Skip to content
א קוואל פון חיזוק

סוד השמחה: אף אם לא היה לו אלא ה'רצון' להיות טוב

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

גודל כח השאיפות והרצונות - חלק א'

שמחת חג הסוכות לכל השנה כולה

"זמן שמחתנו".

הנה באים אנו בשערי חג הקדוש אשר הורנו בתורה הקדושה כי הוא זמן אשר בו שואבים שמחה. וכפי שהביא הרה"ק המגיד מטריסק זי"ע בשם אביו הרה"ק המגיד מטשערנאביל זי"ע, כי זה שאנו אומרים "זמן שמחתנו" - מלשון "זימן" הכונה היא שמכינים שמחה לכל השנה כולה.

והוסיף כי לחג הסוכות יש "כח להמתיק הדינים מעל כל ישראל, ולהמשיך עליהם שמחה וחדוה ואורה על כל השנה". פירוש הדברים, שלא זו בלבד שחג הסוכות מכין את השמחה לכל השנה, אלא מכין הוא גם את כל השפעות הטובות לכל השנה כולה.

ביטול צ"ח קללות

בכתוב נאמר (ויקרא כג, מא): "וחגתם אתו חג לה', שבעת ימים בשנה". הנה נצטווינו לחוג את חג הסוכות שבעת ימים "בשנה".

והקשה הרה"ק ה'שם משמואל' זי"ע (שנת תרע"ח), מה נשתנה חג הסוכות שנאמר בו תיבת "בשנה"? מה שייכות יש לחג הסוכות עם כל השנה כולה? הלא שלשה רגלים הם: פסח, שבועות וסוכות; ומה מעלה יש לסוכות יותר מפסח ושבועות, שדוקא בו נאמר שיש לו שייכות לכל השנה?

וביאר ה'שם משמואל' על פי דברי רש"י בפרשת פינחס (במדבר כט, יח) המביא דברי המדרש, שבחג הסוכות מקריבים צ"ח (98) כבשים, והוא כדי לבטל צ"ח קללות הנאמרות במשנה תורה (פרשת תבוא). וכן מצינו בפיוט ליום שני של סוכות: "רציתי שיים שמונה ותשעים, כליה בם תוכחות שמונה ותשעים". פירוש הדברים: "ריציתי את הרבש"ע כביכול בצ"ח כבשים, ובזה ביטלתי את הצ"ח קללות".

והקשה הרה"ק ה'אבני נזר' זי"ע: מהו הפשט שדוקא צ"ח כבשים אלו כוחם יפה לבטל את הצ"ח קללות?

והניח ה'אבני נזר' יסוד נורא. הנה בתוכחה שבפרשת כי תבוא נאמרו מיני פורענויות רח"ל שבאו על כלל ישראל. ויש להבין מה הסיבה לכך? הלא ידוע הכלל ש"אין יסורים בלא חטא ואין יסורים בלא עוון", וכדברי רבי חנינא בן דוסא (ברכות לג, א): "אין ערוד ממית אלא החטא ממית". היינו, שכל הרעות הנאמרות בתוכחה אינן באות אלא מחמת העבירות.

'שמחה' - המפתח לביטול התוכחה

אלא שכאן יש לשאול: איך יתכן שבן ישראל יבוא לידי עבירה? איך יבוא אדם לידי סכלות כזו?

ובפרט בזמן שבית המקדש היה קיים, שראו כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם וישראל במעמדם, והיה גילוי של השראת השכינה, והיו נביאים וצדיקים מצויים. איך הגיעו כלל לידי סכלות כזו לעבור עבירות?

