היכל המעשה

· עובדות וסיפורי הוד מקדושת רבינו זי"ע ·

וחיל ורעדה יאחזון

ויכוחים סוערים שונים התלקחו במשך השנים בקראקא העיר הגדולה לאלקים. לפעמים שקטה האש כעבור כמה שבועות, ולעתים בערו המדורות גם במשך שנים. בעיר גדולה כזו, אשר לתוכה התקבצו אנשים מכל המינים והסוגים, ומכל העדות והחוגים, היה זה כמעט דבר טבעי שוויכוחים שונים יתעוררו מפעם לפעם. ובעיר כזו כקראקא, המורכבת מריבוי של דעות ושיטות, נשאר כס הרבנות פנוי ומיותם במשך כחמש שנים, בלי יכולת לקבל הכרעה ברורה מי יכהן כרב, עד שבשנת תרכ"ב זכו להתאחד ולקבל על עצמם עטרה לראשם את הגה"ק רבי שמעון סופר זי"ע - בעל 'מכתב סופר' ובנו של רבינו החתם סופר זי"ע – שישמש על כס הרבנות, כאשר הכל רואים בו איש אשר רוח בו היודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, בד בבד עם עמידה איתנה על עיקרי התורה וביצור חומותיה.

*

כבר בתקופה הראשונה לשבתו על כס הרבנות, נחרד אב"ד קראקא לשמוע כי בשולי המחנה יש אשר אין הם מקפידים על טהרתן של ישראל בטבילה במקוה. בירור מעמיק יותר העלה בפניו גם את סיבת הדבר: התברר שאין הם עושים זאת להכעיס, אלא בגדר לתיאבון, מאחר והמקוואות בעיר לא עמדו בכללי הניקיון, כאשר המים בבורות המעיינות לא הוחלפו בתדירות גבוהה, כך שאלו משולי המחנה אשר קיימו רק מצוות שבא להם באופן נוח ונעים, הדירו את רגלם מהמקוואות בעיר.

כיון שכך, עמד אב"ד קראקא ותיקן בעיר מקוה של מי גשמים המוכשר על סמך בור-זריעה, כך שהמים בבור הטבילה יוחלפו ויהיו זכים ונקיים תדיר, וזאת כשיטת אביו רבינו החתם סופר (שו"ת חתם סופר יו"ד סימן ר"ג, וסימן רי"ב ורי"ד) שיש לעשות לכתחילה מקוה על ידי בור זריעה בלבד, וכתב שכך נהגו בקהילתו על ידי חכמי הדורות מימים הקדמונים, וכלשונו (שם סימן ריב): "הנה מקוה טהרה פה קהלתינו שנעשה על פי חכמי הדורות כן מעשיה שני מקואות סמוכים...", עכ"ל, וכן נהגו בגליל-העליון (אויבערלאנד) בהונגריה לעשות מקוה על ידי בור-זריעה בלבד.

שינוי וחידוש זה בסדר עשיית המקוה בקראקא, לא עבר בשתיקה. היו מחסידי צאנז שהתגוררו בקראקא, שלא ראו בעין יפה את עשיית המקוה שלא כשיטת רבם הגה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע הכותב (שו"ת דברי חיים חו"מ, ח"א, לז; יו"ד ח"א, מב; דברי חיים על הלכות מקוואות סעיף כ) לחשוש לשיטת הראב"ד (בעל הנפש, שער המים, עמוד פח) והש"ך (יו"ד סי' ר"א ס"ק ס"ג) שלא להכשיר מקוה על סמך בור זריעה בלבד, מחשש של 'נתן-סאה ונטל-סאה'.

עמדו אותם חסידים, וכתבו אגרת אל רבם, הדברי חיים, וסיפרו לו על דבר השינוי שנעשה במקוה. ואכן הדברי חיים, שכידוע עמד בקשרי ידידות עמוקים ונפלאים עם הגר"ש סופר מקראקא, פנה במכתב אל הרב מקראקא בבקשה שלא לסמוך על בור זריעה בלבד. ברם, הרב מקראקא, עמד על משמרתו לתקן מקוה טהרה על סמך בור זריעה בלבד כשיטת אביו החתם סופר, והשיב אל הדברי חיים במכתב קצר, ובלשון כבוד: "קבלתי מכתבו בענין מקוה של מי גשמים, חותם בכבוד גדול, שמעון בן שרל הנולד ממקוה של מי גשמים..."

נוכח תשובה זו, שתק מרן דברי חיים ולא ענה עוד כנגדו מאומה.

