יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר; וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת (פרק א, משנה ו)
את החיוב לדון "את כל האדם לכף זכות" ביארו מפרשי המשנה, שהכוונה היא למעשה שאפשר לפרשו לכאן או לכאן - שהיה זה מעשה טוב או להפך, וצריך לדון את האדם לכף זכות, שכוונתו ומעשיו היו לטובה.
אבל, מן הלשון "הווי דן את כל האדם" מובן, לכאורה, שגם במקרה בו ברור שנעשתה עבירה, צריכים למצוא בו לימוד זכות על האדם החוטא. ולא רק בכך שלא היה זה באשמתו וכדומה, אלא למצוא לו "זכות", למרות המעשה השלילי שעשה.
הביאור בזה:
כאשר משמיים מעמידים אדם מסוים מול ניסיונות גדולים, הרי דבר זה עצמו משמש אות וסימן לכך שניתנו לאדם זה גם כוחות נפשיים נעלים, כדי שיוכל לעמוד בניסיונות אלו. וכמו שאמרו רז"ל: "איני מבקש אלא לפי כוחם".
כאשר רואים אדם שעובר עבירה, ו"מלמדים זכות" ומדברים אודות אותם כוחות נעלים שניתנו לו, וקיימים אצלו "בכוח" בפנימיותו – הרי בכך פועלים ש"זכות" ומעלה זו של אותו אדם יצאו אל הפועל ובגלוי.
וזוהי המשמעות הפנימית של "הוי דן את כל האדם לכף זכות": ה"לימוד זכות" מגלה את הכוחות הטמונים באותו אדם, כך שיוכל לעמוד בפועל בניסיונותיו, עד שבסופו של דבר יתבטל הרע שבו לגמרי.
(לקוטי שיחות חלק כז, עמוד 164)