אלא אמר ה'אבני נזר', שהתורה הקדושה מסרה לנו את המפתח לזה. כל השורש והסיבה לזה הוא מה שנאמר (דברים כח, מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". אך היצה"ר בא ומסיט את האדם שלא יהיה בשמחה, וכיון שאינו בשמחה, יכולה הסטרא אחרא לשרות עליו ח"ו. ומשם ואילך באה עליו רוח שטות המבלבלת דעתו, ונופל בעבירות המביאות עליו את התוכחה. נמצא לפי דברי ה'אבני נזר', שיש כאן מפתח לכל הענין, שאם רוצה האדם לעבוד את ה' ולזכות לכל ההשפעות הטובות, עליו להשתדל לעבוד את ה' בשמחה.

והיינו, שכל זמן שיהודי עובד את ה' בשמחה, אין רוח שטות של יצה"ר יכולה להכנס בו ולבלבל דעתו. במקום שיש שמחה, שם שורה השכינה, כדכתיב "עוז וחדוה במקומו". כשהאדם שרוי בשמחה, יש לו עוז והשראת השכינה, והוא עובד את בוראו ואינו חוטא.

ועפ"ז ביאר ה'אבני נזר', שבחג הסוכות, כשעובדים את ה' בשמחה בתוך "זמן שמחתנו", דוקא אז כוחם של צ"ח הכבשים לבטל את הצ"ח קללות. כי כאשר הקריבו את צ"ח הכבשים בשמחה עצומה כזו שהיתה בשמחת בית השואבה שהיתה כולה הכנה להקרבת קרבן התמיד וניסוך המים - ועשו את עבודת הקרבנות בשמחה כה גדולה, אז נתבטלו הצ"ח קללות. כיון שהאדם בשמחה, מתבטלת התוכחה מאליה.

שמחת בית השואבה: גודל השמחה בהכנה למצוה

הנה נבוא להרחיב מעט את הדיבור בענין זה.

שנינו במשנה בפרק החמישי במסכת סוכה (פרק החליל) בענין שמחת בית השואבה, ועליה העידו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". והנה ידועה המחלוקת שבין רש"י והרמב"ם בביאור מהותה של שמחה זו.

ופירש רש"י וז"ל: "בית השואבה - כל שמחה זו אינו אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש ושאבתם מים בששון", וכל זה היה כדי "לחבב את המצוות". והוסיף עוד: "שמחת בית השואבה לכבוד שאיבת ניסוך המים, ומחללים בחלילים ובכנורות".

נמצאנו למדים, שכל הלילה היו שמחים ומרקדים בבית המקדש בשביל מה שעתידים להקריב בבוקר את קרבן התמיד, שבכל יום אינו בא אלא עם ניסוך היין, ואילו בימי חג הסוכות נוסף בו גם ניסוך המים. הרי שכל השמחה הגדולה לא היתה אלא 'הכנה' לקרבן התמיד. וידוע שקרבן התמיד הוא ראשון לכל הקרבנות, שפעם אחת שהוקרב התמיד כבר היו יכולים להקריב אחריו שאר כל הקרבנות.

לפיכך, הקרבת הקרבנות ביו"ט של סוכות היתה מתחלת בקרבן התמיד, שקדמה לו הכנה עצומה של שמחה במשך כל הלילה. וממילא, גם צ"ח הכבשים שהיו מקריבים ביו"ט של סוכות, באו מתוך כח של שמחה עילאית זו של שמחת בית השואבה של כל הלילה.

גודל כח השמחה להשפיע על כל השנה

ובזה יובן מדוע כח זה מבטל את הצ"ח קללות. שכן כתב ה'שם משמואל' לבאר בזה את מעלת חג הסוכות: שבכל השנה כולה עבדו בני ישראל את עבודתם, אך כיוון שלא היתה העבודה בשמחה, לא הביאה את ההשפעה הראויה. ובמשך השנה גם נכשלו בעבירות, שבוודאי לא הביאו דברים טובים, בין ברוחניות ובין בגשמיות.