(כן סיפר הגה"צ רבי יוסף נפתלי שטרן זצ"ל שראה בעצמו את המכתב, הובא בספר רבינו הקדוש מצאנז עמוד קנג, וכ"כ בספר מראש צורים – אלה מסעי עמ' 171 ששמעו מדודו הגרי"נ; וראה מה שכתב בזה בשו"ת רבי יוסף נחמיה סימן כ).

*

אלא שהתברר שכאן רק הסתיים הפרק הראשון של הסיפור...

בעוד שהדברי חיים מצאנז זי"ע עצמו הסכים עם הרב מקראקא על מה שתיקן בעירו, וגם רוב ככל חסידיו אשר בעיר קראקא סברו וקיבלו את הדברים, היו כמה חסידים יוצאים מן הכלל, שראו את עצמם מתחכמים יותר מרבם, והרגישו בעצמם כמקנאי קנאת ה' כביכול, ועל כן החלו לדבר סרה נגד המקוה החדש בעיר. ובהקשר לכך התפרסם סיפור מרעיד ומאלף, שסיפר הר"ר בנימין שלמה שטערן ז"ל מפרעשבורג, נכד החתם סופר, כפי ששמעו מפי הגאון רבי שמעון אהרן שרייבר זצ"ל הי"ד, אב"ד עיר חדש (נאוועמעסטא), שהיה נכד הגה"ק רבי שמעון סופר זצוק"ל וגם נקרא על שמו, וכך סיפר הגרש"א שרייבר: פעם אחת הייתי במרחצאות המרפא במארינבאד, וראיתי שם איש זקן מאד יושב על הספסל, וכל גופו רותת ורועד ללא הפוגה, וממש היה נדמה שגופו מתנענע כנוע עצי יער מפני הרוח. הביט היהודי אלי וקרא לי לגשת אליו, ואז שאל אותי - כשהכיר צורת פניי דומים לצורת זקני – 'האם אתה נכדו של הגר"ש סופר אב"ד דקראקא?' כשעניתי הן, אמר לי האיש, באידיש-דייטש בזה"ל: "די גלעקליך האט אייער גרויספאטער מיר אנגעהענגט" [=את הפעמונים הללו תלה לי זקנכם, כלומר: מה שגופי רועד ורותת כל כך הוא מחמת זקנך...].

וסיפר האיש הזקן דברים כהוויתם: לאחר שתיקן זקנך הרב מקראקא את המקוה בעירו על פי שיטת החתם סופר, הייתי אני מאותם אברכים מתחכמים שדיברתי נגד המקוה הזה. ואילו רבינו הדברי חיים ששמע על כך, כתב לנו מיוחד בבקשה ואזהרה שנחדל מלדבר סרה נגד המקוה. אולם אנחנו ראינו את עצמינו חכמים בעינינו, ובטיפשות לבנו ראינו את עצמנו מקנאי קנאת ה' והמשכנו שוב ושוב לדבר נגד המקוה. עד ששלח לנו רבינו הדברי חיים לאמר בזה הלשון: "מען דארף ציטערן טשעפענן דעם חתם-סופר'ס א זוהן!---" =[ רתת וחלחלה צריכים לרתות מלהקניט בנו של החם סופר!].

ואנחנו, שעדיין לא למדנו לקח גם אחרי אזהרה זו, המשכנו עדיין לדבר בגנות המקוה, אך מאותו היום אחז אותנו מחלה של רתת ורעד בכל גופנו המלווה אותנו כל ימינו--- סיים אותו יהודי שישב על הספסל במארינברד וכל גופו רועד: 'כמו שאמרתי, אני הייתי אחד מאותם אברכים שדיבר נגד המקוה, וראה מה עלה בסופי, מען דארף ציטערן טשעפענן דעם חתם-סופר'ס א זוהן!---'

(מעשה זה הובא בספר אור מאיר על הלכות מקוואות, שחיבר הרה"ג ר' מאיר פוזנא שליט"א מלונדון כעת בקרית ספר, שהוא שמע זאת מפי הר"ר בנימין שלמה שטערן ז"ל מפרעשבורג. בקובץ אוצרות הסופר (קובץ י') מובא שגם הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל גאב"ד זכרון מאיר בעל שו"ת שבט הלוי, סיפר, שבבחרותו נסע ללובלין והלך לדבר בדברי תורה עם הגאון רבי יוסף שטיינהארט זצ"ל והוא סיפר לו שהוא זוכר את אותו זקן-רועד).

העיר קראקא בימים ההם