לחשב שכר מצוה ואור בהירותה של המצוה
בהתלהבות כזו, עד ששום דבר גשמי שבעולם לא היה תופס מקום אצלו כלל.
שנינו במשנה במסכת אבות (פרק ב', משנה א'): "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". וצריך ביאור, מהו הענין שיהא אדם מחשב תמיד בדעתו שכר המצוה?
והוסיפו לבאר, שאין הכוונה כאן לראות את השכר הצפון בגן עדן או שכר המצוה בעולם הזה. לא בזה מדובר כלל. אלא הכוונה היא, שאילו היה יהודי רואה רק מה שפועלת המצוה בעצמותה, ואיך היא מאירה את האדם באור בהיר, ומשמחת ומתקיקה עליו את חייו, היה רץ יומם ולילה לבית המדרש ויושב שם בהתמדה עצומה, והיה מקיים מצוות בהתלהבות שאין לשערה!
נמצא שהצדיקים גילו לנו בזה דבר נורא: כל הטעם שאין האדם ניגש אל המצוה בחשק ובתענוג כזה, הוא רק מחמת שאינו משיג ואינו תופס מה שנעשה כאן.
וכך הוא הדבר גם לצד ההפך: אילו היה האדם נמצא בשמים לרגע אחד ורואה מהי פעולת העבירה - שהיא מחשיכה את האדם ומביאה עליו שברון לב, עצבות ומרה שחורה - לא היה עובר עבירה לעולם. ואין אנו מדברים כאן על העונש בעולם הזה או בעולם הבא, אלא רק על מה שהיה האדם רואה בעיניו מה הוא מעולל, שהוא מחשיך את מוחו ולבו ונעשה שבור ובעל מרה שחורה.
הנה הרה"ק רבי מענדלע מרימנוב זי"ע אמר ויסוד זה מובא גם בדברי ה'באר מים חיים' זי"ע - שאילו היו נותנים לאיש יהודי רשות לעלות למרומים לרגע אחד בלבד, והיה רואה שם את האור הגדול והנורא הנברא בשעה שיהודי מקיים מצוה, והיה חוזה במו עיניו איזו שמחת חיים, מנוחת הנפש, ועשירות פנימית במוח ובלב מביאה המצוה על האדם, היה רץ ורודף אחר כל מצוה
וכן הדבר, שאילו היה האדם נמצא לרגע אחד בשמי מרומים ורואה מה מצוה אחת פועלת - את הנחת רוח לפניו יתברך ואת השמחה הגדולה בתוך פמליא של מעלה, לא היה פוסק מלימודו ותפילתו ומקיום המצוות בנעימות גדולה, אף מבלי להביט
וכן, אילו היה האדם רואה לרגע אחד בשמים את צער השכינה
שהוא גורם כביכול לפניו יתברך, ואיזה חורבן הוא מחריב בעולמות העליונים והתחתונים בעבירה אחת בלבד, לא היה עושה עבירה כל ימי חייו.
ושוב, אין אנו מדברים כאן על חלק העונשים, לא בזה ולא בבא; אלא רק על מה שהיה האדם רואה מה נעשה בעת שעובר חלילה עבירה. וזהו פשט המשנה: "והוי מחשב שכר מצוה" שיש לאדם לחשב ולשער את גודל מעלת המצוה בעצמותה, "ושכר עבירה כנגד הפסדה" - שיחשב מה נפעל על ידי העבירה.
ובוודאי כוונת המשנה גם על השכר והעונש בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שהצדיקים גילו לנו שכוונת המשנה היא גם על עצם היסוד מה הם המצוה והעבירה. המצוה היא כה נעימה ומאירה, והעבירה היא כה חשוכה ומלאה מרה שחורה, עד שאפילו ללא השכר והעונש היה האדם רץ לקיים מצוות והיה בורח אלפי פרסאות מן העבירה!
מפתח ה'הכרה' בעבודת השם
היסוד והמפתח לכל זה הוא ה'הכרה', כפי שהאריך בזה בעל 'יושר דברי אמת' זי"ע במכתביו, והסבא מקלם זי"ע בשיחותיו: שכל המפתח של האדם הוא ה'הכרה' שיכיר וידע מה נעשה כאן. כשלאדם יש הכרה בחשיבות המצוה ובגודל החורבן שנעשה על ידי עבירה, הרי הוא נעשה איש אחר לגמרי.
