הרב אברהם לוי – ר”כ‘ עוד יוסף חי’
כח הדיבור עליון ונשגב מאוד, שיכול להפוך עולמות, והוא הקשר הישיר לבורא יתברך, ולכן ראוי לאדם לחזר אחרי הברכות כמו שכ’ הפלא יועץ (ערך ברכות) להשתדל תמיד שיברכו אותו, ויברח מאוד מלהתקוטט עם שום אדם ולהיות גורם קללה לעצמו, שהרי אמרו חז”ל (מגילה טו.) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, ואל תהי קללה הדיוט קלה בעיניך וכו׳, לפי שהכל הולך אחר העת והרגע, יש שעת רצון, ויש רגע באפו. ומשום כך כ’ הפלא יועץ, שכאשר שומע קול מקללים יענה ויאמר: לא כן יהיה, אלא ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאונה לו רעה [ויש נוהגים לומר בטל ומבוטל]. ומשום כך יש נוהגים לעשות התרת קללות והסרת קפידות בכל ערב שבת אף שלא ידוע לו שנתקלל או שהקפידו עליו, משום דשמא קיללו אותו או הקפידו עליו, [כמובא בסידורי הספרדים].
ואמרו חז”ל במדרש רבה רות (ז,טו), שאלמלא ברכתן של זקנות לנעמי, נתקעקעה ביצתן של מלכות בית דוד ח”ו, ולכן יהיה כל אדם חפץ בברכה, ובפרט לברכת תלמידי חכמים וצדיקי הדור, ויתאוה וישתוקק מאוד לברכתם ויהא מחזר על זה, שברכתם קרובה להתקיים, וכו׳, וכן צריך האדם לקבל ברכת עניים ואביונים, כי שומע אל אביונים ה׳, וגם המברך יברך בעין טובה ברכות רבות, לשמח את ישראל בבחינת זה נהנה וזה לא חסר, וכשאדם מברך את חברו גורם לטובה מרובה למתברך.
וכן ישתדל מאוד לקבל ברכת אביו ואמו, ואפילו שאינו סמוך על שולחנם, ובפרט בערב ש”ק ויו”ט, וכן בערב יוה”כ, כיון שהם זמני רצון, ובפרט שהם מברכים אותו מעומקא דליבא מכל לבם ונפשם, בלב שלם ושמח, ועוד מקיים בזה גם מצות כיבוד אב ואם, ויוכפל שכרו בזה ובבא.
ולאידך גיסא, חלילה מלקלל את ישראל או לפתוח פיו לרעה עליו, שגורם לרעות רבות ושורשו שפותח פה לשטן, והאריך בזה הפלא יועץ (ערך קללה) להזהר מאוד מלקלל, שאם קילל את זולתו בחינם בלא אשמה, הקללה חוזרת אליו. וגם אם הקללה בצדק, מ”מ כ’ בספר חסידים (סימן עו) שיש בזה סכנה למקלל, שכן מצינו אצל דוד המלך ע”ה שקילל את יואב, נתקיימו בזרעו של דוד כמבואר בסנהדרין (מח:).
ואחד היסודות שלמדנו מפרשת עקידה הוא רום מעלת כוח הדיבור לטובה כדאיתא בגמ’ (מו”ק יח.) דאמר רבי יוחנן ברית כרותה לשפתיים שנאמר “ויאמר אברהם אל נעריו נלכה עד כה ונשובה אליכם”, והיינו שכאשר שאמר אברהם אבינו ע”ה את המילים ונשובה אליכם אמר אותם בלא כוונה שישובו יחד, שהרי הלך להקריב את יצחק, ובכל זאת הועיל כוח הדיבור לטובה מן השמים וחזרו שניהם יחדיו בריאים ושלמים, ומכאן יש ללמוד מה גדול כוח של דיבור טוב, אם דיבור שלא בכוונה הופך עולמות ממוות לחיים, ק”ו דיבור טוב בכוונה וברכה מעומק הלב, שגדול כוחם לפעול בעולם.
ולכן, כאשר נותן שלום לחבירו יכוון לברכו שלום יהיה לך (פלא יועץ), וכן כשאומר לחברו שבת שלום, יכוון במחשבתו שבזכות שבת קודש, שלום יהיה לו, וכן המתברך יחזיר לו באותו הנוסח ויכוין כנ”ל.
