שמחת בית השואבה
סוד הריקוד אצל בני ישראל – ענין הקפיצה כלפי מעלה
"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים"
הנה מצינו בחג הסוכות מצוה מיוחדת להיות בשמחה, ככתוב בתורה הקדושה: "ולקחתם לכם ביום הראשון", וסמיך ליה בכתוב: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". והנה הרמב"ם למד מכאן שכל ענין השמחה שהיתה בשמחת בית השואבה, יסודה הוא מצד המצוה הכללית של "ושמחת בחגך", שחייב אדם להיות בשמחה ברגל.
אולם הקשה הרמב"ם: מה נשתנה חג הסוכות משאר ימים טובים, שמצינו בו ענין נעלה ומופלג כל כך, שהיו הלויים מנגנים וכל מי שיכול היה להוסיף בכלי זמר הוסיף, ומצינו ש"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם"? אם כדברי הרמב"ם שהיא מצוה הנוגעת לכל יו"ט, למה באמת עשו בחג הסוכות שמחה יתירה כזו של שמחת בית השואבה?
וכתב הרמב"ם בהלכות לולב (שהן מאוחדות עם הלכות שופר וסוכה) בפרק ח' הלכה י"ב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן", שכל הימים טובים צריכים להיות בשמחה, "אבל בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה", שבחג הסוכות היתה שמחה יתירה במקדש, "שנאמר", ככתוב בפסוק: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", שישמח האדם לפני הבורא יתברך שבעת ימים.
מפני מה חג הסוכות מיוחד יותר בשמחה?
מדוע נתייחד חג הסוכות במצות שמחה יותר מכל שאר הימים טובים?
הרי חזינן שהגמרא הקדישה פרק שלם לענין זה, ותנן במשנה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
ביאור הדבר מצינו בדברי ה'אלשיך הקדוש' שכתב: כל זמן שהאדם עובר עבירות, נוטלות ה"קליפות" את כל השפע של התורה, המצוות והתפילות, שהיו ראויות להוריד השפעה עצומה על האדם. הן גוזלות את השפע, ועלינו לקיים מצות השבת אבידה. "ושבית שביו" - עלינו להחזיר מן השבי את כל המיליונים ואת כל השפע הרב שנטלה הסטרא אחרא ממצוותינו, הן השכר הרוחני והן השכר הגשמי.
ונמצא שביום הכיפורים, לאחר שעשינו תשובה ונתרצינו לפני רבונו של עולם, אנו מקבלים בחזרה את כל השפע. ועל כן נקרא חג הסוכות 'חג האסיף', כי הכל נאסף ובא בחזרה. וזהו דבר עצום, ובודאי שמחים בו מאד.
ועוד זאת, ידוע שבעת שהיהודי עובר עבירה נבראות קליפות רח"ל, ונעשה 'מסך המבדיל'. אין האדם מרגיש את הקשר עם הבורא יתברך, ואינו חש תענוג רוחני בעשיית תורה ומצוות, ולא מתיקות בתפילה, בהתמדה או בשבת קודש; וכל זה מחמת עוונותיו. הוא נעשה כשבוי בין הקליפות, שעשו מחיצה של ברזל בינו לבין אביו שבשמים, ומחיצה של ברזל בין נשמתו לעצמו.
ושוב, כשאדם עושה תשובה, הרי הוא משבר את מחיצת הברזל הן למעלה בשמים והן בלבו פנימה. וכיון שנשברה המחיצה, מרגיש האדם כיוצא מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. הוא מרגיש כעין גאולת מצרים, שעתה ברוך ה' יוכל להרגיש טעם בלימוד, בתפילה, בשבת קודש ובמצוה; ומתחיל להאיר אצלו. וזהו ענין "זמן שמחתנו" העצום.
