עונש! לפעמים הילד שלך עשה משהו רע, אולי רע מאד, ומה שנדרש ממך כהורה הוא להבליג. לתת לו אהבה. לא לתת לגיטימציה למעשה, אבל גם לא להעניש או לדבר אליו מאומה מטוב ועד רע. כי לא עליך המלאכה לגמור. אתה בהחלט יכול לומר עליו תהלים, להרעיף עליו חום ואהבה ולבטוח בהשם שיגלה את הטוב שבו. אך זה לא הזמן הראוי לענישה.
רק כאשר ההורה או המחנך רואה בילד את הצד החיובי שלו, את היכולות, המעלות והפוטנציאל הגלום בו, רק אם הוא רואה מבעד ללכלוך את התכשיט המיוחד הוא יכול להחליט לפעול כדי לנקות אותו, כדי לסייע לו לממש את אותם כוחות ויכולות גדולים שחבויים בו.
למצוא את הזכות
את המסר הזה הרבי מרחיב לכל יהודי באשר הוא. זה לא רק שיעור חינוכי העוסק רק בשאלה איך לגשת לילד בעייתי שחצה גבולות, אלא מסר כללי של אהבת ישראל.
כשם שהתורה נותנת תפקיד לדייני הסנהדרין, להפוך כל אבן, לחפור ולבדוק עד שמוצאים את הטוב הגלום בכל פושע, כך מפנה התורה הוראה לכל יהודי לחפור ולמצוא את הטוב שבכל יהודי אחר, כולל אלה שנתפסים כ'חוטאים' חסרי תקנה.
מבין השורות ניתן לחוש בבירור ובעוצמה גדולה כיצד בעיני הרבי כל יהודי הוא באמת 'ילד טוב' שבסך הכול צריך חינוך. נקרא את הדברים במילים של הרבי, המדברות בעד עצמן:
מכאן למדנו הוראה בגודל מעלתם וזכותם של ישראל.
אפילו כאשר מדובר אודות יהודי הנמצא בשפל המצב, עד כדי כך שאפילו הסנהדרין, עליהם מעידה התורה שעניינם הוא "והצילו העדה", לחפש ולמצוא הצלה וזכות על כל איש מישראל, הנה אף הם אינם רואים בו אלא חובה ואינם מוצאים בו כל זכות,
למרות זאת, פוסקת תורת אמת פסק דין ברור, שלא תיתכן מציאות כזאת, וגם ביהודי זה נאמר "רוצה הוא לעשות כל המצוות".
וממילא, זה גופא מביא לכך שהסנהדרין אכן ילמדו זכות על יהודי זה, ועל ידי זה" יתגלה ה"רוצה" שבו, הטוב שבו.
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות יהודים בדורנו, אשר למרות שהם במצב של "אני ישנהט", מכל מקום "ליבי ער" להשם, לתורתו ולמצוותיו'. וכאשר לב ישראל ער הוא, הרי סוף סוף פנימיותו מתעוררת ובאה לידי גילוי.
ופעולה זו היא על ידי זה גופא: כשאדם מהפך ומדבר בזכותו של יהודי, בכך שיש בו "חלק אלוקה ממעל ממש", ניצוץ אלוקי, עד אשר "הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", ושזוהי אמיתת מציאותו - הנה על ידי זה גופא מתגלה עוד יותר הטוב שבו.