בגמ’ מו”ק (יח.) אמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים שנאמר ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו. ופירש”י דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם וכן הוה דחזרו תרוייהו.
ועוד מקור אי’ במד”ר (קרח יח) ובתנחומא (קרח טו) שמה שאמרו דתן ולאבירם (פר’ קרח טז, יב ויד) ” לא נעלה”, הכשילם פיהם לרשעים וברית כרותה לשפתים שמתו וירדו לשאול תחתית לאחר שירדו חיים שאולה. וכן רמז רש”י שם, לא נעלה - פיהם הכשילם, אלא ירידה יהיה להם. ועי’ גור אריה דברים א,מב.
וע”ע בסנהדרין (קב.) יהוא צדיקא רבה הוה שנאמר ויאמר ה’ אל יהוא יען אשר הטבת לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, וכתיב ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה’ אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל, מאי גרמא ליה אמר אביי ברית כרותה לשפתים שנאמר ”אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה”.
ועוד מצינו בפר’ ויצא שאמר יעקב ”עם אשר תמצא אלהיך לא יחיה” ואי’ בזוהר (וישלח קעה.) קללת צדיקא, אפילו דלא אתכון בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה, יעקב אמר ’עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה’, ואע”ג דאיהו לא הוה ידע, נטיל לה לההיא מלה ההוא שטן דאשתכח גבייהו תדיר בבני נשא ועל דא תנינן לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא בגין דנטיל ההיא מלה וקטרג בה לעילא ותתא, כל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקא ועל תרין אלין אתענשת רחל. וכן אי’ בפסק”ז עה”פ בקהלת (פ”י ה) ”כשגגה שיוצא מלפני השליט”, שכן אתה מוצא ביעקב אבינו שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה וכן הוה לה, הוי כשגגה שיוצא מלפני השליט.
עוד אי’ בדחז”ל (מדרש הנעלם זו”ח ס:) דלפי שמשה רבינו ע”ה אמר (שמות לב,לב) ”מחני נא” לא נזכר שמו בפר’ תצוה.
כח הדיבור ללא כוונה
לשון הזוהר (וישלח שם) אפילו דלא אתכוון בה כיון דנפקא מפומיה נטל לה ההוא יצר הרע וקטרג בה בשעתא דסכנה... נטיל לה לההיא מלה ההוא שטן דאשתכח גבייהו תדיר בבני נשא ועל דא תנינן לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא בגין דנטיל ההיא מלה וקטרג בה לעילא ותתא.
ועי’ במהרש”א (כתובות ח:) שהדבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג להיות החוטא מודה בדבר שראוי לכך. וכ”כ בפי’ הכותב לעין יעקב (ברכות יט) שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר הודאת בע”ד כמאה עדים, ולא נשאר מקום למידת רחמים להאריך אפים.
וכ’ החינוך (רלא) בל”ת לקלל ישראל, דאע”פ שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור הביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, שגם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. וכעין ענין זה אז”ל ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
והר”מ ריקאנטי (פר’ בראשית ד,א) הביא מפדר”א (פי”ג) דאי’ משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו רוח רעה, כל מעשים שהוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו וכו’. וכ’ על זה, ומזה המאמר תבין מה שתמצא בדברי רז”ל ניבא ולא ידע מה ניבא, וברית כרותה לשפתים, אל יפתח אדם פיו לשטן, רוצה לומר ישמר שלא ידבר השטן בפיו, כי לפעמים יקרה לאדם שמלאך טוב או שטן משים דבר בפיו והוא אינו מרגיש.
כ’ בקובץ שעורים (כתובות רח) דהנה בכל מקום שמצינו שברכות וקללות של צדיקים מתקיימות, הוא כי רצון יראיו יעשה, אבל במקום שהיה כשגגה היוצאת מלפני השליט, אינו מטעם זה שהרי אין זה רצונו. אלא מוכח שהדיבור של פה קדוש פועל בטבע גם ללא כוונה, כמו הגרזן החוצב בטבעו גם בלא כונה, כך גם דיבור האדם, אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו סכין שהחליד שאינו חותך.
אל יפתח פה לשטן וברית כרותה
בתוס’ מו”ק (שם) מבואר שהוא ענין אחד עם פתיחת פה לשטן, שהק’ מה הראיה מאברהם, דלמא מדה טובה מרובה, והוה ליה לאתויי הא דאמר עולא בעלמא (ברכות יט.) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. וכ”כ הר”ן שם ברית כרותה לשפתים כענין אל יפתח אדם פיו לשטן. [וכ”מ בספר חסידים (סי’ תעט) שכ’ ברית כרותה לשפתים לכך אל יפתח אדם פיו לשטן].
אך המהרש”א (ח”א) בא ליישב הקו’ דהם ב’ עניינים דההיא דאל יפתח פיו לשטן איירי כשהאומר כלל את עצמו באותו פורענות ורעה, והוא כמ”ש בעין יעקב שלא יתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר הודאת בע”ד כמאה עדים דמי, משא”כ ברית כרותה לשפתיים שהיא כעין נבואה היוצאת מדברי האומר בשגגה, ברעת פורעניות או בטובת זולתו ובזה אין סברא לחלק בין מדה טובה למדה רעה, עי”ש.
