ואתפלפל כדת

· מדברי גאוני הדורות המפלפלים בתורת רבינו ·

וַּיִׁשְמַע אֱֹלקִים אֶת קֹול הַּנַעַר

ספיקו של רבינו בעת המלחמה בשנת תקס"ט (א)

האם מנהיג בישראל עדיף שימלט את עצמו ממקום הסכנה, או מוטב שישאר בקרב בני עירו? · מחלוקת בהנהגה בזה בקהילות הגדולות בישראל · אם יהיה גם הוא בעיר הרי יהיה בכלל 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' ולא תועיל זכותו · על ידי טלטול הצדיק הוא סגולה לנפילת האוייבים

רבינו מספר על המבוכה שישב בה אם למלט נפשו מן העיר, או להשאר יחד עם בני הקהילה

בקיץ שנת תקס"ט, נקלעה פרעשבורג לעין המלחמה שבין צבאות עסטריי"ך וצרפת, כאשר צבא צרפת ובראשם נפוליאון ביקשו לכבוש גם את העיר פרעשבורג שהיתה נתונה אז תחת מרות עסטריי"ך. ביום י"ז סיון הופיע צבא צרפת בשערי פרעשבורג, כשהוא ניצב מוכן לקרב מעבר לנהר הדנאוי, וביום כ' סיון פתחו לראשונה במכת חיצים ובליסטראות שהמטירו על העיר פרעשבורג ובכללה רחובות היהודים. רבינו ירד לקומה התחתונה שבביתו, שם היה השיעור שטוב שלו, ושהה שם עד יעבור זעם.

רבינו בספרו הק' 'ספר הזכרון' בו רשם ממאורעות הימים הללו, מספר על המבוכה שהיה מצוי בה באותה שעה כדת מה לעשות, האם למלט את נפשו מן העיר כבקשת רבים מבני העיר ממנו, או להשאר יחד עם בני העיר כולם כבקשת אנשים אחרים. זאת אחר בזמן שכשבתו שם הגיע אליו עגלת צב מקהילת יערגען הסמוכה לקחתו לשם. וזל"ק שם (עמ' כג):

"ואז [ביום כ' סיון הנ"ל] בא לכאן עגלת צב מקהלה קטנה סמוכה נקראת יערגן, וראש הקהל דהק״ק בא, ורצונו שאצא מהעיר ואסע עמו לעירו, ובני ביתי כשתילי זיתים עמדו עלי ובקשו ממני שאעשה רצונו בזה לעקור סיכי ומשכי, וגם דעתי הי׳ נוטה לכך, ועיקור טעמי, להיות כי הרבה פעמים ראיתי בחלומי את עצמי נוסע ובורח מהעיר, וראיתי עצמי מתטלטל על שולחן אחר בערי השדות, אמרתי, טוב לעשות עתה כן כדי שיתבטל החלום עי״ז כי זה הוא סגולה נפלאה ... אמנם אנשים חשובים וטובים מבני הק״ק שחרו פני לבלתי עזבם, ונעתרתי לדבריהם כי לא יכולתי לגלות להם מצפוני לבי ומחשבותי וזמותי בל יעבר פי".

ואכן באותו יום לא עזב רבינו את העיר, אך למחרת ביום כ"א סיון, כאשר שוב ניצבה העיר פרעשבורג כמטרה לחיצי האויב, הסכימו כל אנשי הקהל שעל רבינו לעזבה לאלתר, וגם אנשים רבים מאנשי העיר מילטו את נפשם ואת נפשות ב"ב אל הערים הסמוכות. אז נסע רבינו אל יערגן, ושהה שם עד יום ו' תמוז. אז, בתחילת החדש כאשר היתה מעט הרווחה בעיר, שמע רבינו מרננים על מה שעדיין לא חזר לשהות בצל הקהילה חרף שעדיין הסכנה מצויה מעט, והחליט בדעתו לשוב על העיר [לאחר כמה ימים ביום י"ג תמוז עזב שנית את העיר, ושהה ביערגן עד ג' אב, אז פסקה אש המלחמה].