בהיכנסנו כעת לימי חג הסוכות, אחת הדרכים שבהן יכול האדם להלהיב את מוחו ולבו למצוות סוכה הקדושה, לארבעת המינים, ולחג הסוכות בכלל, היא על ידי שיעיין בספרים הקדושים ויתבונן מעט מה נעשה כאן. וממילא, כשיראה שכאן בונים פלטין, ערים ומדינות שלמות בעולמות הרוחניים... יגש אל המצוה באופן אחר לגמרי.
משפט ראש השנה: 'מלך' או 'מושל'
הבה נתבונן במדרש בויקרא רבה (פרשה ל').
שואל המדרש הקדוש: מה ענין ארבעת המינים הללו?
"כשהיו נדונין לפני המלך ולא ידעו מה נצח דינן" היה זה יום ראש השנה, ולא ידענו מי הוא המנצח בדין. ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הבורא בראש השנה, "ולית אנן יודעין מה נצח" - ואין אנו יודעים מי ניצח.
וביאור הדברים מובא כבר בדברי הגר"א זי"ע, ה'חתם סופר' זי"ע, ה'יושר דברי אמת' זי"ע ובכל הספרים הקדושים, שבדין של ראש השנה ישנם שני חלקים. משפט אחד הוא, שדנים בו אם יהא רבונו של עולם כביכול בבחינת 'מושל' או בבחינת 'מלך'. 'מושל' פירושו שהקב"ה מושל בעולם בעל כרחם של הבריות, כעין 'דיקטטור' להבדיל - כפי שמסביר הגר"א.
היינו, שהעמים רוצים שהקב"ה לא יהיה מלך. ואם הקב"ה הוא רק מושל, הרי זה בזיון למלך, כי אף על פי שהוא מנהיג את העולם, אין הם רוצים להכיר בו כמושל ואינם חפצים להיות כפופים למלכותו.
ומן הצד השני, בני ישראל רוצים שהשי"ת יהיה מלך. 'מלך' פירושו שרוצים בו, כפי שאנו אומרים בתפילה: "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". אנו רוצים במלכותו. ופירוש הרצון במלכותו הוא שאנו מאמינים בהשם יתברך, יש לנו אמונה ובטחון, אנו חפצים לקבל תורה ומצוות, ללמוד, להתפלל ולעבוד את ה', ולשמור את כל
חוקיו ומשפטיו. פירוש הדבר שאנו רוצים לקבל עול מלכותו ולשמור חוקי המלך וזהו ענין המלכת המלך. זהו חלק אחד של הדין בראש השנה.
על זה אמר הרה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע על הפיוט "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", שהמלאכים פוחדים ורועדים. ושאל השר שלום: מפני מה הם פוחדים? והשיב: "כי הנה יום הדין" שהם פוחדים מיום הדין, אם יהיה השי"ת בבחינת 'מושל' או בבחינת 'מלך'. כי אם השי"ת הוא רק בבחינת מושל, הרי זה בזיון גדול שאין המלאכים יכולים לראות. אבל אם בני ישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים וממליכים עליהם את השי"ת למלך, אזי המלאכים שמחים. וזהו המשפט הראשון של ראש השנה.
החילוק שבין 'עבד' ל'בן'
והנה המשפט השני בראש השנה הוא כשדנים את האדם עצמו, מה יהיה עמו. ופשיטא שהמשפט השני שיזכה האדם לכתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומבורכת בכל ההשפעות תלוי הוא לגמרי במשפט הראשון. כי אצל האומות, שאין רוצים את השי"ת למלך אלא למושל, באמת אין הם נדונים לטובה. אבל בני ישראל, אם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ורוצים את השי"ת למלך ושבים בתשובה, השי"ת מקבל תשובתם.