וכן מקבל הברכה, ישתדל להחזיר למברך ולענות בגמר הברכה ”וכן למר“, [או ”וכן למור“,] ומקורו בגמ׳ במגילה (כז:) שרב בירך את רב הונא, והתקיים ברכתו, והקפיד רב על רב הונא שלא בירך אותו בחזרה, כיון היה אז עת רצון, ואם היה מברכו חזרה גם רב היה מתברך ע”י רב הונא, ועי’ בבן יהוידע שם שכתב שהטוב שבא מכח בברכתו של צדיק, לא ינכו לו מזכויותיו עבור מה שבירך, דכשמחזיר לו וכן למור כיון שהחזיר לו בברכה וכן למור שהוא בחינת רצון, דמילים וכן למור עולה כמנין רצון, והיינו כיון שזה עת רצון, ממילא זוכה המברך שלא ינכו לו מזכויותיו.
וכבר כתב הרמב”ן באיגרתו לבנו ”חשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך“ שכן משקל גדול יש לדברים היוצאים מפי האדם, כך גם לשלילה כגון אדם שלא התכוון לשום דבר רע, ובכל זאת דיבורו מתקיים לרעה. כמו שנאמר בספר מלכים פ”ט על יהוא בן נמשי שמלך על ישראל מאת ה׳, והכרית את בית אחאב, ובכל זאת נכשל בלשונו ואמר “אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה”, ומטרתו היתה כדי לגלות מי הם עובדי ע”ז, ובאמת כולם התאספו אליו, ואז ציוה להרוג את כולם, והשי”ת הבטיחו שמלכותו תמשך, אך עכ”ז דיבורו עשה רושם, עד כדי שהשטן החחטיאו לעבוד ע”ז. כמבואר בגמ’ סנהדרין (קב.).
והזהירו חז”ל (ברכות יט) אל יפתח אדם פיו לשטן. ובכלל זה גם אם מקלל עצמו ח”ו כמבואר בזוה”ק פקודי רס”ו. וכמו שכתב הפלא יועץ (ערך דיבור), שבכל מצב אסור לאדם לפתוח פיו לשטן, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם או שהוא שכיב מרע, עכ”ז אל יתייאש מהרחמים וידבר טוב ויבוא טוב.
וראוי להביא את דברי הגאון המקובל רבי אברהם אזולאי זיע”א בספרו חסד לאברהם (מעין ב׳ נהר ס”ח) וזת”ד: ודע שהפה הוא יותר ממהר לחטוא משאר איברים, וקשה מאוד לשומרו, ועל זה הזהירו הכתוב באומרו ”משכבת חיק שמור פתחי פיך“ וכו’, שהשיחה היא חלק מהנפש היוצאת לחוץ, ובכל דיבור ודיבור, אם היא שיחת מצוה, עושה מלאך אחד טוב, ואם של טומאה ח”ו, בורא. מלאך רע, ואם היא שיחה של בטלה, בורא מלאך של בטלה,וזהו כי התפילה והקדושה והתורה שאדם מדבר, בוקע רקיעים ועולה למעלה כנזכר בזוהר, ואם הוא דיבור רע, בזה מטמא את נשמתו, והחלק הדיבור של קדושה שמדבר אח”כ גם עולה לאותו מקום טומאה, ונשאר אותו החלק חבוש בבית האסורים, וכמה טורח עושה לבורא יתברך, כביכול עד שמוציאו משם, ומעלת קדושת ברית הפה, הוא יותר קדוש ומעולה מברית התחתון, ולזה נקרא ’נבלות פה’ כמו שהנבילה אין לה תקון, כך העוון הזה של נבלות פה, אין לו כמעט תיקון, כי אם בתשובה גדולה מאוד, ולזה אמר ”שמור פתחי פיך“ שאין צריך, כי אם פתיחות הפה לבד”.
לברכה ורפואה שלמה לכותב וב”ב והצלחה בכל הענינים לעבודת השי”ת לאוי”ט
ולא ינוח עד שיהו פניו אל פני האבן. היש מגיד טעם בזה בכל חכמיהם”, הרי לנו שסבר שודאי הקללה פועלת במציאות, רק שלא נתבאר כיצד.
