פרק א' - תיקון הרצון לקבל
"וְעַל יְדֵי עֵסֶק הַמִּצְוֹת מי"ג שָׁנִים וָאֵילָךְ, שֶעוֹסֵק עַל מְנָת לְהַשְפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ הוּא מַתְחִיל לְטַהֵר הָרָצוֹן לְקַבֵל לְעַצְמוֹ הַמֻּטְבָּע בּוֹ, וּמְהַפְכוֹ לְאַט לְאַט עַל מְנָת לְהַשְפִּיעַ, שֶבָּזֶה הוֹלֵךְ וּמַמְשִיךְ נֶפֶש קְדוֹשָה מִשָּרְשָהּ בְּמַחֲשֶבֶת הַבְּרִיאָה. וְהִיא עוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ הַמַּעֲרָכָה שֶל הָעוֹלָמוֹת דִּקְדֻשָּה. וְהִיא מִתְלַבֶּשֶת בְּגוּף. וְהוּא הַזְּמַן שֶל הַתִּקּוּן".
כדי להבין את תחילת התיקון שהזכיר רבינו, צריך להבין מהו המצב שבו האדם נמצא בתחילה.
חז"ל אומרים לנו "עיר פרא אדם יולד" – האדם נולד עם נפש בהמית – רצון לקבל לתועלת עצמו. בשנות ילדותו מתפתח אצלו בעיקר הרצון לקבל הגשמי. בתוך אותו רצון לקבל, קיימת רק נקודה קטנה של נפש דקדושה, שאינה מגולה עדיין.
הרצון לקבל שייך למערכת הסטרא אחרא, והוא הולך ומתפתח מעצמו באופן טבעי. לעומתו, מערכת הקדושה אינה פועלת באותה צורה; כדי להמשיך נפש דקדושה צריך האדם לפעול: לעסוק בתורה ובמצוות על מנת להשפיע, ורק על ידי כך נמשכת אליו נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. נפש זו עוברת דרך מערכת העולמות דקדושה ומתלבשת בו.
כפי שהוזכר בגליונות הקודמים, בתחילת הדרך האדם מוכרח להתחיל בלימוד התורה 'שלא לשמה', אבל עליו לרצות להגיע ל'לשמה'. בדרך זו הוא מעורר בעצמו שאיפות, וכך בע"ה יגיע.
זהו שאומר רבינו: "והוא הזמן של התיקון". זהו הזמן שבו האדם מתחיל לטהר את הרצון לקבל ולהפוך את כיוונו - מקבלה לעצמו לקבלה על מנת להשפיע.
ממשיך רבינו: "וְכֵן מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ לִקְנוֹת וּלְהַשִּיג מַדְרֵגוֹת דִּקְדֻשָּה מִמַּחֲשֶבֶת הַבְּרִיאָה שבא"ס. עַד שֶהֵן מְסַיְּעוֹת לוֹ לְהָאָדָם, לַהֲפֹךְ אֶת הָרָצוֹן לְקַבֵל לְעַצְמוֹ שֶבּוֹ, שֶיִּהְיֶה כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת מְקַבֵּל עַל מְנָת לְהַשְפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְלֹא כְלָל לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ, שֶבָּזֶה קוֹנֶה הָאָדָם הַשְוָאַת הַצּוּרָה לְיוֹצְרוֹ, כִּי קַבָּלָה ע"מ לְהַשְפִּיעַ נֶחְשֶבֶת לְצוּרַת הַשְפָּעָה טְהוֹרָה".
מדרגות הקדושה שהאדם משיג על ידי עבודתו בתורה ומצוות מסייעות לו לעשות שינוי יסודי: במקום שיקבל כי הוא רוצה ליהנות לעצמו, התיקון הוא שיגיע למצב שבו כל הקבלה שלו תהיה אך ורק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.