ויתירה מזו: כיון שבני ישראל רוצים את השי"ת למלך, הרי הם נקראים 'בני מלכים', ואז יכולים הם לשוב בתשובה באופן שתתקבל תשובתם עד מאד, שלא זו בלבד שעוונותיהם נמחקים, אלא שהעוונות 'נתהפכו לזכויות'. וזהו ענין משפט ראש השנה.
ועתה יש לשאול: מה היה בסופו
של דבר?
אמר המדרש: עתה צריכים לידע מה עלה בגורל הדין והמשפט? "במה שישראל יוצא מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא". ועל ידי שבני ישראל יוצאים וד' מינים בידם, אנו יודעים ש'דידן נצח!' – שאנו הנצחנו בדין.
ולכאורה יש להקשות: מה שייכות יש לד' מינים להראות ש'דידן נצח'?
אלא שהנקודה היא, שמונח כאן יסוד נורא.
למלך יש מלוכה, ויש בה עבדים ויש בה בנים. ומה החילוק שבין עבד לבן?
הנה ידוע מה שכתוב בכל הספרים הקדושים, וכן אמר הרה"ק ה'באר מים חיים', שהחילוק הוא שהעבד, כשמסיים מלאכתו, מחפש הוא ליפטר ממנה. ואם אינו צריך לעבוד כלל את המלך, נוח לו יותר, כי אין לו שום ענין לרצות את המלך או שיהיה לו קשר עמו.
העבד אינו מעונין אלא לעשות מלאכתו כדי לקבל שכרו, שיהיה לו מה לאכול ולשתות ולחיות את חייו הפרטיים, ואינו רוצה כלל בבנין המלוכה או בקשר עם המלך.
אבל בן המלך הרי הוא שונה לגמרי. בן המלך מחפש תמיד להשביע רצון אביו המלך, ואף כשאין אביו מבקש ממנו, הוא רץ לעשות רצונו. ואפילו כשכבר סיים את אשר ציווהו המלך, הוא מחפש תמיד עוד דרכים ליצור קשר עם אביו, לעשות לו נחת רוח ולבנות את המלוכה. וזהו החילוק שבין עבד לבן.
ובעזרת השם נראה שזהו המפתח ליום טוב של סוכות.
החילוק שבין ישראל לעמים: למי יש שר תחתיו
ונראה מהו החילוק שבין הגוי להבדיל לישראל. איש יהודי הוא 'בן מלך'. ואם הוא בן מלך, הרי הוא אוכל בפלטין של מלך, על שולחן אביו, ודר בהיכל המלך. ובגדיו וכל צרכיו מקבל הוא ישירות מן המלך.
אבל העבדים אינם אוכלים בתוך הפלטין. להם יש בית מיוחד ומבשלים להם בנפרד, ואין הם יכולים לקבל את 'מעדני המלך' ושאר דברים מן הפלטין, כי אינם אלא עבדים.
ובני ישראל יודעים שאינם תחת ממשלת שום שרים. וכמו שכתוב בכתובים "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", ופירש הרה"ק ה'אור החיים' הקדוש, שלבני ישראל יש 'חבל הכסף' שבו אנו מקושרים ממש להשי"ת, "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". ואמר האור החיים הקדוש שאנו דבקים בשם הוי"ה שאינו נמחק לעולם.
וזהו שכתוב "יעקב חבל נחלתו", שאנו קשורים ואחוזים בהשי"ת. ואמר השי"ת: אל תעבדו לשמש ולירח, ואל תעבדו לכוכבים ומזלות, שאותם נתן השי"ת לכל העמים. ופירושו הוא, שבני ישראל אין להם שר ואינם תחת המזל, כי השי"ת בעצמו זן ומפרנס אותם. ואומר השי"ת: אתה אוכל על שולחני. ואומר השי"ת: אני הוא הנותן לך מזון, ואני נותן לך כסות, ואני הוא הממלא כל מחסורך.
אבל אומות העולם הרי הם תחת השרים, כי עבדים הם. ועבדים מקבלים מאכלים אחרים ומלבושים אחרים. ואף שהם ניזונים מכח המלך, הרי זה באופן אחר לגמרי.
