אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא בהארת קדושת הסוכה
בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' (ויקרא כג, מב-מג). נחלקו ר"א ור"ע (סוכה יא:), ר"א ס"ל ד'בסוכות הושבתי' היינו 'ענני הכבוד', ור"ע ס"ל 'סוכות ממש' שעשו להם. ובחיי אדם כתב ששניהם אמת, שהסוכה היא זכר הן לענני הכבוד והן לסוכות ממש. ויש לבאר ענין הזכרון על סוכות ממש שעשו.
והנה אי' בזוה"ק (ח"ג קד.) שכאשר יצחק אבינו נכנס לסוכה הוא אומר 'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך' (תהלים קיב, ב). ואפשר לבאר עפ"י מש"כ בקדושת לוי (פר' כי תצא ד"ה כי יקרא), שיש אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, פעמים שהאתדל"ת קודמת ונעשה על ידה כלי להמשיך השפע מלמעלה, וזו היא המעלה הגדולה, ופעמים שהאתדל"ע קודמת, ע"כ. והנה 'ענני הכבוד' הם בבחי' אתדל"ע, ואילו 'סוכות ממש' הם בבחי' אתדל"ת, שהרי כשעשו ישראל את הסוכות הכניסו בהן קדושה בכח עבודתם. נמצא ששני הדברים נצרכים, מחד גיסא השפע והסיוע הבא מלמעלה, ומאידך גיסא עבודת האדם שע"י נעשה כלי לקבלת השפע.
וזהו ג"כ ענין עבודת הימים הנוראים, כמבואר בספה"ק עבודת ישראל (ר"ה ד"ה בחודש השביעי) שהעבודה היא לזכות מצד 'הרחמים' שהוא ממוצע בין דין לחסד. כי בחסד גמור אפשר שיגיע השפע אף למקומות שאינם ראויים וינקו ממנה החיצונים, ואילו בדין גמור קשה לאדם לזכות, לכן צריך האדם לעשות כלים ע"י תקיעת שופר ושאר עבודות, כדי שהשפע העליון יגיע למקום הראוי. וכן הוא בענין הסוכה, שבאתדל"ע בלבד כל אדם יכול לזכות, וגם אפשר שהשפע יעבור לעכו"ם שאינם ראויים, אבל תכלית הבריאה היא שהאדם יזכה במעשיו. ובאתדל"ת בלבד הרי מי יאמר זכיתי לבי. ולכן צריכים את שני הצדדים גם יחד.
בשמחת בית השואבה תיקנו מדת החסד שלא ינקו ממנו החיצונים
ויבואר יותר עפ"י מש"כ מרן זי"ע בדברי יואל (ב' דסוכות אות סז) על מה דתנן (סוכה נא.) 'במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול', שהכוונה היא להמשיך את בחי' הגבורה של יצחק כדי שלא ינקו החיצונים מהשפעת החסד, ונמצא שע"י מדת הגבורה של יצחק תיקנו את מדת החסד הנקרא 'גדול' (עי' רש"י ואתחנן ד"ה את גדלך). וזה הי' תיקון 'גדול', לפי שהי' תיקון למדת החסד שלא יושפע ממנו למקומות זרים, והטוב יהי' אך לבית ישראל. ויש להוסיף עפ"י מש"כ בעצי חיים (עי' ליל ב' דסוכות אות כז) ש'עזרת נשים' מרמזת על מדת היראה בבחי' 'אשה יראת ה'', ומדת היראה שורשה בגבורה. וזהו 'ירדו לעזרת נשים', כלומר שהמשיכו את מדת היראה והגבורה כדי שהחסדים יהיו באופן שהאדם יזכה בהם גם מצד הדין. ועי"ז נעשה ''תיקון גדול'', היינו שחתמו את השפעת החסד שלא ילכו להחיצונים.
כי שלימות השמחה היא דוקא כאשר אין בה בחי' נהמא דכסופא, אלא האדם זוכה בה במעשיו. ואז נשארו החסדים לנצח כמ"ש האלשיך הק' (תהלים סז, ה) לפרש מאה"כ (שם) 'אלקים יחננו', פי' כשה' חונן ונותן ב'דין', אז 'יאר פניו אתנו סלה' שישאר השפעת החסד עולמית. ומדת היראה והגבורה מורה שהאדם מתייגע וכובש את יצרו והיא בבחי' אתדל"ת, ואילו מדת האהבה היא מתנת אלקים בבחי' אתדל"ע שהאדם מרגיש אהבה ותענוג בעבודת ה', ונמצא ששניהם נצרכים בעבודת ה' כי זה משלים את זה.
מדת גבורה עושה כלי להמשכת החסדים
והנה כל ימי החג הם בבחינת 'חסד', שהרי מצות סוכה וד' מינים הם המשכת חסדים. ועל יום ראשון אמרו בזוה"ק (בלק קצא:) שהוא בחי' חסד דאברהם 'דאזיל עם כולהו יומין', אך יום שני שהוא בחי' יצחק מוסיף את בחי' הגבורה כדי שהחסדים יהיו באופן של זכיה בדין, ונמנעת החסדים מהגוים וכוחות הטומאה. ולכן כשיצחק אבינו נכנס לסוכה הוא אומר 'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים ומבורך', כי יצחק שמדתו גבורה ממשיך שהחסדים של הסוכה יהיו בבחי' גבורה ודין, ועי"ז יהיו השפעות החסדים קיימים ונצחיים אצל בנ"י כנ"ל מדברי האלשיך. וזהו ענין הזכרון, כי 'ענני כבוד' מזכירים לנו שהכל מתחיל מהשפעתו של הקב"ה מלמעלה, ואילו 'סוכות ממש' מזכירים לנו את חובת האדם לעשות את שלו, להכין כלי לקבלת הקדושה.
והעבודה למעשה היא, שבימי הסוכות שאז מתרבים החסדים ונמשכת השפעת הקדושה, אנו מבקשים מהקב"ה שיזכנו להתקרב אליו מתוך שמחה והרחבה, וע"י התפלה והרצון עושין כלי שיהא נחשב כאילו הוא מצדינו, ואין לחיצונים יניקה מהם. וע"י שני הדברים יחד אתדל"ע ואתדל"ת - עבודת האדם והשפעת השי"ת, נזכה שהקב"ה ישפיע עלינו את קדושתו מתוך רחמים וחסדים. (מתוך דאו"מ ליל ב' דסוכות)