הרב אלקנה גלעזר
שנינו בברכות סוף פ”ה המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם ש”צ סימןמ רע לשולחיו, ובפשוט היינו סימן משמיא. אמנם מצינו פירוש מחודש זה, בדברי רש”י בתענית טו ע”א, אהא דתנן מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, פי’ רש”י רגיל להתפלל ותפילתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו. והנה שם לא שייך לומר שאנחנו נעמיד ש”צ רגיל בתפילה כדי שלא יהיה סימן משמים, וחזינן דפירש ’סימן רע’ היינו סיבה שלא תתקבל התפילה. [ואשכחן שלשון ’סימן’ מתפרשת כסיבה, בב”ב קמא ע”א - בת תחילה סימן יפה לבנים, דמרביא לאחהא].
ועפ”י זה כתב הלבוש בהל’ ר”ה טעם מחודש ביותר במה שנוהגין לתת לבעל תוקע עליה לתורה, שע”י דברי התורה שהם משמחי לב, יהיה בשמחה בשעת התקיעות ולא יתבלבל, מפני שש”צ שטעה סימן רע לשולחיו, ומייתי לגדברי רש”י הנ”ל. [ויש כאן חידוש נוסף שגם התקיעות נחשבות כדיבור לענין זה].
אמנם יש לתמוה טובא דבמתני’ ברכות מייתי עלה הא דרבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת וכו’, אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאון יודע אני שהוא מטורף. ובשלמא אם סימן רע היינו סימן משמיא, ניחא שידע שזה מת, אבל אם הוא רק סיבה שלא תקובל התפילה איך ידע שודאי מת, ושמא בלא תפילה זו יחיה. וצע”ג.
לע”נ זקני ר’ פנחס ב”ר אברהם ז”ל