רבינו בדרשת ח' תמוז מגלה את לבטיו בשאלה זו

ביום ח' תמוז בשנה זו, אחר שחזר לפרעשבורג, נשא רבינו דרשתו כפי שנהג כמידי שנה בשנה, ובתוך הדברים גילה רבינו מצפונות לבו מה היו מחשבותיו אם למלט נפשו או להשאר בצל קהילתו. ומביא שכבר היו בזה דיעות חלוקות במקרים דומים בקהילות ישראל. ונעתיק אי אלו מדבריו הק' (ספר הזכרון עמ' לו-לז, ומשם בדרשות דף דף שה ע"א):

"שמעתי פה רבים אומרים כי בהיות ק״ק פראג במצור זה כמו לפני ס׳ שנים רצה הגאון מהו׳ יחזקאל ז״ל לצאת חוצה ולא הניחוהו מנהיגי העיר, והנה מה שרצה הוא לצאת חוצה, מובן הוא כי אין לעמוד במקום סכנה שלא ינוכה לו מזכיותיו לכל הפחות - והם לגרמייהו עבדו שלא הניחוהו כי רצו שיהי׳ מגינם אצלם, וכן ראוי למנהיגם של ישראל למסור נפשו ולהשליכו מנגד עבור עמו ולא להניחם בסכנה ולצאת להמלט על נפשו לחוד".

"אמנם כן ראיתי רבים חולקים כי בהיות ק״ק מענץ במצור לפני איזה שנים שלחו את גאונם הגאון מהו׳ חיים הרש זצ״ל לפ״פ וכן עשו אנשי ק״ק קאבלענץ לרבם מהו׳ זיסקינד גונדרש ז״ל שמת אח״כ בפ״פ, וכשבא פ״פ במצור שלחו מורי הגאון בעל הפלאה ז״ל לק״ק הענויא כי למה יהי׳ להם למשא כבד בעת צרותם, והלא גם במקום שהוא שם יתפלל עליהם ויגן ויושיע בכל האפשרי ומה להם אם גם הוא יצטער, עוד זאת יש בזה סגולה, כי בטלטול גדול העיר ינוצח השונא ע״ד הרמוז ויהי בנסוע הארון שהוא הת״ח [כיומא ע״ב ע״ב] עי״ז קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

ומסיים רבינו: "וא״כ העולה מזה כי יש כאן מחלוקת בין הנהגת מנהיגי ק״ק פראג להנהגת הקהילות הגדולים האלו אשר זכרתי".

פרטי המאורעות שמזכיר רבינו מהגדולים אשר לפניו

המצור בעיר פראג בזמן הנוב"י שמזכיר רבינו, היה בשנת תקי"ז, כמה שנים לאחר שהופיע הנודע ביהודה על כס הרבנות בפראג [בשנת תקט"ו]. היה זה בעת 'מלחמת שבע השנים' שפרצה בשנת תקי"ג, והתפשטה במהירות לארצות אירופה, בה הצטרפו למלחמה פרוסיה ואוסטריה. בתחילת הקיץ של שנת תקי״ז צרו חייליו של פרידריך השני מלך פרוסיה על פראג, וכיתרוה מכל עבריה. מצב היהודים בפראג היה בכי רע, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. וכפי דברי רבינו בדרשתו אף שמתחילה רצה הנודב"י לעזוב את העיר, מ"מ קיבל את דעת מנהיגי העיר להיוותר יחד עם בני קהילתו, להיות עמם בעת צרתם.

עדות לדברי רבינו, ישנו אף במאמר 'דברי ידידות' שהציב בנו של הנודב"י הג"מ רבי יעקבקא לאנדא בראש תשובות נודע ביהודה: "שנת תקי״ז לפ״ק השתתף עצמו בצרת הציבור, בשגם היה לו עת וזמן נכון להקדים לצאת מן העיר עד לא סוגרו שעריה, כאשר עשו אז רבים מהנכבדים, הוא לא כן עשה, כרועה נאמן לא נטש אלה הצאן".