והטעם לזה הוא פשוט: כיון שאנו בני מלכים וכל חיותנו
היא מלכותו של השי"ת, ממילא איננו תחת שום שר או מזל, אלא מקבלים אנו מהשי"ת בעצמו. אבל הגויים אין רצונם לעבוד את השי"ת ברצון, אלא הם רק עבדי המלך, לכן הם ניזונים על ידי השרים והמזלות. והם ע' שרי אומות העולם הנמצאים בשמים, ועליהם אמר השי"ת שהם משגיחים שהעולם יתנהג בדרך 'עולם כמנהגו נוהג'.
החילוק בין ישראל לעמים לענין 'תשובה'
ועתה נבוא לענין ה'תשובה'.
הנה ה'בני יששכר' זי"ע במאמרי חודש תשרי (מאמר ד') הביא פסק מהמבי"ט בספר 'בית אלקים' (שער התשובה פרק י"ג). וכן הביא פסק מהרמ"ע מפאנו בספר 'מאמרות' (חקור הדין חלק ב' פרק י"א) ועוד ראשונים, שאין התשובה מועלת לגויים.
וביאר ה'בני יששכר' בדרך פשיטות: דאיתא בגמרא במסכת קידושין (לב:) "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". וממילא, אמר, כשהגויים עוברים עבירות הרי הם בגדר 'מורד במלכות', ואין השי"ת יכול למחול להם על כך.
הנה מבאר ה'בני יששכר', שתשובה באומות העולם אינה מועלת אלא על השוגג בלבד. וזהו הטעם למה שמצינו בגמרא במסכת מנחות (עג, ב) ובשאר מקומות, שמקבלים קרבנות מאומות העולם רק על השוגג, אבל על המזיד אין הם יכולים לשוב בתשובה, משום הכלל ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". ועוד הוסיף ה'בני יששכר' הקדוש, שאף כשאומות העולם עושים תשובה, אין הם עושים כן בכל לבבם, וענין 'תשובה מאהבה' ההופכת 'זדונות כזכויות' בוודאי שאינו בנמצא אצם, שהרי
לאומות העולם יש דין של 'עבד'. מראים שאינם בנים אלא עבדים, יש שר שולט עליו ואומר לו גדל".
משא"כ בבני ישראל, אומר ואולי אף פחות מכך. לכן אין וזהו פירוש המדרש בראשית רבה ה'בני יששכר', קיימת הן 'תשובה תשובתם מועלת, והקב"ה אומר (פרשה י'), שכל דבר הצומח העמיד לו מיראה' והן 'תשובה מאהבה', לפי להם שאין תשובתם מתקבלת. הקב"ה מזל ברקיע, מלאך או שר, שאנו שבים בתורת 'בנים' למקום אשר "מכה אותו ואומר לו גדל".
סגולת ד' מינים: בלא שר ומזל
ברוך הוא. אצלנו מועלת התשובה הן על השוגג והן על המזיד, לפי שאנו בניו של הבורא ושבים אליו בכל לבבנו.
והוסיף ה'סדר היום': "וארבעה מינים אלו לא השליטם הקב"ה ביד שר ושולט, אלא רק כביכול מכחו מהשגחתו הפרטית הם גדלים". הם גדלים כביכול בחצר המלך, והקב"ה מודיע שאין זה תחת שום שר ומזל. "ולזה צוה לנו לקחת אלו ד' מינים מיוחדים לו בחג"
בבוא חג הסוכות, מתעוררת מלחמה גדולה, שאומות העולם מקנאים מאוד בבני ישראל. וכל כך למה? לפי שבני ישראל הכתירו את הבורא למלך, ועתה יש לנו 'קירבה יתירה' אצל המלך. אומות העולם רואים כיצד אצל בני ישראל נתקבלה התשובה עד כדי כך שהעבירה נמחקה, ויתירה מכך – שהזדונות נחשבים כזכויות! הם רואים שיש לנו חביבות יתירה במלכות, ואנו ניזונים משלחנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
ואם יקשה השואל: והלא אמרו חז"ל "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"? התשובה היא, כי אצלנו הקב"ה הוא גם בבחינת 'אב', ככתוב (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". והביא על כך את הפסוק בישעיה (מו, ג) "העמסים מני בטן", ואמרו בגמרא בקידושין (לב, א) כי "אב שמחל על כבודו כבודו מחול". ומכאן נבין את דברי המדרש.
