יו"ט סוכות בטבריא של מעלה
במחיצת החבריא קדישא דחסידי סלאנים, ובראשם הרה"ק רבי לעזשאר זי"ע
מבוא: טבריא של מעלה וחבורת חסידי סלאנים
נבוא נא בשערי העיר הקודש 'טבריא של מעלה', וננסה להתחמם ולהנות מריח 'חנווני של בושם' של גדולי עולם וענקי הרוח, הלא הם בני החבורה הקדושה של חסידי סלאנים. אנשים אלו היו גדולים בתורה, בנגלה ובנסתר ובכל מכמני התורה, ובה בעת היו עובדי השם במדרגה עליונה: בעבודת התפילה, בקיום המצוות על כל דקדוקיהן ופרטיהן, ובאש להבת שלהבת של התלהבות הלב. כמו כן הצטיינו בעמוד העבודה וגמילות חסדים; חבורה של מלאכי אלקים בדמות אדם היתה זו.
בעזרת השם ננסה לטעום מעט מאותו 'חנווני של בושם', למען יקלטו הדברים בקרבנו ויציתו את לבבנו לעבודת השם.
עובד השם הנשגב רבי לעזשאר
נשיח נא מעט בעבודתם של אותם עובדי השם המורמים מעם. כפי שדובר רבות, בני חבורה זו לא היו רק חסידים או רבנים, אלא היו בבחינת "רבי'ס של רבי'ס".
נכנס למחיצתו של ענק הרוח, החסיד רבי לעזשאר זי"ע, בטבריא של מעלה. כדי להבין מעט במי המדובר נספר הגדרה שאמר ראש הישיבה הגדול, ענק שבענקים, ראש ישיבת סלאנים בברנוביץ', הרה"ק רבי משה מידנער זי"ע – שהיה נכדו של ה'יסוד העבודה' זי"ע ומגדולי הדור בפולין ובאוקראינה קודם המלחמה הנוראה.
(רבי משה היה ידיד נאמן ואדוק לגאון ישראל הקדוש רבי אלחנן וסרמן זי"ע הי"ד. ידוע עד כמה החשיבו רבי אלחנן, והיה שואל ממנו את כתביו וחידושיו. כמו כן נודעו הגדרותיו הנוראות של הבריסקער רב זי"ע על רבי משה מידנער. הוא התבטא פעם כי אביו, הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע, הוציא דף מחיבורו הגדול על הרמב"ם משום שבעת שהרצה את הדברים לפני רבי משה מידנער, הבחין כי רבי משה אינו שבע רצון מהחידוש).
רבי משה מידנער נחשב בקרב החבורה כעין 'רבי', והוא אשר טבע הגדרה על רבי לעזשאר, המכניסה אותנו אל ה'חנווני של בושם' של אותו צדיק.
ידוע כי בשעה שהיה רבי לעזשאר מתפלל, היה כלפיד אש, ולא לעצמו בלבד אלא 'על הכלל כולו יצא' – שהיה מלהיב את כל בית המדרש בתפלתו. על כך אמר רבי משה מידנער הגדרה נפלאה: "רבי לעזשאר הוא ה'זולל וסובא' הקדוש".
ביאור הדברים: בשעה שהיה מתפלל, היתה בו הארה והרגשה כזו, עד שחשו בו כמי שרעב וצמא מאד במדבר ולא אכל זה שבוע ימים, ועתה כשמצא מעט מזון ומשקה הוא אוכלם בבחינת "זולל וסובא"... כך היה ניגש רבי לעזשאר לכל תפילה ותפילה. זו היתה הגדרתו של רבי משה מידנער.
כח הניגון והערצת גדולי הדור
גאון ישראל, רבה של טבריא, הרה"ק רבי משה קליערס זי"ע שהיה נערץ על כל גדולי הדור נודע בהערכתו זו. מסופר כי הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זי"ע, כשנתמנה לרב בירושלים, אמר שלא קיבל עליו את הרבנות אלא על דעת שישנו את רבי משה קליערס בטבריא, עמו יוכל להיוועץ בכל דבר.