והנה בא חג הסוכות, ובו ניתן לנו כח כזה על ידי השמחה, שנוכל לתקן בו את כל השנה כולה! וממילא כל עבודות השנה שנעשו בלא שמחה, נהפכות עתה לשמחה, ועל ידי זה גם כל הצ"ח קללות של כל השנה נהפכות לשמחה.

וביאר ה'שם משמואל' שזהו פשט הכתוב: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה". כאשר תהיה בשמחה בימי חג הסוכות, תזכה שיהיה בזה כח "בשנה" לתקן את כל עניני השנה. וזהו הכח המופלא של ימי חג הסוכות.

גודל ענין 'הכנה למצוה' - שתיכף עומדים לשאוב מים

אך עלינו להתבונן עוד בעומק השמחה שהיתה בשמחת בית השואבה. הרי רקדו שם במשך כל הלילה, ועל מה היתה השמחה? הרי נקרא שמה "שמחת בית השואבה" על שם שעומדים לשאוב מים. נמצא שהיו שמחים ורוקדים על 'הכנה' למצוה.

והלא דבר הוא? הרי ידענו תמיד מגודל מעלת שמחה של מצוה בעת עשיית המצוה עצמה, אך כאן שמחו כל הלילה על הכנה למצוה – על זה שתיכף ומיד יבואו לשאוב מים.

מכאן יש ללמוד לימוד גדול, שצריך האדם לשמוח בעצם ההכנה למצוה (עי' להלן מספה"ק 'פלא יועץ' בענין זה).

ההכנה המיוחדת של חג הסוכות לעומת שאר ימים טובים

עוד דבר יסודי עלינו לשית אליו לב בעת אשר אנו מכינים עצמנו לקראת חג הסוכות הקדוש: ההכנה לחג זה שונה היא מההכנה לשאר הימים טובים. נתבונן למשל בחג ה'פסח'. הנה מכינים ואופים מצות, ומתחילים בקצירת החיטים חודשים רבים קודם לכן. אך על פי רוב, כל מה שמשקיעים בהכנת החיטים ובטחינת הקמח, משתמשים בו אחר כך כמעט במלואו. גם בעת הלישה, העריכה ואפיית המצות, יוצאים כל הבצק והמצות אל הפועל לשימוש המצוה.

נמצא שכל מה שמשקיעים קודם החג, בא לידי ביטוי בשלימותו בחג עצמו.

וכן הוא בהכנת מאכלי יו"ט, שהנשים הצדקניות משקיעות בהם כח רב, וכל מה שמשקיעים יוצא אל הפועל בסעודות החג.

וכן בהכנת הבית וביעור חמץ, הרי כפי שמשקיעים בהכנה כך הן התוצאות, ובבוא החג הבית נקי ומטוהר.

וכן הוא בחג ה'שבועות'. קודם החג מכינים עצמנו בספירת העומר, ובזמן שבית המקדש היה קיים היו מכינים את שתי הלחם והקרבנות, וכל ההשקעה היתה יוצאת אל הפועל בהקרבתם.

וגם בזמן הזה, הרי ישנה מצות סעודת יו"ט, וכדאיתא בגמרא (פסחים סח, ב): "אמר רב יוסף, בעצרת כולי עלמא מודו דבעינן נמי לכם". ומשקיעים להכין סעודות כיד המלך, ואחר כך עוסקים בעבודת הקודש בליל שבועות בתפילות ובקריאת התורה, ואוכלים את הסעודות זכר לשתי הלחם. הרי שכל מה שהכינו קודם החג, אוכלים ונהנים ממנו וקיימים בו את מצות החג. וכמו שאמרו בגמרא שזהו יום שניתנה בו תורה, ואנו מראים שמחתנו בתורה עד שאפילו הגוף הגשמי משתתף בשמחה הגדולה של יום קבלת התורה.