וביסודו של דבר הוא מדרש. המדרש אומר שהטעם לשמחה בחג הסוכות הקדוש הוא משום שכלל ישראל יצאו בניצחון. וזה לשון המדרש במדרש תהלים ובעוד מקומות: "אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכיפורים", שיצאנו לחירות, "כמו שכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם, ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים", שנתברכנו בשפע טוב ובכל הפירות, "לפיכך כתיב שם שלוש שמחות", שלוש פעמים נאמרה שמחה: "שנאמר ושמחת בחגך, ושמחתם לפני ה' אלקיכם, והיית אך שמח". נמצא שמקור דברי האלשיך הקדוש מיוסד במדרש.
גם ה'קדושת לוי' זי"ע עם ה'חתם סופר' זי"ע הלכו בדרך זו, שהשמחה העצומה בחג הסוכות היא מחמת מחילת העוונות. והוסיפו את היסוד הידוע, שחג הסוכות הוא 'ראשון לחשבון עוונות', ו'זדונות נהפכו לזכויות'. ופירושו: ביום הכיפורים היו הזדונות רק כזגגות, אך עתה בחג הסוכות נחשבים הזדונות כזכויות, וממילא השמחה גדולה עד מאד.
ולפי עתה, מה שביארנו שהשמחה הגדולה היא מחמת מחילת העוונות, יובנו דברי הרמב"ם היטב. אף שבכל שאר הימים טובים יש מצוה לשמוח, מכל מקום בחג הסוכות השמחה היא יתירה ומיוחדת, משום שנמחלו כל העבירות ביום הקדוש, ועתה ברוך ה' חוזר ובא כל השפע.
סוד וביאור הריקודים על פי ה'חתם סופר'
ויש להבין, מהו הענין המיוחד שמצינו בשמחת בית השואבה, ש"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם"? מהו ענין הריקוד?
הנה יש ספר מתלמיד החתם סופר, שו"ת 'מחולת מחנים', שהביא בשם רבו החתם סופר הקדוש דבר נפלא מאד בענין הריקודים.
וביאר החתם סופר: מהו הביאור בזה שהאדם מרקד בשעה שהוא בשמחה? סוד הדבר הוא כך: הנה אמרו חז"ל על הפסוק "כל הנשמה תהלל קה", ש"על כל נשימה ונשימה תהלל קה". והמדרש אומר שבאמת רוצה הנשמה לצאת מן האדם בכל רגע, אלא שלאחר מכן היא חוזרת.
והפשט הוא, כמבואר במפרשים, שהנשמה משתוקקת לשוב ולעלות לשורשה, אך בראותה שבעולם הזה יכולה היא לעשות נחת רוח ולשבח לבורא יתברך, היא נשארת. שהרי השירה שאנו משוררים כאן חשובה הרבה יותר משירת המלאכים, שאין המלאכים יכולים להתחיל לומר שירה עד שאנו אומרים שירה, כדאמרינן "כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצה מטה". רק על ידי שירת בני ישראל כאן למטה, יכולים המלאכים לשבח, וממילא חוזרת הנשמה למקומה.
מכל מקום, אמר החתם סופר, נבוא עתה לענין הריקודים. ענין הריקודים הוא שנשמת האדם חפצה להיפרד מן העפר הגשמי, ועל כן הוא נותן קפיצה באויר. הוא רוצה להתעלות ולהתנתק מן הענין של "עפר אתה ואל עפר תשוב", המורה על כליון ומיתה, שהרי לאחר מאה ועשרים שנה מניחים את הגוף בתוך האדמה. הנשמה חפצה שהאדם ייתן ריקוד ויעלה מעלה מעלה. ואמר החתם סופר: אין הדבר מחזיק אלא רגעים אחדים, כי מיד מושך הגוף את הנשמה בחזרה למטה.
סוד הריקוד ומעלת שמחת בית השואבה
הנה יסוד וסוד הריקוד הוא, כי בעת אשר תתגבר נפש האדם ותתלהב בקרבו התלהבות נוראה לעבודת הבורא יתברך, אזי בוערת הנשמה בשלהבת קודש עד שהיא גוררת עמה את הגוף בעל כרחו ומנתקת אותו מן הארץ, ואז ינתר האדם באוויר... יען כי אין הנשמה יכולה לסבול להיות דבוקה ואסורה בעפר.
