הגאון רבי משה מרדכי קארפ
בענין המתאוננים, כתיב בפר‘ בהעלתך (יא, יד-טו) "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" ונראה דהואיל וקללת צדיק אפי‘ על תנאי עושה רושם מיד נגזר על משה רבינו כאן שימות במדבר ולא יכנס לארץ, וראיה גדולה לזה דהא לעיל כתיב "כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו‘ על האדמה אשר נשבעת לאבותיו", ולא כתיב אל האדמה אלא "על האדמה" משמע שמשה רבינו עצמו ינהיגם בארץ ישראל עצמה. וזהו דאמר משה לעיל ליתרו "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד‘ אתו אתן לכם" וכלל עצמו עמהם.
אבל כאן שברית כרותה לשפתים נגזר עליו שימות במדבר ולא יביאם לארץ, וזהו דכתיב מיד "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, ושם (יא, כו) "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה" ומה היו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, שלכאו‘ מה שייך נבואה זו לכאן, אלא לפי שאמר משה 'הרגני נא הרג' מיד נתקיים הדבר. וזהו שלא קיבל הקב“ה תפלות ותחנוני משה רבינו בענין זה לפי ש"ברית כרותה לשפתים" כדאיתא במו“ק (יח.) ועל ברית אי אפשר לעבור. והדברים נכונים ונוראים.