אך לא כן הוא בחג הסוכות. חג הסוכות הוא חג שמשקיעים בו בהכנה השקעה מרובה ביותר, אך התוצאה למעשה אינה לפי ערך ההשקעה כלל. שהרי בעת שבאים לקנות ד' מינים, בודקים עשרות אתרוגים, הדסים, לולבים וערבות. הולכים ממוכר למוכר ומדיין לדיין, ומשקיעים זמן וכח בבדיקת מינים רבים, אך למעשה אין נוטלים אלא אתרוג אחד ומינים אחדים מכל מה שהשקיעו בו. נמצא שהאדם משקיע בהכנה הרבה יותר ממה שהוא לוקח ומשתמש בו למעשה.

כך הוא הענין במלאכת בנין הסוכה. הכל יודעים כי אפשר להשתמש בסוכה משנה לשנה, ואעפי"כ חוזרים וקוצצים קרשים, ומזיזים את הסכך אנה ואנה... ובעת שבאים לעסוק בנוי סוכה, הרי בכל שנה ושנה הוא מהלך אחר ועבודה אחרת, ומשקיעים בזה כח וזמן רב. והנה, הרבה מאותן קרשים וחפצים שהשקיעו בהם זמן רב, פעמים רבות אין משתמשים בהם כלל... מכינים את נוי הסוכה מצד זה ומצד זה, ולבסוף אין משתמשים בהם, או שמשתמשים רק במקצתם; ואין זה לפי ערך ההשקעה כלל.

והלא דבר הוא, ומהו ביאור הענין?

היסוד: הרצון וההכנה הם בעצמם 'עבודה'

התירוץ הוא, כי בזה מגלה לנו השי"ת סוד נורא בעבודת השם. שני חלקים הם בעבודת השם: ישנו החלק שהאדם משקיע בו, והוא ההכנה למצוה. ישנה ההשתוקקות למצוה והרצונות למצוה, אלא שלא תמיד עולה בידו להוציא אל הפועל את כל אותם רצונות. למשל, היה בדעתו לקום באשמורת הבוקר, רצה לסיים את המסכתא, השתוקק להתפלל 'נשמת' בהתלהבות ובאש להבה, רצה להשמר מלשון הרע ורכילות או לשמור עיניו, ולא תמיד עלה בידו להוציא מכח אל הפועל את כל חלומותיו, רצונותיו ושאיפותיו.

אלא שכאן טמונה טעות. כי האדם מדמה בדעתו שעבודת השם היא רק החלק השני - היינו כשכבר סיים את המסכתא, כשקם באשמורת הבוקר, כשישב ושמר עיניו בשלמות או כשנמנע מלדבר לשון הרע. סבור האדם שרק ה'פועל יוצא' הוא עבודת השם, ואינו יודע שאף שהחלק השני הוא ודאי עבודת השם, מ"מ גם החלק הראשון - ההכנה והרצון - הוא עבודה גמורה. ובספרים הקדושים מובא שהוא חשוב עוד יותר.

ומפני מה?

כי כל אותם רצונות, שאיפות והכנות, ובפרט אם לא עלה בידו להוציא מכח אל הפועל, הרי הם מביאים את האדם לידי 'לב נשבר', והקב"ה נוטלם ואומר: "אלו הם שיורי מצוה". וזהו שמצינו בנענועים של ד' מינים, שהם "מעכבים את הפורענות".

חז"ל אמרו לנו במסכת אבות, "לפום צערא אגרא" - השכר הוא לפי היגיעה, לפי השאיפות והעמל שלך, ו'לא' לפי הפועל יוצא למעשה!

ולכאורה קשה: הרי כבר יצא ידי חובת מצות ד' מינים, וכבר קיים "ולקחתם לכם" ברגע שהגביהם, ומהו הפשט שהנענועים מעכבים למצוה, גדרים וסייגים, שאיפות ורצונות למצוה, מי אמר שזה חשוב? לכאורה אין זה מביא שמחה, ואדרבה, זה משבר את האדם על שלא עלה בידו להוציא מכח אל הפועל?!