אולם, כפי שכתב מרנא החתם סופר, אין האדם יכול לשהות באוויר זמן כביר, כי סוף כל סוף גזרה חכמתו יתברך שתהא 'נשמת חיים' שרויה בתוך גוף האדם שנברא 'עפר מן האדמה', וטבע העפר למשוך את הנשמה בחזרה למטה.
מעלת הריקוד הנשגב בשמחת בית השואבה
אמנם, הוסיף החתם סופר לבאר, כי בשמחת בית השואבה, אשר משם היו שואבים רוח הקודש, היו התנאים והאמוראים הקדושים מרקדים באופן שהיו נשארים באוויר זמן רב הרבה יותר מן הרגיל.
ועל זה כתב הרמב"ם בתיאורו את השמחה במקדש: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם", שדווקא גדולי הדור הם אלו שהיו מרקדים. וביאור העניין הוא, מפני שבשמחת בית השואבה היו נשארים זמן מרובה יותר באוויר. ופירש החתם סופר, כי הסיבה שבגינה שהו באוויר יותר היא מחמת התגלות נוראה של הנשמה שהאירה בהם אז, וזה היה עניין מיוחד בריקודים של שמחת בית השואבה.
יובנו דברי הרמב"ם לאשורם. הנה כתב הרמב"ם שבחג הסוכות בפרט הייתה שמחה יתירה, ויש להבין מה נשתנה חג הסוכות משאר ימים טובים שכולם טעונים שמחה?
אך העניין הוא, כי חג הסוכות הוא זמן מחילת עוונות, וכאשר נמחלו העוונות נמצא שגוף האדם מזוכך יותר. וכאשר הגוף מזוכך, יכול האדם לשמוח ביתר שאת, וזאת משום שהשמחה שורה במקום שיש בו השראת השכינה. על כן שמחו בחג הסוכות שמחה מיוחדת אחר מחילת העוונות.
ומטעם זה היו מרקדים דווקא בשמחת בית השואבה, כי כפי כך שביאר החתם סופר, כל עניין הריקוד הוא התגברות הנשמה על הגוף, ודבר זה היה בכוחם לעשות דווקא אחר יום הכיפורים. כי אחר יום הקדוש, משזכו למחילת עוונות, היה לנשמה כוח גדול בהרבה להתגבר על הגוף, ואז היו מרקדים.
ועל כן כתב הרמב"ם שדבר זה היה מסור דווקא לגדולי הדור. שכן כפי שנתבאר בשם החתם סופר, הריקוד בשמחת בית השואבה היה ריקוד נפלא ובלתי רגיל, שהיו שוהים בו באוויר זמן רב. וכתב הרמב"ם שכדי להישאר זמן רב באוויר לא היה יכול אדם פשוט לרקוד, ואדרבה, היה מתבייש בדבר.
ומפני מה?
לפי שאדם שיש בידו עבירות, כיוון שהיה מנתר באוויר היה הגוף מושכו מיד בחזרה למטה. והנשמה שהאירה בהם אז, וזה היה בית השואבה.
ורק גדולי הדור, החסידים ואנשי המעשה, הם שיכלו לרקוד, כי בעת שרקדו נשארו עומדים באוויר. נמצא שהיה הריקוד בבחינת אבן בוחן וסימן מובהק אם האדם גדול במעלה הוא אם לאו. ומי שהיה נדחק לרקוד כדי ליטול כבוד לעצמו ולהראות כאילו צדיק הוא, היה נוחל ביזיון גדול, שכן לא היה יכול לשהות באוויר... רק התנאים והאמוראים הקדושים, גדולי הדור והחסידים אשר אחר מחילת עוונות דיום הקדוש, ובכלל מצד גודל מעלת נשמתם הוכיחו נשמותיהם לעיני כל ישראל את גודל מעלת היותם צדיקים, בראותם כיצד הם עומדים באוויר.
