אין יתרון תחת השמש.
דרשו חז"ל (שבת דף ל:) תחת השמש אין יתרון אבל למעלה מן השמש יש יתרון, בעמלו של הבל אין יתרון אבל בעמלה של תורה יש יתרון ותכלית לאדם בעולמו.
נראה הביאור כי הת"ח העמל בתורה הוא המתהלך בעוה"ז אבל באמת הוא חי חיים שלמעלה מן השמש, כי זהו עצמות העמלה בתורה לחיות חיים עליונים שיש בהן יתרון, וכן כתב מרן החזו"א זצ"ל באגרת י"ג, וז"ל: "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא ההולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה [הוא הת"ח ששמו ראוי לו]" עכ"ל.
ונראה שהוא שאמרו ז"ל בברכות (דף לד:) "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלהים זולתך", והוא מפני שעסקו של ת"ח הוא למעלה מן השמש על כן שכרו אינו בציור טבעי כלל ולא ניתן לנבואת הנביאים.
כיתרון האור מן החשך כן יתרון החכמה מן הכסלות.
שאלתי את מרן ז"ל וכי צריך להביא משל על יתרון החכמה מן הכסלות שהוא כיתרון האור מן החשך, הרי שני הפכים המה, וביאר מרן ז"ל כי אין המדובר כאן מסתם טפשות אלא בכסילות של חכמה כביכול בכסילות זו חיברו הרבה ספרים ומנהיגים מדינות אבל בחשך יהלכו כלפי החכמה האמיתית שהיא אור כלפי'.
והאלקים עשה שיראו מלפניו.
שמעתי ממו"ר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל זצ"ל שר"ל שכל תכלית עשיותיו של הקב"ה הוא לתכלית שנלמד מזה יראתו ית"ש, והוא מכוון רק לזה, ועל האדם מוטל להתבונן למצוא מוצא היראה מזה.
זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח.
מרן זצ"ל אמר כי שלמה המלך לא צייר לנו כמה גדולים הם זבובי מות אלה ובאיזה כמות שמן רוקח מדובר בזה, ומוכח שאפילו תהיה חבית גדולה מאד של שמן רוקח והזבוב קטן מאד כבר מבאיש מביע את כל השמן רוקח, כי יראת ד' כזו כבר אינה יראת ד' טהורה, וכן אמר מרן ז"ל לענין חינוך ידוע שהתנגד לזה מרן ז"ל וטענו לפניו כי הוא רע במיעוטו, ואמר מרן ז"ל כי אם הוא רע אפי' רק כזבוב קטן כבר יבאיש יביע את הכל.
לכל זמן ועת לכל חפץ, עת וגו' ועת וגו'.
נראה הביאור בזה כי האדם במצב משתנה נמצא, לא הרי תנאי חייו היום כתנאי חייו למחר, וכל מקרה ומצב שמתגלגל בו יש לו לזכור תפקידו בעולמו ולהוציא מזה התועלת לעבודתו, יש זמן שזוכה לשלימות ע"י עת רקוד ויש ע"י עת לבכות, יש ע"י שתיקה ויש ע"י דבור, ואם מזדמן לו מצב לזכות ע"י רקוד בשמחה של מצוה והוא מתנמנם ואינו נזקק למצוה המזדמנת, הזדמנות הלזו עוברת ממנו והוא אבד האפשרות שהיה יכול לזכות בו.
והוא מה דכתי' (ז. יד.) ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה, יעוי"ש בפירש"י ובספורנו, וכלל הדברים הוא, לא ליתן להמצב לעבור ע"י שינה ועצלות, כי אפשרות לידך להתעלות ואל תחמיצנה, משכה רברבא שקיל משכה זוטרתא שקיל, כי "ימיו אינם חוזרים" - כלשון החכם (מובא במובא בקובץ אגרות חזו"א ח"א סי' מה) - ונכללו בזה המצבים השונים בחיי האדם, אשר לא כל הזמנים שוים, וכל רגע יש בה סגולה מיוחדת אשר אפשר שלא יתכן כן רגע אחר זה.
גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו, וגו', יש רעה אשר ראיתי וגו' איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו אלקים לאכול ממנו.
פירש"י, ולשמוח בעמלו - במותו, שיזכהו לעסוק בתורה ובמצוות בחייו כדי לקבל שכר - מתת אלקים הוא, ולא ישליטנו פירש"י שיהא שמח בחלקו למצוא קורת רוח בעשרו כי שואף לעסוק ולהרבות הון ולא ישליטנו לעשות צדקה לאכול הימנו לעתיד. ביאור הדברים כי ההבדל הוא בין מי שנכסי עוה"ז הם מתת אלקים, לבין מה שמתאווה לעושר ונכסים אשר לא ישליטנו האלקים לאכול ממנו לעתיד, ואין מדובר בזה ממדת הסתפקות בעלמא, להיות שמח בחלקו, אלא מדובר כאן בשינוי גישה מעיקרא, שיש מי שרואה התכלית בקניני עוה"ז, ומתאמץ להשיג כל מה שיכול מטובות עוה"ז ולמלאות תאותו בהן, ואילו השני להיפך שאין מגמתו ותאוותו כלל לקניני עוה"ז, וכל כולו רק בדיעבד במדה שיש הכרח להחיות נפשו ונפשות ביתו כדי שיוכל לעבור הפרוזדור אל הטרקלין שהוא השגת העוה"ב, צורך גבוה, ומה שאין לו צורך ותועלת לצורך גבוה אינו רוצה בו כלל, ואינו שוה לו, וכמוש"כ החובות הלבבות בשער הפרישות (פרק ב), וכמו שהתבטא פעם מרן החזו"א זצ"ל כי גדר אכילה אצלו הוא "אז ס' ציפט ביים הארצ'ן לעגט מען עפעס אריין אין מויל" [כשמרגישים חולשה בלב מכניסים משהו בפה].