אלא התירוץ הוא, דאף שכבר קיימת את המצוה, הרצונות והשאיפות שאתה משקיע בהם הם המעכבים את הפורענות, כי בזה אתה מראה שאתה משקיע כוחות לשם שמים. כשאדם משקיע כוחות במצוה ולא עלה בידו לקום באשמורת או לשמור עיניו, ואעפי"כ הוא ממשיך הלאה וביום המחרת מנסה שוב בכוחות גדולים, בזה אתה מראה שאתה "עובד השם באמת".

כח השאיפות

הנה בא יו"ט של סוכות ומגלה לנו סוד נורא.

עבודת השם מורכבת משני חלקים: הרצונות, השאיפות וההכנות, וישנו החלק של עשיית המצוה בפועל. ואומר לנו השי"ת ביו"ט סוכות, "זמן שמחתנו", שתהיה בשמחה. הכל יודעים שכשעושים מצוה בפועל ולומדים תורה הקדושה, הרי "פקודי ה' ישרים משמחי לב", "אין שמחה כשמחת התורה", "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". הכל יודעים שהתורה הקדושה והמצוות הם הדברים המשמחים ביותר בעולם.

אך כאן טמונה טעות. סבורים שהשמחה היא רק כשעושים 'בפועל'. אבל כשיש לי הכנה כאן בא יו"ט סוכות ומגלה לנו: רצונותיך, שאיפותיך והכנותיך למצוה, הם שיביאו את השמחה הגדולה ביותר. ועל זה היו נעורים כל הלילה ורוקדים בשמחת בית השואבה, שעליה אמרו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ומה עשו שם?

היתה זו 'הכנה למצוה'. זהו הגילוי הנורא של ריקוד שמחת בית השואבה כל הלילה. אמר הקב"ה: אני עתיד להשפיע שמחה עצומה כזו, וכפי שמביא תוספות מהירושלמי, שיונה הנביא עלה אז לרגל, ומשם שרתה עליו רוח הקודש עד שנעשה נביא.

אומר הקב"ה: אני משפיע רוח הקודש ואני משפיע שמחה. ולא סתם שמחה, אלא שמחה כזו שחז"ל אומרים עליה "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". והיה זה גדול כל כך עד שהוצרכו לעשות 'תיקון גדול', כי כולם באו – אף הנשים שלא היו מחויבות בעלייה לרגל והקטנים. איש לא רצה להפסיד את השמחה.

ועל מה שמחו?

על ההכנה למצוה.

הרה"ק רבי ר' מענדלע וויטעבסקער זי"ע אומר, שכשאדם הכין עצמו לעשות מצוה ולא עלה בידו לגומרה, זוהי השלמות הגדולה ביותר. ומפני מה? כי עכשיו יש לו 'לב נשבר'. וכיון שיש לך לב נשבר, אין לך הרגשת "כחי ועוצם ידי".

הרה"ק משינאווא זי"ע היה מפליא מאוד ענין זה של אדם שרצה לעשות מצוה ולא עלה בידו.

ומפני מה?

כי כשאדם עושה מצוה בפועל, "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי", מי יכול לומר שעשה את המצוה בשלמות? אבל אם רק 'רצית', אומר הרה"ק משינאווא, כיון שהאדם 'רוצה', נחשב הדבר כאילו עשאה בשלמות.

ובפרט דאמרו חז"ל, "חשב לעשות מצוה ונאנס, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" - כאילו השי"ת עשאה. ואמר הרה"ק מקוצק זי"ע: הקב"ה אומר "אני עשיתיה!" - ואם הקב"ה עשאה, ודאי שהיא בשלמות...

סוד מים תחתונים ובכיית המים

נשובה נא לענין שמחת בית השואבה. ויש להתבונן עוד בנקודה אחת: הנה כל ענין שמחת בית השואבה שהיתה נמשכת כל הלילה, לא היתה אלא הכנה לשאיבת המים, אשר היו מנסכים אותם על גבי המזבח בעת הקרבת קרבן תמיד של שחר. ויש להבין, מפני מה הוצרכו דוקא למים?

