'אתה שליח של הרביים, אין מקום לעצבות', אמר הרבי לבחור צעיר; מה ההבדל בין 'שפלות' בדרך המוסר ו'שפלות' בדרך החסידות? ואיך מוודאים שחשבון הנפש של חודש אלול יביא לצמיחה ולא לייאוש?
את העצבות "יש להשליך"!
מספר הרב צבי גרינבלט, שליח הרבי לארגנטינה:
בשנים שבהן למדתי בישיבה ב-770, זכיתי להיכנס ל'יחידות' מידי שנה לקראת יום הולדתי. בשנת תשל"ו, במהלך ההכנות לקראת הכניסה ליחידות, הרגשתי לא טוב עם עצמי. חשתי שאיני מצליח בלימוד התורה ובפעולות הפצת המעיינות שבהן הייתי מעורה. למרות מאמציי, היו דברים שפשוט לא צלחו. כתבתי את כל זה בפתק שהכנתי לפני היחידות, לצד שאלות נוספות.
"בנוגע למה שכתבת", השיב לי הרבי, "בטענה שאינך מצליח בעניין זה או אחר: חז"ל הרי קבעו 'יגעת ומצאת – תאמין'. זה נאמר בנוגע אליי, בנוגע אליך, ובנוגע לכל יהודי. לכן, מה שאתה מתאר – פשוט לא ייתכן. מאחר שאתה מתייגע, לא ייתכן שאינך מצליח".
הרבי המשיך ואמר ש"יש להשליך" כל מחשבה הגורמת לאדם עצבות או דיכאון: "עצבות מביאה לידי ייאוש ואדישות, גורמת לבזבוז זמן, ופוגעת בביטחון בה'".
"אתה כותב שאתה מוסר שיעורים", המשיך הרבי, "שסייעת לחבר בישיבה, ושמה שלמדת משפיע גם על הזולת. הרי שאתה מצליח! אתה מבצע את עבודתם של רבותינו נשיאנו ומשמש כשלוחם. לכן, כאשר עולות לך מחשבות שכאלו, עליך לחשוב: מאחר שהנך משמש כשליח של הרביים, אין שום מקום לעצבות!".
חשתי מדוכדך מאוד לפני היחידות, אך מילותיו של הרבי רוממו אותי והעניקו לי צורת הסתכלות חדשה לחלוטין. כשיצאתי משם הרגשתי ממש כאדם חדש. במיוחד נדהמתי מכך שהרבי התייחס אליי כאל שליחו – ידעתי שהרבי שוקל את מילותיו בקפידה. בסך הכול הייתי תלמיד ישיבה שמסר שיעור שבועי, ובכל זאת הרבי בחר להעצים אותי כך.
מטרה אחת, שתי שיטות
שיטת המוסר ושיטת החסידות הן שתי דרכים שמטרתן אחת: 'לטפל' בצד הפחות חיובי שלנו, במידות הלא טובות ובהרגלים השליליים. ובשפת החסידות: לעסוק בתיקון הגוף והנפש הבהמית – העבודה שלשמה ירדה נשמתנו לעולם.
המטרה היא אומנם אחת, אך ההבדל היסודי הוא בדרך אליה – מה מביא את המוטיבציה ליצור את השינוי:
שיטת המוסר מתמקדת בלמידה והפנמה עד כמה הצד הבהמי הוא נחות וגס, ועד כמה המידות הלא-טובות הן מגונות ומאוסות. זהו מנוע שינוי שמבוסס על בריחה מן השלילי ורתיעה מהמקום המאוס.
שיטת החסידות, לעומת זאת, בוחרת להתמקד בצד השני – בלמידה והפנמה עד כמה הנשמה האלוקית שבקרבנו היא קדושה, נעלית ומלאת עוצמה. זהו מנוע שינוי שמבוסס על משיכה ותשוקה אל הטוב: הרצון 'ליישר קו' עם הנשמה ולהביא אותה יותר ויותר לידי ביטוי בחיינו, מה שממילא מגיע כמובן 'על חשבון' החיבור לצד הבהמי.
'חשבון נפש' אכפתי
למרות החלוקה הברורה הזו, מסתבר שגם לפי שיטת החסידות לפעמים אין מנוס מליישר מבט אל הצד השלילי שבנו...
נכנסנו עתה אל חודש אלול, 'חודש החשבון', שבו עלינו לערוך חשבון נפש מקיף ומפורט על כל מה שעבר עלינו במהלך השנה החולפת. עלינו להכיר אומנם בחוזקות שלנו, אך בהחלט גם לזהות את הבעיות – כדי לתקן, להשלים ולקבל קבלות טובות לקראת השנה החדשה.
עבודת חשבון הנפש היא עבודה פנימית מעמיקה, כפי שניתן לראות ממאמרי החסידות, משיחות הקודש ומתיאור דרכי החסידים. החשבון אינו רק כמותי (מה ועד כמה יש לתקן), אלא בעיקר עבודה נפשית: להגיע להכרה כנה שהמצב אינו מרנין ודורש שינוי, לחוש אכפתיות אמיתית מכך, ולקדם בעקבות זאת תהליך של תיקון וצמיחה.