ענין התשובה של בני ישראל: "אב שמחל על כבודו - כבודו מחול"
אולם אומות העולם רואים שהם רק בבחינת עבד, ואין להם קירבה יתירה ואין תשובתם מתקבלת. מכאן נולדת קנאה גדולה, ואומות העולם מתחילים להתגרות בישראל.
על כן, כשמגיע חג הסוכות, נוטלים ישראל את ד' המינים ומראים בזה כי אנו המנצחים!
וכיצד נרמז הדבר בד' מינים?
הנה כתב ה'בני יששכר' דבר נפלא במאמרי חודש תשרי (מאמר י"א אות ח'), והביא שארבעה מינים אלו הם הדברים היחידים הגדלים בלא שיהיה להם שר למעלה בשמים. הם גדלים רק משום שהקב"ה בעצמו אומר להם "גדל".
וזהו הטעם שנוטלים ד' מינים ביום טוב, אומר ה'סדר היום', "להראות לכל" כדי להראות לכל העמים "שעם ה' אלה", שאנו שייכים לקדוש ברוך הוא, "בנים אתם לה' אלקיכם", "והנה הנם בידו שאין להם פחד ואימה משום בריה בעולם". אין אנו יראים מפני איש, ואין אנו תחת שר ומזל, אלא אנו נמצאים אצל הבורא יתברך לבדו.
עוד כתב ה'סדר היום': "ואפילו לס"מ אין לו כח לשלוח יד בהם, בני ישראל שבו תשובה אחר שהם מצוינים ומסומנים בראש השנה, והשאלה היא האם בסומן של מלך". כשאנו נוטלים נתקבלה תשובתם. והתשובה ד' מינים, אנו מראים שאנו בניו היא: נראה נא כיצד הם ממליכים של הקב"ה, ואז נופל פחד גדול על ומכתירים את המלך. בני ישראל הס"מ ואינו רוצה להתגרות בבן אומרים "ומלכותו ברצון קבלו המלך.
עליהם" אנו חפצים שהבורא יתברך יהיה מלכנו. בזה ניכר שבני ישראל הם בניו של מקום, שעל ידי קבלת מלכותו באהבה, בגעגועים ובהשתוקקות, אנו מראים את אהבת הבן לאביו, ובזה אנו מכתירים את הבורא למלך.
"דידן נצח!"
אומר הקב"ה: כיוון שאתה מראה אהבה כזו של בן לאב, אם כן "אב שמחל על כבודו - כבודו מחול", והקב"ה כותב אותנו לשנה טובה.
ומקור דברי ה'בני יששכר' הוא מדברי הרמ"ע מפאנו (מאמר ג' חלק ב'), שכתב וזה לשונו: יש מסורה ש"אין שר ומזל שולט על ד' מינים הללו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". וכן מובא ב'סדר היום' מרבותינו גורי האר"י בכוונת לולב: "עוד שמעתי כי לכל אילן ואילן או עשב או ירק
הנה ה'מגלה עמוקות' זי"ע על סוכות כתב וז"ל: "לפי שד' מינים אלו אינם תחת שום שר, רק מהקב"ה בעצמו". והוסיף: "וכן ה"ולקחתם לכס" – מראים ישראל, חלק ה' עמו" אנו חלק מהבורא ואיננו תחת שום שר ומזל.
ואמר ה'מגלה עמוקות', שזהו פשט הכתוב (ויקרא כג, מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון...". מהו לשון "לכם"? אומר ה'מגלה עמוקות': "לעצמיכם, במה שאתם לוקחים ד' מינים אלו פרי עץ הדר" – קחו זאת
אבל אומות העולם, אין הם רוצים בקדוש ברוך הוא למלך ואין להם ענין בכבוד המלכות, ובזה הם
לעצמכם, כי זהו המשל עליכם. ד' המינים מראים שאתם מובדלים מאומות העולם.
