קבלתי מכתב מת"ח חשוב ממתפללי בית מדרשנו שהעיר לי על כמה מההנהגות שראה אצלנו, ואעתיק בזה תוכן דבריו ותשבותי עליהם.
מש"כ אודות העליה למפטיר לא' שכבר היתה לו עלי' לתורה בספר הראשון של וזאת הברכה, וציין בזה מחלוקת הב"ח והמג"א בסי' קמ"ד אם לקרא אותו אדם שנית לס"ת אחר שיתכן שיש חשש מום פגמו של ספר הראשון, שהב"ח אסר והמג"א דחה דבריו והתיר לכתחילה, וכתב שהמ"ב נוטה לדעת הב"ח וע"כ הכי נקטינן. אלא שעדיין דן ממנהג שהביאו הפוסקים להקל בשמחת תורה לאפושי שמחה להרבות בקרואים וגם לקרא אדם אחד פעמיים, וכתב שכל זה ברבוי קרואים בקריאה של שמחת תורה משא"כ מפטיר בש"ת אינו משום ש"ת אלא חיוב שמיני עצרת, וגםמה שקראו אותו חתן מפטיר לא ניחא לי'. עכת"ד.
ואשר השבתי, כי קודם יש להקדים כי מנהגי ביהמד"ר של הישיבה אינם באקראי בעלמא אלא נתקנו אחר עיון ובירור הלכה ובעיקר ע"פ מנהג אבות, וכשנוסדה הישיבה הותנה להנהיג מנהגי תפילה כמנהג אשכנז כבקהילות אונגרן העליונה, שהישיבה נתיסדה ע"י הבע"ב של ביהמד"ר של הרה"ג ר' שלמה בוימגארטן זצ"ל, והרב שנפעלד זצ"ל, וכידוע שמנהגיהם נתקנו ע"פ חכמים, ובעיקר כמנהגי רבן של ישראל החת"ס זצ'ל.
ואשר לענין הנידון כן נהגו בקהילות הנ"ל, ועוד מאחר שמג"א התיר וכן נהגו רוב ישראל כפסקי מג"א מי רשאי לדחות ולשנות, גם אם המ"ב במדינתו נוטה לדעת הב"ח, אין זה מחייב אלה שיש להם מנהג אבות כהמג"א. ומכל שכן בשמחת תורה שהקילו בכל שיש לסמוך עליו לאפושי שמחה. ומה שכתב לחלק שזה רק בקריאה של יומא דשמחת תורה ולא מה שהוא משום שמנע"צ, זהו חדושא דמר, כי לכאורה שמחה דיומא קגרים ומאי שנא. ועוד שגם אינו נכון, ויועי' בברכ"י שמפרש מקור ההפטורה דייקא משום שמחת תורה, היינו גמרה של תורה ותחילת נביאים ועוד טעמים יעוי'ש, וכן משמע באו"ח [ספינקא], שדימה חתן מפטיר לחתן תורה, וכן נהגו לקראותו בקהילותינו שגדלתי בהם לכבדו בשם חתן, וגם נהגו שהוא יתן קידוש לשמחת היום.
ועוד העיר בנידון מה שנהגינן אמירת המלאך בקריאת כל הנערים רק אחר ברכת תורה האחרונה וכתב שזה נגד המובא בפוסקים, שבאלי' רבא כתב שהמנהג לומר לפני הברכה ולא נחשב להפסק, וכן בבכורי יעקב כתב כיון שקוראים בע"פ אינו הפסק כמו בכה"ג ביוה"כ.
השבתי, שמה שכתבו הפוסקים הוא לישב מנהג מקומותיהם שלא חשו להפסק, אבל מה יש להתלונן על אבותינו בקהילותינו שלא סומכים על ההיתר ואומרים המלאך אחר הברכה, מאחר שכן נוהגים כל יוצאי קהילות הנ"ל עד היום, שהיום שנתבלבלו הקהילות כ"א נוהג כמנהג אבותיו.
ועוד כתב להעיר מש"כ הערוך השולחן [יו"ד סי' רפ"ב] שאין לשבת בביהכ"נ באמצע ההקפות הואיל והס"ת אינה במקומה, מדין הרואה ס"ת מהלך צריך לעמוד.
התשובה היא, שאמנם גם אנכי נזהר בזה, ולכן עשינו תקון בבית מדרשנו בשעה שהס"ת הולכת יעשו הריקודים דייקא בעיגול מסביב לאחוז יד ביד כדי שיהא נחשב כמחיצה, ובדרך כלל מקיימים תקנה זו, ויותר אי אפשר להכביד על הציבור בשמחת תורה שכבר כתבו הפוסקים שאין לערער על שום מנהג שמחה.
ואמנם נראה לי גם מדינא אין להחמיר בשעת ההקפה, דדין עמידה בשעה שהס"ת מהלך מקורה בגמ' קידושין דף ל"ג, בדין עומד בזמן שרבו או נשיא מהלך עד שיגיע למקומו, ונלמד מקרא שנא' אל משה, ויתיצבו וכו' עד שבא האוהלה, והוא בשעה שהס"ת מהלך למקום מסוים אז ממידת דרך ארץ לעמוד עד שתגיע למקומה, אבל בשעת ההקפות שאין הליכה מכוון למקום מסוים אלא עצם הסיבוב הוא מקומה י"ל שלא מצינו חיוב עמידה כלל, עיי' בסוגיא שם וביו"ד סי' רפ"ב, ועי' מה דאיתא בשו"ע שכשהרב כבר עומד בשעת עליתו לתורה אין חיוב עמידה על הקהל, והבן.