על פניו, נראה שבמה שנוגע לעבודת חשבון הנפש, גם שיטת החסידות 'מאמצת' את דרכי שיטת המוסר... אך מבט מעמיק יותר יגלה לנו, שגם בתחום הזה יש לחסידות דרך ייחודית משלה.
דורות חלשים
האופן שבו עובד 'מנגנון' חשבון הנפש הוא - שעל ידי ה'חשבון' הכנה, האדם קולט עד כמה מצבו שפל, ובעקבות זאת מחפש להתרומם.
הבעיה בכך היא, שלפעמים, העיסוק בחשבון ובהבנה עד כמה המצב לא טוב, יכול לגרום גם לתוצאה אחרת – לייאוש, להרמת ידיים. היהודי יכול לומר לעצמו: 'אם אני כה נחות ושפל, אין לי סיכוי להתרומם מכאן...'.
ויש גם בעיה נוספת. תחושת השפלות היא ההיפוך המוחלט של התכונה הכי בסיסית של הנפש הבהמית: ה'אגו', הרגשת ה'ישות'. כך ש'אפשר לסמוך' על הנפש הבהמית שבתוכנו שהיא תעשה הכול כדי שלא נגיע לידי תחושה כזו.
בדורות עברו, שהיו חזקים יותר מבחינה רוחנית, היה פחות מקום לחששות הללו. הדבר דומה לשינוי בין הדורות ביחס לסיגופי הגוף - לגביהם מחלק רבינו הזקן (באגרת התשובה) בין דורות עברו, בהן הייתה אפשרות לסגף את הגוף בתעניות של תשובה, ובין דורותינו אלו, החלשים יותר, בהן הדבר רק עלול להפריע לעבודת ה', ולהביא לידי חולי ומיחוש, חלילה.
מסתבר, שאותה חלוקה רלוונטית גם במה שנוגע לשפלות, שהיא בעצם 'סיגוף' של הנפש... כאשר בדורות שלנו הדבר עלול להביא לידי "חולי" ו"מיחוש" רוחני - לייאוש והיעדר שיתוף פעולה מצד הגוף והנפש הבהמית.
'שפלות' מתוך שמחה
אז איך עושים 'חשבון נפש' אמיתי, איך משיגים תחושת שפלות בלי להיכנס לבעיות?
'פתרון הקסם' לכך נמצא בלשון הרמ"א בשולחן ערוך, בנוגע להתבוננות הדרושה לפני התפילה - "בגדלות הא-ל ושפלות האדם". אנחנו מקבלים כאן הבהרה חשובה: ההתבוננות ב"שפלות האדם" היא אינה פרט עצמאי, אלא באה כתוצאה ישירה מההתבוננות ב"גדלות הא-ל".
התבוננות ב"גדלות הא-ל" זו לא רק התבוננות בגדולת ה' בבריאת העולמות וכדומה. יש כאן קריאה גם להתבוננות ב"גדלות" של הנפש האלוקית שבתוכנו, שהיא הלוא "חלק אלוקה ממעל ממש", ניצוץ של הבורא יתברך, ואף "שלוחו – כמותו", כפי שמבארת תורת החסידות.
ההתבוננות ב"גדלות" הזו של הנשמה, מזכירה לנו מהיכן באנו ומהן העוצמות שיש בנו. היא מזכירה לנו שיש לנו כאן בעולם שליחות ומטרה, שאף קיבלנו את מלוא הכוחות למלא אותה - להביא את הנשמה למקום גבוה יותר מהמקום שממנו היא באה, באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות.
ההכרה הזו ב"גדלות" הנשמה מביאה בעקבותיה את ההכרה ב"שפלות האדם": ברגע שקולטים את גודל המשימה, הזכות והאחריות, מתגלה הפער בין הכוחות שניתנו לנו לבין המימוש שלהם בפועל. אנחנו מבינים עד כמה הדרך שלנו לביצוע השליחות עוד ארוכה, וכמה חבל על הזמן שהלך לאיבוד, בו לא עסקנו כראוי במילוי תפקידנו.
זוהי אומנם הרגשת "שפלות", אך מסוג אחר. כזו שמגיעה דווקא מתוך ההכרה ב"גדלות" שלנו, ומתוך שמחה על הזכות העצומה שנפלה בחלקנו.
זוהי הדרך לעסוק בחשבון הנפש באופן כנה, אמיתי ונוקב, אך באופן שגם הנפש הבהמית 'זורמת' עמו; וכמובן, לא מתוך תחושת ייאוש, חלילה, אלא מתוך שמחה וביטחון, שיסייעו לנו 'לפרוץ' קדימה ו'לכבוש' את הגוף והנפש הבהמית ביתר קלות.
(מבוסס על אגרות קודש כרך ח, אגרת ב'תעה; מאמר "באתי לגני" תשל"ב)