כמו כן ידוע כי ה'לב שמחה' מגור זי"ע העיד על אביו ה'אמרי אמת' זי"ע שהיה כעין 'חסיד' של רבי משה קליערס. גם מרן מסאטמאר זי"ע הפליא את מעלתו מאד והתבטא עליו בביטויי קרבה והפלגה נדירים.
והנה, רבי משה קליערס העיד על עצמו: לאחר שנסתלק רבי לעזשאר וכיבדו אדם אחר לשיר בסעודה שלישית את הזמר 'קה אכסוף' במקומו, אמר רבי משה: "כששמעתי לראשונה שאין זה רבי לעזשאר המנגן 'קה אכסוף', ממש חשך עולם בעדי!" - כך היו דבריו של רבה של טבריא.
הרה"ק רבי ישראל שמעון קאסטעלאניץ זי"ע סיפר, כי לימים פגש בידיד נעורים מימי טבריא של מעלה. באותם ימים בטבריא היתה מחד גיסא חבורה של ענקי רוח שטיבל של קארלין, של חב"ד ועוד – אך מאידך גיסא היתה ההשכלה משתוללת ברחובות.
אחד מחבריו של רבי ישראל שמעון נלכד ברשתם, ירד מדרך התורה והיגר לאמריקה. לאחר שנים רבות פגשו רבי ישראל שמעון ושוחח עמו. אותו אדם סיפר לו כי חרף כל המצבים שעבר עליו, שמר תמיד על השבת ודקדק בה כקלה כבחמורה.
תמה רבי ישראל שמעון ושאל: "מה הסיבה לכך?" השיב לו הלה: "אינך מבין, רבי ישראל שמעון? מי שהתפלל פעם אחת תפלת שבת עם רבי לעזשאר, לא יתכן שיפגום אי פעם בקדושת השבת!"
יש להתבונן במעשה זה: מדובר בילד או בחור שמעולם לא החליף מלה עם רבי לעזשאר. רבי לעזשאר לא הדריכו מעולם, ואותו בחור לא היה בעל השגה כלל, ואף ירד לשאול תחתיות באמריקה. אך האש של רבי לעזשאר בשבת קודש היתה כזו, שפשוט נטלה ממנו את הבחירה! בכל מצב שפל שהיה בו, לא היה מסוגל לחלל שבת. זה היה כחו של רבי לעזשאר.
להבת אש בדרך אל הרבי
מעשה שהיה באחת השנים, שנסע רבי לעזשאר מטבריא לרבו ה'יסוד העבודה' לחוץ לארץ לימים הנוראים. כשבא, אמר לו ה'יסוד העבודה': "רצוני שתסע לראש השנה אל היהודים בעיר מוש". אמר לרבי: "הרי באתי להיות אצל הרבי!" ענה לו הרבי: "צריך אני שהיהודים במוש, השולחים מעות לארץ ישראל, ידעו עבור מי הם שולחים". הלך ה'יסוד העבודה' בעצמו ושכר עגלה ובעל עגלה נכרי, שיוליך את רבי לעזשאר בערב ראש השנה לעיר מוש.
עלה רבי לעזשאר על העגלה, ומובן מאליו, שבהיות ערב ראש השנה החל לבעור ולרתוח בעבודתו, ופניו האדימו כלפיד אש בכל הדרך. כשהגיעו למוש, חזר הבעל עגלה לסלאנים. כשנכנס ל'יסוד העבודה' ליטול שכרו, אמר לרבי שזו הפעם הראשונה שרואה הוא יהודי המשתכר כל כך ושותה יין ושכר... וסיפר לרבי שרבי לעזשאר היה כל הדרך בפנים אדומים כאש, ורתח ממש כשיכור.
נענה ה'יסוד העבודה' ואמר: "צדקת בדבריך, אמת הוא שנתשתכר, אך לא מיין ולא משכר השתכר, אלא נשתכר מתורה ותפילה; השתכר מתוך שרצה להכין עצמו לימים הקדושים".
וכפי שפירש הרה"ק מלעכוויטש זי"ע על הפסוק (שיר השירים ה, א) "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" - שצריך 'לאכול ולשתות' את חודש אלול, שהוא ראשי תיבות 'אני לדודי ודודי לי'. וכיצד אוכלים ושותים אותו? "שכרו דודים" - שצריך להשתכר מאותו 'דודי'!