וזהו שהיו כל ישראל הולכים לראות: את השמחה העצומה של שמחת בית השואבה, ואת הפלא הנורא של השהייה באוויר יותר מדרך הטבע. וזה היה עניין הריקוד הנפלא בשמחת בית השואבה.
מלחמת הנשמה והגוף בעת הדילוג
ונראה ראיתי דבר פלא בספר 'מפענח נעלמים' להקערעצקיער רב זי"ע (חתנו של בעל 'קדושת יום טוב' מסיגוט זי"ע), שהביא שם יסוד נפלא שמצא בכתבי הרה"ק רבי ר' מענדלע מפרעמישלאן זי"ע, שהיה מתלמידי הבעש"ט הקדוש וטמון בטבריא של מעלה בחלקת תלמידיו.
ושם הביא בשם הרה"ק רבי מענדלע מפרעמישלאן בזה הלשון: "דע כי הנשמה אשר חוצבה משמי מרום עליון וחלק אלקי ממעל, היא מושכת תמיד למעלה למקום שרשה העליון" היינו שנפש האדם שואפת תמיד לשוב למרומים "והגוף אשר מעפר יסודו ומקור מחצבתו עפר מן האדמה, מושך תמיד למקורו למטה לארץ".
פירוש הדברים, שהגוף חפץ תמיד להיות דבוק בארציות. אולם, אמר הרה"ק מפרעמישלאן, כי "בעת דודים", כאשר שרוי איש יהודי בעידן של שמחה, ובעת אשר "נפש הישראל תתלהב לעבודת הבורא, יגדל ויתרבה חשקה עם אהבתה של הנשמה לעוף לשמי רום, לשוב אל בית אביה מקור מקומה טהור". שאז משתוקקת הנשמה בכל עוז לשוב אל בוראה. "ולולא הגוף הגשמי אשר הוא מכביד עליה", היינו לולי הגוף הגשמי הקשור בה, הייתה הנשמה נותרת באוויר בעת הריקוד. "ויש לו תנועה הפוכה ונמשך אל הארץ". לגוף ישנה תנועה מנוגדת המושכת כלפי מטה. והוסיף, כי לולי הגוף "לא היה לנפש שום מניעה ועיכוב לעוף למעלה". ללא עפר הגשמיות, הייתה הנשמה נושאת את האדם ועפה עמו באוויר ללא כל מניע ועיכוב.
ועל כן, אומר הרה"ק מפרעמישלאן, "על ידי המלחמת שני הכוחות ההפכים הללו", דהיינו המלחמה שבין הגוף והנשמה - זו רוצה לעלות וזה רוצה לירד - על ידי זה נתהווה עניין הריקוד. "אשר האדם קופץ למעלה על ידי תנועת הנפש", שכאשר האדם מדלג למעלה הוא מכוח תנועת הנפש, אך חוזר ויורד למטה מכוח תנועת הגוף.
החילוק בין ריקוד של ישראל לריקוד העמים
וסיים שם בעל מפענח נעלמים דבר נפלא: שאפשר להבחין בחילוק שבין ריקודו של בן ישראל לריקודו של גוי. כי כאשר איש יהודי מרקד, הריהו מגביה עצמו באוויר. אבל הגוי, רגלו דבוקה תמיד בארץ. הוא עושה תנועות שונות, אך אינו ניתק לעולם מן הקרקע. ואמר שזהו המופת החותך שלגוי אין נשמה, ורק לבן ישראל יש נשמה, ועל כן ריקודי היהודי הם באופן שהוא מתעלה ומתנתק מן הארץ.
יעזור השי"ת שנזכה לרקד ולשורר ולהלל להשי"ת, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. להודות ולהלל להשי"ת על מחילת העוונות ועל כל החסדים, לשורר ולרקד בשמחת בית השואבה, ונזכה לפתקא טבא ומאירה ולפעול כל טוב, אמן.