וננסה להעמיד בזה ביאור בכח דיבורו של אדם עפ”י מה ששמעתי ממו”ר הגר”מ שפירא זצ”ל. איתא בגמ’ (ערכין טו:) ”כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים”, ודבר זה לא מובן, מאי כולי האי, היעלה על הדעת שאם מדבר מישהו על חבירו ומזיק לו באיזה דבר זניח- שיהיה זה יותר חמור מאילו רצחו, ואנו מבינים ודאי שההשחתה בלה”ר לא נגמרת ברעה או הנזק שעשה לשני, אלא נוגעת לשרשי הקיום. ביאור הענין הוא עפ”י הפסוק ”כי בצלם א’ עשה את האדם”, והאריך הנפה”ח בשער א’ לבאר שכביכול בורא העולם יצר את האדם כבורא, דהיינו שיכול לברוא ולהחריב עולמות, ולתת להם צורה במעשיו. הואיל והבריאה כולה נבראה ב’דיבור’, כמ”ש” בעשרה מאמרות נברא העולם”, וכמו שאנו אומרים ”שהכל נהיה בדברו”, משום כך כשברא הקב”ה את העולם והפקיד בידי האדם את הכח של הבריאה כצלמו, נתן כח בדיבורו של האדם, שאמנם לא בורא דבר חדש, אבל הוא זה שיוצר ומעצב את המציאות לפי צורתה שנתן לה האדם, מציאות של אמת או מציאות של שקר, וכמו שמובן מהמילה דיבור שמשמעותה כמו ’ ד בָ ר’- מלשון הנהגה (כמ”ש” ד בָ ר אחד לדור ואין שתי ד בָרִים לדור”) כי ע”י כח הדיבור נתן הקב”ה את הנהגת הבריאה בידי האדם, וע”כ בכח דיבורו של האדם יש כח אדיר ולא משנה אם האדם חשוב או הדיוט- מעצם היותו ’אדם’ יש בכוח פיו לברוא ולהחריב וליצור מציאויות בבריאה, וממילא ברור שיש בכח ברכתו או קללתו כח להשפיע, כי הדיבור הוא כלי בעל כח נורא, רק שאנו לא תמיד יודעים להעריך אותו, אבל זוהי המציאות.
וע”כ מובן מהו כח ההשחתה הנורא שיש בדיבור לה”ר עד שמגדיל עוונות כנגד ג’ עבירות חמורות, כי הדיבור הוא זה שמעצב את צורת העולם, ועד כדי כך שאילו בנ”א לא היו מדברים דבר רע, העולם היה נהיה עולם טוב, וממילא היה גורם שמהר מאוד גם לא היה נעשה בעולם שום דבר רע, ולהיפך- הדיבור הרע יוצר צורה של עולם רע, וממילא אנו מבינים כי לא הנזק שנעשה לשני הוא מה שנותן לפעולת הדיבור הרע את חומרתו, אלא השימוש בכח הכביר והנורא הזה- את הכח שבו נברא העולם- ואיתו הורס את הבריאה, ויוצר בה צורה של רע.
תוספת לביאור הענין מצינו בספר החינוך בביאורו את כח השפעת הקללה, וז”ל (מצוה רל”א” )ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב’, ז’) ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע” הנה הוא הוסיף גם לבאר את זה שלצדיק יש כח לפעול יותר בכח דיבורו, כי כל כח הדיבור הוא מכח ה’נשמת חיים’ שודאי שרק לה ניתן כח ההנהגה בעולם, ולא לכוחות הגוף, וע”כ כפי השיעור שבו מתעלה כח הנשמה, כך מתעלה כח השפעת הדיבור שלו.
ובזה נשפך אור על דברי חידושו של הנצי”ב בספרו מרומי שדה וז”ל” אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, פי’ גוי, אבל ישראל שמברך לא נקראת ברכת הדיוט, ואפילו אוה”ע יודעים שברכת ישראל ברכה כו’ כדאיתא ביומא ד’ נ”ד ע”ב”( אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו”), ויתבאר עפ”י מש”כ לעיל, כי כל כח הדיבור שרשו הוא במה שנבראנו ב’צלם אלוקים’, אבל צלם זה הושחת בחטא אדה”ר, ורק עם ישראל זכו לו בחזרה בשלימות בשעת מתן תורה, וכמ”ש” אני אמרתי אלוקים אתם”, דהיינו כשפסקה זוהמתן, חזרו לקבל את מעלת ’צלם אלוקים’ בשלימות, וממילא כח הדיבור בברכה או קללה מושלם ואינם נחשבים להדיוט, משא”כ באומות העולם שאפי’ אם יש בכח ברכתם משהו, הרי היא בדרגת ברכת הדיוט,
כיוון שמעלת ה’ ה’צלם’ נפגמה אצלם.