וכך היתה מדתו של רבי לעזשאר.
הנענועים הקדושים של רבי לעזשאר
נשובה נא לענין יום טוב של סוכות, לעבודת הנענועים הקדושה של רבי לעזשאר. מעשה זה סיפר ה'ברכת אברהם', והוא מעשה נורא. הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע, מאז ששמע מעשה זה מה'ברכת אברהם', היה שואלו בכל פעם שהיו נפגשים: "בבקשה לחזור ולספר לי המעשה מנענועיו של רבי לעזשאר..." ואף היה מבקשו שיחקה בתנועות גופו כיצד היה רבי לעזשאר מנענע.
ומה היה באותם נענועים? שמעו המעשה.
כפי שביארנו, היתה עבודת הקודש של רבי לעזשאר כמלאך ושרף. כשהגיע זמן הנענועים בחג הסוכות, היה רבי לעזשאר מחזיק אצלו תמיד ארגז מלא לולבים. ומפני מה? כי כשהיה מתחיל לנענע הלולב באש קודש, היה מרוב חוזק ותנועה חובט ופוסל את הלולב. ועל כן הוצרך להחליף בכל פעם לולבים חדשים.
כמו כן ידוע כי ה'לב שמחה' מגור זי"ע העיד על אביו ה'אמרי אמת' זי"ע שהיה כעין 'חסיד' של רבי משה קליערס. גם מרן מסאטמאר זי"ע הפליא את מעלתו מאד והתבטא עליו בביטויי קרבה והפלגה נדירים.
והנה, רבי משה קליערס העיד על עצמו: לאחר שנסתלק רבי לעזשאר וכיבדו אדם אחר לשיר בסעודה שלישית את הזמר 'קה אכסוף' במקומו, אמר רבי משה: "כששמעתי לראשונה שאין זה רבי לעזשאר המנגן 'קה אכסוף', ממש חשך עולם בעדי!" - כך היו דבריו של רבה של טבריא.
הרה"ק רבי ישראל שמעון קאסטעלאניץ זי"ע סיפר, כי לימים פגש בידיד נעורים מימי טבריא של מעלה. באותם ימים בטבריא היתה מחד גיסא חבורה של ענקי רוח שטיבל של קארלין, של חב"ד ועוד – אך מאידך גיסא היתה ההשכלה משתוללת ברחובות.
אחד מחבריו של רבי ישראל שמעון נלכד ברשתם, ירד מדרך התורה והיגר לאמריקה. לאחר שנים רבות פגשו רבי ישראל שמעון ושוחח עמו. אותו אדם סיפר לו כי חרף כל המצבים שעבר עליו, שמר תמיד על השבת ודקדק בה כקלה כבחמורה.
תמה רבי ישראל שמעון ושאל: "מה הסיבה לכך?" השיב לו הלה: "אינך מבין, רבי ישראל שמעון? מי שהתפלל פעם אחת תפלת שבת עם רבי לעזשאר, לא יתכן שיפגום אי פעם בקדושת השבת!"
יש להתבונן במעשה זה: מדובר בילד או בחור שמעולם לא החליף מלה עם רבי לעזשאר. רבי לעזשאר לא הדריכו מעולם, ואותו בחור לא היה בעל השגה כלל, ואף ירד לשאול תחתיות באמריקה. אך האש של רבי לעזשאר בשבת קודש היתה כזו, שפשוט נטלה ממנו את הבחירה! בכל מצב שפל שהיה בו, לא היה מסוגל לחלל שבת. זה היה כחו של רבי לעזשאר.
שמחת יום טוב ושמחת בית השואבה
ידוע הדבר כי רבי לעזשאר היה רגיל לעלות 'חתן תורה' ב'כולל רייסין' שבשטיבל דחסידי סלונים. שנה אחת, לאחר שעלה רבי לעזשאר למפטר בתור חתן תורה, הלך לביתו אחר התפילה כשהוא מלווה על ידי רבי ישראל שמעון קאסטעלאניץ.