הנה כבר כתב בזה הרה"ק בעל 'ישמח משה' זי"ע, והובאו דבריו במדרש. ידוע מה שכתב בספר 'יערות דבש' יסוד גדול במעלת הימים הללו.

הגמרא אומרת במסכת יומא (כ, ב) ש'השטן' בגימטריא שס"ד ובשנה יש שס"ה ימים? אלא שיום אחד, יום כיפור, אין לו רשות.

ושאל ה'יערות דבש' בשם הרמ"ע מפאנו: מה יהא על אות ה'? הרי אות ה' אינה מחלק שורש המלה?

ביאר ה'יערות דבש' שקאי על חמשת הימים שבין יום כיפור לסוכות. בימים אלו גילה ה'מגיד' לה'בית יוסף' שה'לבנינות' של יום הקדוש נמשכת עד יום ראשון של סוכות.

וזה מיוסד על המדרש. אמר המדרש שביום כיפור הקב"ה מוחל על העוונות. ואמר המדרש עוד שמיום כיפור ועד סוכות אין נחשבים עוונות, שיש בהם קדושת יום כיפור. ולמה? אמר המדרש: "מפני שהם טרודים במצוות".

נא: מהו "טרודים במצוות"? לכאורה, כמה זמן לוקח לקנות אתרוג? נכנסים אצל הסוחר, קונים אתרוג, משלמים ויוצאים. יש לו נסרים לסוכה, בונה אותה והולך לו. מהו "טרודים במצוות"?

אלא ידוע לכל שאין מציאות כזו שיכנס אדם אצל סוחר אתרוגים ויקנה מיד אתרוג מזומן... אין מציאות כזו כלל... בכל שנה צריכים לבדוק מחדש אתרוגים והדסים, מסתכל באתרוג זה ובאתרוג זה, בהדס זה ובזה, בלולב זה ובזה. דופק בנסר זה ובזה, מנסה נוי סוכה זה וזה, וסוף סוף אה! עתה יש לו כבר סוכה, עתה יש לו ד' מינים. זהו פירוש "טרודים במצוות".

אמר המדרש: אלו ה"טרודים במצוות", ההכנה, הרצונות והשאיפות שנדמה לך שאינך מוציא לפועל - הם הממשיכים את ה'לבנינות' מיום הקדוש עד סוכות. כי הכלל בעבודת השם הוא "לפום צערא אגרא", והצלחת עובד השם אינה לפי ה'פועל יוצא', אלא לפי היגיעה. לבדוק עשרה אתרוגים - הצלחה היא! לבדוק עשרים לולבים - הצלחה היא! להניח נסרי הסוכה הנה והנה, ובסוף למצוא עצה חדשה ומחשבה חדשה - זוהי הצלחה!

איך על ידי ההכנה נהפכים ה'זדונות' ל'זכויות'

עוד אמר המדרש, בכתוב (ויקרא כג, מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון" שהוא "ראשון לחשבון עוונות". ופירשו ה'קדושת לוי' זי"ע וה'חתם סופר' זי"ע, שזהו מפני שעושים תשובה מאהבה. שנוטלים ד' מינים ויושבים בסוכה בשמחה ואהבה כזו, וממילא נהפכים הזדונות לזכויות. שאם עד יום הקדוש נעשו זדונות כשגגות, עתה ב"ראשון לחשבון עוונות" נעשים הזדונות ממש כזכויות.

והכל שואלים: מה יהא בימים שבין יום כיפור לסוכות?

