(א) במצות ד׳ מינים מודגשת אחדותם של ישראל — כמבואר במדרשי חז״ל שד׳ המינים רומזים לד׳ הסוגים שבבנ״י, מהסוג הכי מעולה ("אתרוג") עד לסוג הכי נמוך ("ערבה"), ותוכן המצוה הוא — שמאחדים את כל ד׳ המינים ועושים מהם מצוה אחת, שזהו כללות הענין דאחדותם של ישראל.
(ב) וכמו כן במצות סוכה מודגשת אחדותם של ישראל — שכן, גם עשיר שבישראל, שבמשך כל השנה כולה דר בארמון מפואר, עוזב את ביתו למשך ימי חג הסוכות, ונכנס לדור ("תשבו כעין תדורו") בסוכה שעשוי׳ מחמרים פשוטים, ומכוסה בעשב פשוט, "פסולת גורן ויקב", [שהרי אם יכסה את תקרת הסוכה באבנים יקרות כו׳ — תהי׳ הסוכה פסולה], סוכה כזו שבהישג ידו של עני שבישראל. ונמצא, שבמצוה זו מתבטאת אחדותם של כל ישראל — מהעשיר שבישראל עד לעני שבישראל, כולל — עשיר ועני בדעת, בעבודה הרוחנית.
וזהו גם תוכן מארז״ל "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" — סוכה אחת שמקיפה וכוללת את כל בני ישראל יחדיו.
ומראש השנה וחג הסוכות — נמשכת אחדותם של ישראל על כל השנה כולה, היינו, שבמשך כל השנה כולה תהי׳ הנהגתם של ישראל באופן של אהבת ישראל ואחדות ישראל, מפני שחדורים בידיעה שעל כאו״א מישראל נאמר "בנים אתם לה׳ אלקיכם", ובלשון אדמו״ר הזקן בתניא פרק לב: "אב א׳ לכולנה".
ליל א' דחג הסוכות, תשמ"ה