אמרו חז”ל (ב”ק ל.) האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין, ונראה בס”ד שכיון שברית כרותה לשפתים דאיכא מילי שהאדם מוציא מפיו בשגגה ועושין נזק גדול וכמו דאי’ בגמ’ (כתובות סב ומו”ק יח) שמתו מחמת כן, נמצא שדיבורים עושין נזקין הרבה, והמדבר שאינו מדקדק בדיבור שמוציא מפיו גורם להרוג בני אדם בשבט פיו, ולזה אמר לִי ק יֵם אזהרה שהזהירו חכמים ’במילי דנזיקין’ כלומר בדיבורים שיוצא מהם נזק שיתן דעתו בהם שלא יכשל ויגרום נזק ח”ו.
בן יהוידע (ב”ק ל,א)
חיים למוציאיהם
צריך להרים קול בלימודו שע”י כך תלמודו מתקיים, שכן ברית כרותה לשפתים, כמ”ש כי חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה.
הריעב”ץ (לחם שמים אבות ו,ו)
מלאך נוטל הדבר מפיו
הלוא ידעת וגם שמעת כי יש אנשים שמזל תולדותם להיות עיניהם ולשונם רע... אף אתה אל תתמה על אלו כי יש אנשים שמזל תולדותם להיות פותרי חלומות ויתקיים בין לרעה בין לטובה, ובלבד שיהיה לפי הענין ובר הדיא היה מהם, ולא נתקיימו הפתרונים בזכותו רק במזלו.
ועוד שאלתי, אם כן למה צריך לומר חלומו למאן דרחים ליה. והשיבו: לעולם אל יפתח אדם פיו לש טן וצריך לפתור טוב ההוא דרחים ליה משום מלאך העומד לימינו שנוטל הדבר מפיו של פותר וחוטף אותו ואומר אמן כן יהיה, ואם הוא דסאני ליה פותח פיו לרעה ההוא שעומד לשמאלו חוטף הדבר ואומר אמן ועל סיבה נעשה מה שנעשה הן לטוב הן לרעה.
שו”ת מן השמים (סי’ כב)