פרק ב'
משל האורח ובעל הבית
כדי להבין ביתר עומק כיצד קבלה יכולה להיחשב להשפעה, נביא את את משל האורח ובעל הבית שכותב רביה"ק ב"פתיחה לחכמת הקבלה".
בעל הבית מזמין אורח לסעודה. האורח רעב מאוד ומשתוקק לאכול, למרות זאת הוא מסרב לאכול, מפני שלא נעים לו לקבל מתנה מחברו. הוא מרגיש שאם יאכל, הוא יהיה המקבל ובעל הבית יהיה המשפיע, ובכך יהיו ביניהם שוני ופירוד. יש לו בושה ואי נעימות לאכול בצורה הזו, יש לו - "נהמא דכיסופא".
האורח מתלבט: מצד אחד, אם יאכל מפני שהוא רוצה ליהנות, הוא בשינוי צורה מבעל הבית. מצד שני, אם לא יאכל כלל, המטרה של בעל הבית לשמח ולהנות אותו לא תתקיים.
בעל הבית מפציר בו לאכול, ובעקבות כך, האורח מבין דבר חדש: כאשר הוא אוכל, אין זו רק טובה שבעל הבית עושה עמו. גם הוא גורם בכך נחת רוח לבעל הבית. הרי כל רצונו של בעל הבית הוא להיטיב לו, וכשהוא מקבל את הסעודה, הוא ממלא את רצונו של בעל הבית ומשמח אותו. ההבנה הזו גורמת לו לשנות את דעתו ולאכול את הסעודה.
מה השתנה כעת? גם עכשיו הוא משתמש ברצון שלו לקבל, אלא שכעת הקבלה אינה לעצמו, אלא כדי להשפיע נחת רוח לבעל הבית.
נמחיש זאת על ידי שלושה סוגי אורחים.
אורח א' מגיע לסעודה ואומר לעצמו: "מה בעל הבית רוצה? שאני אוכל". מצויין! הוא מתיישב ואוכל כמו שצריך...
לכאורה הוא קיים את מטרת בעל הבית. הרי בעל הבית רוצה שהוא יאכל והוא עושה זאת - הוא אוכל. אבל יש כאן בעיה. הבושה להיות 'מקבל' נשארה, והיא פוגמת בהנאה שלו. אין כאן הנאה מושלמת.
גם אם מדובר באדם גס רוח שאוכל בפה מלא ללא הרגשת בושה, עדיין הוא בפירוד מבעל הבית. הוא לא דבוק בבעל הבית וזו בעיה. הרי המטרה שלנו היא שנהיה דבוקים בבורא, ולא במתנותיו. אדם יכול להיות דבוק במתנות של הבורא, באורות שהוא מקבל מהבורא, אבל זו לא המטרה. המטרה היא לדבוק בבורא עצמו.
אורח ב' מרגיש שבעל הבית משפיע, והוא רוצה להידמות אליו ולהיות גם כן משפיע. לכן הוא אומר: "אני לא רוצה לקבל כלום". "אני רוצה להיות דומה לבעל הבית".
בעל הבית יאמר לו: "אבל בשביל מה הבאתי לך את הסעודה? די שתקבל!" יענה האורח: "אבל אני רוצה להיות משפיע במוך ולעשות לך הנאה".
"אבל איך תעשה לי נחת רוח? שאתה לא מקבל?! להיפך! דווקא בזה שתקבל ממני. זה נחת הרוח שלי".
כאן אנו מגיעים לאורח השלישי.
הוא עושה עבודה עם עצמו. כל עוד הוא מרגיש שאם הוא יאכל, זה יהיה בשביל עצמו הוא לא אוכל. אבל כאשר הוא מגיע למצב שבו ברור לו שהוא מקבל כדי שבעל הבית ייהנה מכך, אז הוא מקבל.
הוא לא ביטל את הרצון לקבל. הוא לא הפסיק להיות רעב. הוא לא הפסיק ליהנות. הוא רק שינה את הכוונה שלו. עכשיו, כשהוא אוכל, הוא כבר אינו מקבל מתנה בלבד, אלא להיפך: הוא מרגיש ויודע שהוא עושה הנאה מרובה לבעל הבית בכך שהוא מקבל ממנו את הטובה הזאת.
זהו מקבל על מנת להשפיע.
התכלית אינה שהאורח יקום מהשולחן רעב ויאמר: "הצלחתי לא לקבל". התכלית היא שהוא יוכל לאכול את הסעודה, ליהנות ממנה, ובאותו זמן להיות דבוק בבעל הבית.
כך גם לענייננו: הבורא ברא את הבריאה וביקש את הסעודה - את השפע, מפני שרצונו להיטיב לנבראיו. לשם כך נברא האדם עם רצון לקבל, עם תיאבון, עם השתוקקות. אלא שהוא צריך ללמוד להשתמש ברצון הזה בצורה מתוקנת, כדי שלא יהיה בפירוד מהבורא. לצורך כך, ניתן לנו התבלין המיוחד של התורה ומצוות שיש בכוחם לזכך את הרצון לקבל ולהביאו למצב שהקבלה עצמה נעשית כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו.