· פרקי חייו של רבינו זיע"א ·
מאטערסדארף (ה)
הגאון רבי דוד דייטש מבקר בישיבת מרן במאטערסדארף
הגאון רבי דוד דייטש אף ביקר את רבינו בשבתו במאטערסדארף, והיה זה מיד תחילת ישיבתו של רבינו שם [שילהי תקנ"ח או תחילת תקנ"ט] , ורבינו עצמו מזכיר זה בתשובתו לרבו הנשר הגדול מוהרנ"א (שו"ת יו"ד סי' קסז) בחודש אלול תק"ס: "עד שכמו ב' שנים נתאכסן אצלי הרב המאה"ג איש עמיתי מהו' דוד קיצע ני' לע"ע אב"ד ור"מ דק"ק סארדעהל (והוא עמד לפני אמ"ו הגאון נ"י בק"ק פראג והשתעשע עמו לפרקים) והוא אמר לי כי כן קבל ג"כ מרבו המובהק הגאון בעל נב"י זצ"ל ושמחתי כעל כל הון...".
על ביקורו של הגאון רבי דוד דייטש זצ"ל במאטערסדארף, מסופר בהערות לדרשות חת"ס (ח"ב דף שפה): "פעם אחת בא הגאון רבי דוד [דייטש] זצ"ל לבקר את החת"ס במאטרסדורף, והיות שבא מאוחר בלילה הלך לביהמ"ד אשר שמה עסקו תלמידי החת"ס בתורה, ומפאת שלא ידעו מי האורח הנכבד הזה, הפסיקו ממשנתם רק להושיט ידם להאורח ולא השגיחו עוד על הגאון ז"ל, ובאישון לילה כשרצה הגר"ד לנוח, לקח לו תרמילו וישם מראשותיו וישכב במקום הקדוש ההוא על הארץ. הבוקר אור והחת"ס בא לבית מדרשו, פתאום ראה את הגר"ד זצ"ל שוכב על הארץ, ונרתע לאחוריו וצעק: "ס"ת מונחת על הארץ", וגזר [או אמר מן הראוי] לגזור תענית על תלמידיו, ע"כ".
אינו רואה את עצמו ראוי לברך את רבינו בפרידתם
על פרידתו מרבינו מסופר בחוט המשולש החדש (עמ' נג-נד בהערה): ובשנת תקנ"ח (כן משמע בח"ס יו"ד סי׳ קס"ז ד"ה מיום) בא לבקרו בעיר מט"ד ובהלכו לדרכו ונטל רשות ממנו ביקש מזקיני זצ"ל לברכו ולשות ימינו על ראשו, אבל זקיני לא רצה ואמר אדרבא יברכני מר, והגאון הפציר בו והקדימו בברכה, ורצונו של אדם גדול זה כבודו ומילא בקשתו, ואח"כ טען הגאון משטה הייתי בך ולא רצה לברך את זקיני ז"ל מרוב ענותנותו.
וראה שם בתחילת הקטע על גודל האהבה שבין קדושים אלו: "גדולה היתה האהבה בין הגאון מהר"ד דייטש ז"ל לזקיני זצ"ל, ומעת הכיר הגאון הנ"ל לזקיני זצ"ל קראו תמיד בשם הכבוד "רבי" הגם שהי׳ קשיש ממנו בשנים".