רבי לעזשאר, שהיה שרוי בעולם אחר, עולם המלאכים והשרפים, החל לרקוד בראש כל חוצות מרוב שמחה על זכותו להיות חתן תורה. עמדו הישמעאלים ותמהו למראה האיש הרוקד באמצע הרחוב, וכאשר הבחין רבי לעזשאר בתמיהתם על אדם הרוקד כך בפרהסיא, פנה לרבי ישראל שמעון ואמר לו: "מה יתמהו אלו? הרי אני היום כחתן ביום חופתו, וכי חתן אינו רוקד? וכי יש מי שיביט בעין זרה על חתן המפזז ביום חופתו?.."
זו היתה עבודת הקודש של אותו מלאך ושרף, רבי לעזשאר. מנענע בהתלהבות עצומה, ותוך כדי כך נתן חבטה אחת בכותל, עד שהיה הלולב "פסול לכל הדעות"...
היה ה'בית ישראל' מבקש מה'ברכת אברהם' שיחזור לפניו על המעשה, ויחקה את התנועות והניגון שבו היה רבי לעזשאר אומר 'הודו'.
בעת שמחת בית השואבה היתה עבודתו בקודש למעלה מדרך הטבע ממש. לא פנה אל כבודו כלל, בבחינת דוד המלך שהיה 'מפזז ומכרכר' ומבזה עצמו לכבוד שמים, כדברי הרמב"ם הקדוש בסוף הלכות לולב, שהשמח בשמחה של מצוה בעבודת ה', אל לו לבקש כבוד לעצמו ולא יביט על דברי הבריות.
היה רבי לעזשאר רוקד כבחור צעיר לימים, והיה רגיל לעשות 'קאזשעקלעך'. וידוע הדבר שגם גדולי הצדיקים בדורות שלפנינו נהגו לעשות 'קאזשעקלעך', וכפי שהעיד הרה"ק מנאסויד זי"ע כי הרה"ק בעל 'דברי חיים' מצאנז זי"ע היה עושה 'קאזשעקלעך' בעת ההקפות בשמחת תורה (עי' בספר 'גדולת יהושע' חלק א' דף מ"ה).
פעם אחת, כאשר עשה רבי לעזשאר 'קאזשעקל' וביקש לקום ולעמוד על רגליו, שמעוהו אומר לעצמו בלשון זו: "נבילה, קומי!" (נבילה, הייב דיך אויף!). הנה זה היה מלאך אלוקים; מצד אחד עבד קונו כמלאך ושרף, ומצד שני היה בעל 'לב נשבר ונדכה' עד שקרא לעצמו בלשון כזו כדי להתחזק ולקום לעבודה.
בשמחת בית השואבה בערה בו אש קודש עד להפליא. בתוך הריקוד היה מתלהב ומתלהט כל כך, עד שהיה קופץ ועולה על השולחן. זקן החבורה, ענק הרוח, היה קופץ על השולחן כאברך צעיר וסוחף עמו את כל הקהל בשירתו. אלו היו חסידי סלונים של פעם, כפי שכבר דובר, שלא היו חסידים בלבד אלא "רבי'ס של רבי'ס".
יהי רצון שיעזור לנו השי"ת שנזכה שיכנס בנו 'ריח הבשמים' מאותו 'חנווני של בושם' של חבורת סלונים הקדושה. עבודת הקודש של המלאך והשרף רבי לעזשאר תעמוד לנו להתלהב בתורה, בעבודה ובמצוות, בשבת קודש ובמועדים.
ונזכה להדליק בקרבנו את עבודת השמחה, כפי שאמר עליו רבו הרה"ק ה'יסוד העבודה' זי"ע: "רבי לעזשאר מקיים 'עבדו את ה' בשמחה'". וגם הרה"ק מקוברין זי"ע אמר על רבי לעזשאר: "אל הנער הזה התפללתי". הגדרות נשגבות כאלו נאמרו עליו מפי גדולי עולם וענקי הרוח. ובזמן שאנו מספרים מעבודתו ומסיפורי קדשו ומתעוררים לכך, בודאי יהיה מליץ יושר בעדנו, ובעזרת השם יקלטו הדברים בלבנו ללכת בדרך זו לעבוד את השי"ת בשמחה ובהתלהבות.