לפי מה שביארנו החשבון הוא פלא ופלא. שיש שני סוגי חלקים במצוה הגורמים שיהיו זדונות כזכויות:

הנה החלק הראשון הוא ענין ההכנה למצוה, המתרחש מימי יום הכפורים עד חג הסוכות. הציבור שרוי בשמחה ומראה אהבתו להשי"ת, רצים מסוחר אתרוגים למשנהו, ומשתדלים לתלות נוי סוכה זה ונוי סוכה זה. והנה מעצם ההכנה לבדה, אף שלא הוציא הכל אל הפועל שהרי למעשה אין האדם תולה כל נוי סוכה שחפץ בהם ואין קונה כל האתרוגים שבדק מכל מקום מכח ההכנה לבדה נעשו הזדונות כזכויות.

ואחר כך בא ענין "ולקחתם לכם ביום הראשון", שהוא יו"ט של סוכות, "ראשון לחשבון עונות", שבו נעשו זדונות כזכויות. וזהו החלק השני, כי שם כבר מקיימים המצוות בפועל ממש. וכיון ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים", והתורה והמצוות מאירים הם, בודאי פועל יו"ט של סוכות עם מצות ד' מינים שיהיו הזדונות כזכויות.

נמצא שיש בידינו שתי סיבות לכך שנעשו זדונות כזכויות: האחת, ענין ה'הכנה למצוה' מימי יום הכפורים עד סוכות, והשניה היא בשעה שמקיימים ה'מצוות בפועל'.

וזהו פשט דברי המדרש: "ביום הראשון", בזמן שיש בידך שני החלקים יחד. א' – ההכנה של בנין הסוכה וההכנה של קניית ד' מינים. ב' - עצם המצוה של ישיבת סוכה ומצות ד' מינים עם הנענועים. ודווקא בשעה ששני חלקים אלו מתחברים יחד, הרי הוא "ראשון לחשבון עונות", שכל העבירות נהפכות לזכויות.

סיכום: שתי דרכים לעבוד את השי"ת בשמחה

הלימוד שעלינו להוציא מזה הוא שעלינו להכין כאן שמחה לכל השנה כולה. עלינו לידע שישנם שני חלקים בהיות האדם עובד השם. החלק הראשון הוא ה'מצוה בפועל' - "פקודי ה' ישרים משמחי לב" – עסק התורה, עבודת התפלה, קיום המצוות וגמילות חסדים, עבודת שבת קודש, וההתייגעות באמירת 'נשמת'. וזה דבר פשוט שענינים אלו מביאים שמחה בלב.

אך היסוד השני שביארנו עתה הוא ענין ה'הכנה למצוה'. הנה בשמחת בית השואבה היו מרקדים כל הלילה בתורת הכנה לשאיבת המים, ודבר זה הביא לידי השמחה הגדולה ביותר, כדאיתא במשנה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

ויש לאדם ללמוד מן המים הללו, שכל חיותם היא "אנן בעינן למהוי קמי מלכא". המים הללו קופצים ועולים תמיד ואינם מתייאשים לעולם. כך גם עלינו לרצות תמיד לקום באשמורת הבוקר, ולרצות תמיד ללמוד בהתמדת שעות רצופות. עלינו לחדש תמיד את הרצונות לשמירת עינים ולשמירת הלשון, ולא להתייאש לעולם, אלא ללמוד מן המים הללו. וזהו היסוד שהביא את כל ענין שמחת בית השואבה.

ועלינו ללמוד היסוד שגילה לנו המדרש, שלובן של יום הכפורים נמשך לימי הסוכות מחמת שאנו "טרודים במצוות". רצים מסוחר אתרוגים אחד למשנהו, ומשתדלים לתלות נוי סוכה זה ונוי סוכה זה, ואף אם לא הוציא הדבר אל הפועל בשלמות --- מכל מקום דבר זה מביא את הלבנינות הגדולה ביותר, והיא ההכנה הגדולה ביותר ל'זמן שמחתנו'.

חג אורה ושמחה, וגוט קוויטל!

More in this printout

View the whole printout