מכתב רבינו לרבי דוד בשנת תקס"ב בה מתאונן על חולי השיעול שתקפתו
בחודש אדר תקס"ב, שנה הרביעית במאטערסדארף, כתב לו רבינו תשובה מאהבה, בו מתאונן על חולי השיעול אשר סובל ממנה כבר שמונה שבועות, ומתשובה זו נתגלגל הדבר שלקח הגר"ד את תלמידו החביב של רבינו מהר"מ א"ש כחתן לבתו, וכדלהלן. וזל"ק של רבינו (שו"ת יו"ד סי׳ קכ"א) בתשובה מיום י"ז אדר א' עש"ק כי תשא תקס"ב:
"שוי"ר לי"נ הרב הגאון המפורסים ערוגת הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה׳ דוד דייטש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק סארדהעל יע"א. מכתבו הנעים הנכתב בה׳ שבט העבר הגיעני היום הזה ולא ידעתי מי גרם ככה עיכובא, ולהיות בעו"ה זה כמו ח׳ שבועות אני עצור וכלוא בבית מחמת חולי השיעול ר"ל, וכבר הייתי איזה פעמים בסכנה חמורה, וב"ה אשר עזרני עד כה, ומ"מ עדיין מלאכתי נעשית ע"י אחרים, רצוני לומר מלאכת התרביצא, כי אסרוהו הרופאים לגמרי כ"א אני אומר בלחש לאחד מן התלמידים, והוא מתרגם לאחרים בפני, ה׳ ירחם וישלח לי מרפה ארוכה ותעלה בתוך שח"י [=שאר חולי ישראל] וכמאן מצלינין האידנא וכו׳. ולהיות נפשי חשקה להודיעו כזאת, ע"כ מיד כראותי כ"י הטהור לא אחרתי מלהשיב מבלי עיון כלל בשגם אין דעתי צלולה לעיין, ובטוח אני באהבתו עזה כי ישים עינו עלי לטובה להזכירני בתפלתו כחק החיוב..."
ובחוט המשולש (עמ' קנד) כתב על דברי רבינו בזה: "התלמיד הזה [שאמר לו רבינו השיעור בלחישה] הי׳ הגאון האמיתי רבי מאיר א"ש בעל שו"ת אמרי אש זצ"ל, ועי"ז נתגלגל שנעשה חתנא דבי נשיאה של הגאון רבי דוד דייטש זצ"ל בעל ספרי אוהל דוד הנ"ל".
חוצות העיר מאטרסדארף
מעשה שידוכו של מהר"מ א"ש עם בת הגר"ד דייטש זצ"ל
וכהמשך לכך מסופר אכן על בואו של הגר"ד פעם נוספת לבית תלמודו של רבינו במאטערסדארף, זאת בעת שידוכו של בתו עם מהר"מ א"ש (תולדות אמרי אש עמ' תז): "ויהי כאשר הציעו לפני הגאון מו"ה ר׳ דוד דייטש ז"ל, לשדך את רבינו עם בתו הבתולה חנה, בא לק"ק מאטערסדארף, לתהות על קנקן הבחור ר׳ מאיר מא"ש. ויישר בעיניו מאוד, וישאלהו אם יחפוץ להיות חתנו. ויאמר, מצדי לא יהיה עיכוב בדבר, אם יתן ד׳ חני בעיני אדוני. ויען הגאון מו"ה ר׳ דוד דייטש, ויאמר הלואי ואזכה לזה, רק דואג אני כי אם תראה את בתי פנים אל פנים לא תחפוץ בה, כי היא רפת ידים, אי-מהירה ואינה מוצלחת במעשי ידיה, ממנה לא יבצר בעת התראותך עמה פעם ראשון להראותך אי-שלמותה. ויאמר רבנו, הלא אמרו חז"ל אין אשה אלא לבנים, ובענין זה מגרעות לא ניתן לה. ויסע רבנו ז"ל עם הגאון ר׳ דוד דייטש לביתו, והנה הביאה הבתולה המדוברת צלוחיות קאפע ומיני מגדנות לאביה ולהבחור האורח, וכבואה על מפתן הבית, מעדו קרסוליה, ותפול ארצה ותשפוך את הקאפע. וירמוז הגאון ר׳ דוד דייטש לרבנו, הראית כי כנים דברי. ויאמר רבנו בזה"ל: וואהל געפאלען". ויקח אותה לאשה בשנת תקס"ב, והיא ילדה לו כל בניו, כולם אהובים כולם ברורים. היא החזיקה אותו בכל עוז למען יוכל לשבת השקט על התורה והעבודה".