מילוט ה'עצי ארזים' מן העיר מגנצא במלחמה בשנת תקנ"ז

המצור בעיר 'מענץ' היא 'מגנצא', היה בקיץ תקנ"ז כאשר כבש נפוליאון את מגנצא שנית [לאחר שכבשה בשנת תקנ"ב ולאחר כמה חדשים נסוגו אחור], ובאה העיר במצור ובמצוק. ו'הגאון מהו' חיים הרש זצ"ל' הוא ניהו, הגאון רבי חיים צבי הירש ברלין זצ"ל בעל ה'עצי ארזים' ו'עצי אלמוגים', אשר שימש בשנים הללו כאב"ד מגנצא. וכדברי רבינו בדרשתו המליטו פרנסי העיר את 'גאונם' בעת המלחמה לעיר פראנקפורט עד יעבור זעם.

בכתבי ה'עצי ארזים' ישנו מכתב מאותו תקופה, קיץ תקנ"ז, בה מתאונן שמחמת חמת המציק והמורא הגדול נתבטלה הישיבה במענץ מלימודה [והוא הישיבה אשר למד שם רבינו בשנות בחרותו (תקלו-תקלז) אצל רבה הקודם של מגנצא, הגאון רבי טעבלי שייער זצ"ל. ראה דרשות חת"ס דף לז ע"ב].

וז"ל במכתבו מיום י״ז בסיון תקנ״ז (קובץ בית אהרן וישראל חלק צ' עמ' יא): "ראשית חדש הנ״ל [אייר תקנ״ז] הגיעני פחד אויב מגור מסביב, אשר בגלל הדבר הזה נתבטל התמיד מן בני הישיבה ... עד אשר השקיף ה׳ ממרום קדשו לשפות שלום בין מלכי האדמה, ומברכתו יבורך עמו בכלי המחזיק ברכה, והשלמנו עד סמוך לחג עצרת העבר, ואף גם עתה לא נחתי ולא שקטתי מטרדות ענייני הקהלה...".

על מה שמספר רבינו אודות רבי זיסקינד מקאבעלענץ, מופיע כן בספר החברא קדישא דפפד"מ, ה'גדענקבוך' [הועתק ברבני פרנקפורט (ירושלים תשל"ב) עמ' 293]: "אור ליום א׳ ערב סוכות תקס״ג נפטר הישיש הזקן שקנה חכמה ה״ה התורני הרבני הגאון הגדול המפורסם מוהר״ר זיסקינד גונדרשהיים שהי׳ אב״ד שלש ושלשים שנים בק״ק קאבלענץ ובשעת מלחמה נסע מקאבלענץ לכאן ונעשה לראש בית דין פה קהלתנו יע״א...".

שני הקהילות נחלקו אם יפה תפילת החולה או אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים

בהמשך דבריו מבאר רבינו בדרשתו שם שדעות שני הצדדים, ק"ק פראג מחד, והקהילות האחרות מאידך, שניהם נעוצות בדבר הסתירה הגדולה שמצאנו בין התלמוד להמדרש אם החבוש עצמו מתיר עצמו מבית האסורים, או צריך דוקא לתפילת הזולת בשביל להוציאו. דבגמ׳ ברכות (ה:) אי' דכשחלה רבי יוחנן בא לבקרו רבי חנינא, ונתן לו ידו והעמידו. ומקשינן בגמ' מדוע לא העמיד ריו"ח את עצמו, ומתרצי' משום דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ואילו במדרש בפרשתן (ב"ר נג, יד) אי' על הפסוק 'וישמע אלקים אל קול הנער' (כא, יז): "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל", והעתיקו רש"י על אתר. והרי לן מחלוקת מדרשים אם מי שהוא בכלל הצרה, ידיו רב לו להגן על עצמו. ובזה נחלקו שני הקהילות אם עדיף שיהיה הגדול בכלל הצרה ואז תתקבל תפילתו וזכותו יותר, או אדרבה מוטב שיהיה חוץ לצרה, דאם יהיה הוא בכלל הצרה וההסתר פנים, לא יוכל להתיר עצמו מבית האסורים.

ואי"ה במאמר הבא נמשיך להביא אי"ה את משנת רבינו בישוב סתירה זו, והמשך הנידון בזה.