איתא בהלכה "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". ועל כן כתב הבני יששכר, כי מצות התשובה אינה מועלת לאומות העולם. אולם, "מה שאין כן ישראל נקראו בנים", כדכתיב "בנים אתם לה' אלקיכם", והננו בבחינת 'בני בטן' ממש, והשי"ת נקרא 'אבינו', כדכתיב "אתה ה' אבינו". ובאב, אף שהוא מלך, קיימא לן "אף שמחל על כבודו כבודו מחול".
ומוסיף בזה הבני יששכר: "וכדי להוכיח לכל באי עולם שנתקבלו תשובתינו" – כדי לגלות קבל עולם ומלואו כי בניו של מקום אנו, וכי המלכנוהו עלינו ברצון ובאהבה, וכי הקב"ה הוא אבינו, צונו הבורא יתברך מיד אחר ימי התשובה ליטול ד' מינים בחג הסוכות הקדוש. ועל ד' מינים אלו אין לשום שר ומקטרג שליטה, "רק כביכול השם יתברך בעצמו".
ומעתה, אומר הבני יששכר, נקראים ד' המינים בשם 'שרביטו של מלך' – שרביט הזהב של מלך מלכי המלכים! וכיון ששרביטו של מלך הוא, אין רשות אלא לבן המלך ליטלו בידו... אבל עבד הנוטל שרביטו של מלך, הרי הוא נחשב כ'מורד במלכות'.
וזהו שכתב הבני יששכר: "וזה הוראה ועדות היא שאנחנו בנים והשם יתברך נקרא אב". אבל העכו"ם, הנקראים 'עבדים', עליהם נאמר בגמרא (סנהדרין כב, ב) "אסור להשתמש בשרביטו של מלך". וממשיך הבני יששכר: "מדי אנחנו משתמשין בשרביטו של מלך, הוראה ועדות היא שאנחנו בנים והוא יתברך שמו אבינו, ונתקבלו תשובתינו כי אף שמחל על כבודו כבודו מחול".
וציין הרה"ק הבני יששכר, כי יסוד הדברים מובא "מפי הרב הגדול מורינו החיד"א ז"ל, בטעם הד' מינים".
ועל פי דברי הבני יששכר והחיד"א, יובנו היטב דברי המדרש (ויקרא רבה) שהבאנו לעיל: "פרי עץ הדר" זה הקב"ה, דכתיב ביה (תהלים קד, א) "הוד והדר לבשת".
"כפת תמרים" זה הקב"ה, דכתיב ביה (שם צב, יג) "צדיק כתמר יפרח".
"וענף עץ עבת" זה הקב"ה, דכתיב ביה (זכרי' א, ח) "והוא עמד בין ההדסים".
"ערבי־נחל" – זה הקב"ה, דכתיב ביה (תהלים סח, ה) "סלו לרכב בערבות בקה שמו".
הרי מפורש במדרש כי ד' המינים רומזים למהותו של הבורא יתברך בעצמו. ולפי האמור יובן הדבר היטב, שהרי ד' המינים אינם תחת ממשלת שום שר, אלא כביכול הקב"ה בעצמו משגיח עליהם, והם הם 'שרביטו של מלך'. ובעת שאנו נוטלים אותם, מחזיקים אנו בשרביטו של המלך, ואומר לנו המדרש כי בעת הזאת אוחזים אנו כביכול בבורא יתברך בעצמו.
ובספר הקדוש 'רביד הזהב' מובא: "שמעתי מפי אדמו"ר הקדוש בעל זרע קודש מראפשיץ זי"ע", כי ארבעה מינים הם כנגד שם הוי"ה ברוך הוא. ואמר הרב מראפשיץ: "לוקח האדם בידו ועושה בו כרצונו" היינו שבן ישראל נוטל את ד' המינים, שהם ד' אותיות הוי"ה, בידו, ועושה בהם כרצונו.
ומה עומק הכונה בזה?
כביכול אומר רבונו של עולם לכל איש ישראל: דע לך, כי בעת נטילת ד' המינים, הנך נוטל כביכול את הבורא יתברך בידך! הנך אוחז בד' אותיות שם הוי"ה, בד' המינים אשר הקב"ה לבדו משגיח עליהם, והנך מחזיק ב'שרביטו של מלך'.