ובהערות הגריש”א ביאר את החילוק יותר, שאל תפתח פה הוא לתת כח לשטן לקטרג, משא”כ ברית כרותה קמ”ל שיש כח בשפתים לפעול פעולה לא מצד קטרוג. [ובעיון יעקב תי’ לשיטתו (לק’) שאיסור אל יפתח פיו לשטן הוא רק בעת צרה שהשטן מקטרג].
ברית כרותה - לטוב ולמוטב
ממה שנאמר באברהם למדנו שברית כרותה לטובה. וכ”כ הריקאנטי (פר’ תצוה) שענין אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך הוא כי ברית כרותה לשפתים. והביאו השל”ה (תולדות אדם).
אך עי’ תוס’ מו”ק יח. (ד”ה ואיסתייעא) דמשמע שעיקר הענין בברית כרותה לשפתים הוא שפועלת גם בפורענות, אבל לטובה אין בזה חידוש כיון שמידה טובה מרובה.
ובגמ’ כתובות (סב:) יהודה בריה דר’ חייא חתניה דר’ ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו רבי ינאי כפו מטתו שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה.
וכ’ בבן יהוידע דזהו מ”ש בגמ’ (ב”ק ל.) האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין, שכיון שברית כרותה לשפתים דאיכא מילי שהאדם מוציא מפיו בשגגה ועושין נזק גדול וכמ”ש בכתובות שם, נמצא הדברים עושין נזקין הרבה שזה המדבר שאינו מדקדק בדיבור שמוציא מפיו גורם להרוג בני אדם בשבט פיו, ולזה אמר לִיק יֵם אזהרה שהזהירו חכמים במילי דנזיקין כלומר בדברים שיוצא מהם נזק שיתן דעתו בהם שלא יכשל ויגרום נזק ח”ו.
איסור להוציא פורענות מפיו
כ’ בשו”ע הגר”ז (חו”מ הל’ שמירת גו”נ סי”ב) אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל, אפילו לומר אילו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לאב ואם לעשות מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב יקחוהו כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו שברית כרותה לשפתים, וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון. [והביאו בקצש”ע לג]. וכן הביא הפר”ח (יו”ד קטז סק”ט) בשם השל”ה.
וכ’ התוס’ יו”ט בנגעים (פי”ב מ”ה) שהכהן אומר כנגע נראה לי בבית ולא אומר נגע כדי לא לפתוח פיו לשטן.
ועי’ בגמ’ נדרים (מ.) רבא יומא קדמאה דחליש אמר להון לא תיגלו לאיניש דלא לתרע מזליה. וביאר המהרש”א שהוא כענין שאמרו במו”ק ברית כרותה לשפתים ואל יפתח אדם פיו לשטן לומר שהוא חולה. וכ’ המהרי”ט (שו”ת ח”ב אה”ע יד) שחז”ל קראו לצרעת בשם ’דבר אחר’ כי החולי נתעב אפילו להזכירו על דל שפתיו. וכ”כ בבן יהוידע (ב”ק צב:) דכיון שבכל”ש לכן נזהרו רבותינו ז”ל להזכיר הצרעת בשם דבר אחר דאמרו ’קשה לדבר אחר’ (שבת קכט:) ולא אמרו ’קשה לצרעת’ ולכן יזכירו הסומא בשם סגי נהור.
כ’ הלבוש (סי קלג) לגבי קדיש יתום דמפני שתקנוהו ליתומים ”אין נוהגין לאומרו כלל מי שיש לו אב או אם, שמא יקפידו משום אל יפתח אדם פיו לשטן ויאמרו אתה מקוה למיתתינו”. וכ’ בזה בשו”ת פרי השדה (ח”ד סי’ צב, מובא בצי”א ח”ז מט) שכיון שכבר נהגו שרק האבלים אומרים קדיש א”כ יש קפידא שלא לומר קדיש מי שיש לו או”א, משום מי שדרך הרואים לשאול מפני מה אומר קדיש ואומרים עליו זה כבר מת אביו, ועלול להזיק לאביו שיאמרו שכבר מת שברית כרותה לשפתים.
גזירת העתיד לבא
אי’ בגמ’ (סוטה יב:) עה”פ” והנה נער בוכה”, שכאשר יוכבד הניחה את משה בתיבה, ”מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה אמרה ”. וכ’ ע”ז הבן יהוידע דהואיל והוציאה מפיה מילין אלו שאמרה שמא לא אזכה לחופתו ברית כרותה לשפתים ולא ראתה בחופתו כי נשא אשה במדין.
כ’ הר”ח פלאג’י בשו”ת חיים ביד (סי’ ע) לגבי קריאת ממזר בשם רשע, דמה מקום לכנותו בשם רשע שיהיה ח”ו ברית כרותה לשפתים להיות רשע, וחוששני מחטאת משום איסור ולפני עור לא תתן מכשול שגורם ע”י קריאתו בשם זה שיהיה רשע ויחטא.
בשו”ת הלכות קטנות ח”ב סי’ סג, נקט שאין ראוי להתעטף כאבל, שאם ברית כרותה לשפתים אפשר גם לעושה מעשה. ועי’ בלשון החינוך (מצוה רלא), ”שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה”.