דף לו ע''א
נה. בגמ' אמר ר' אילעא לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן מאי קמ''ל וכו' מהו דתימא התם הוא דאי בעיא לא אמרה הכא לא סגיא דלא אמרה דקדשים בחוף לא אכיל אימא לא הפה שאסר הוא קמ''ל דאי משום הכי הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה. היינו דהיה צד לומר דאין זה הפה שאסר דבלית ברירה בא להראות מומו כדי להתירו לאכול דאינו רוצה לאכול קדשים בחוץ, וממילא אין לו נאמנות דלא הוא עשה המום, וזה קמ''ל דכן נאמן משום דאם בשביל קדשים בחוץ לא היה לו צורך להראות לחכם המום, דהיה יכול להטיל מום ניכר שודאי מתירו ולא סבחוץ, ומכך שבא ואמר דבכור הוא, הפה שאסר הוא ולכך נאמן לומר שלא הוא עשה המום. אבל קשה מה הוא דאמרו דהיה יכול להטיל מום שניכר וכדי שלא לאכול קדשים בחוץ, הרי אם חושש מאיסור קדשים בחוץ, למה מאיסור הטלת מום לא יהא חושש, ומאי שנא, דממילא מהו הטענה של נאמנות בשביל כך. וצריך לומר דזה ברור דאין הטלת מום חמורה כמו אכילת קדשים בחוץ, דאל''כ למה כלל נחשוש שהוא הטיל בו המום, הרי אם להטיל מום הוא נחשד
יהא
זה
קדשים
נו.
למאי בא לשאול, הרי יכול כמו כן לאכול קדשים בחוץ ולא לשאול כלל, אלא ודאי דברור לן דקדשים בחוץ חמיר טפי, ורק בהטלת מום היה הו''א שיהא חשוד, וזה קמ''ל דהפה שאסר הוא, דהיה יכול להטיל מום הניכר.