איתא בזוה"ק שהמצוות הן עצות, כלו' תרי"ג המצוות הן תרי"ג עיטין [עצות] כיצד להמשיך קדושתו יתברך, והן עצות לאדם להתקרב אל הקב"ה ולהיטיב את מדותיו. (ליל ששי פר' אחרי וקדושים תשע"ח וכן בדא"ח רעוא דרעוין פר' בשלח שבת שירה ט"ו בשבט תשס"ז)
אאע"ה הרגיש שהוא לגמרי בחוץ, שהוא עודנו 'פתח האוהל'
הרה"ק ה'יושר דברי אמת' זיע"א מבאר (באות כ"ב) שכך הוא בלימוד התוה"ק, מי שלומד תורה כדבעי, צריך להגיע להכרה בקב"ה. מה נקרא 'הכרה', לפעמים פוגש אדם מישהו – ולאחר מכן הם נפרדים, חולף זמן מה, והוא שוכח אפילו איך אותו אדם נראה, לפי שאיננו זוכרהו. משא"כ כשהוא פוגש אדם פעמים רבות, הריהו זוכר אותו: זו נקראת 'הכרה'. כך, מבאר ה'חובות הלבבות', לפעמים חושב אדם על הקב"ה רגע, אך שוכח לאחר מכן. זאת איננה 'הכרה' בהשי"ת. אדם צריך לחשוב הרבה על הקב"ה, בכדי שתהיה לו 'הכרה' בהשי"ת. וזהו "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל" – אאע"ה הרגיש שהוא לגמרי בחוץ, שהוא עודנו 'פתח האוהל'. אדם צריך לחשוב הרבה על הקב"ה עד אשר תהא לו הכרה ושייכות להשי"ת.
הרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע כ' עצה בענין זה [עי' 'תניא' פרקים מ"א ומ"ב].
העצה האחת היא, שהאדם צריך לחשוב כי "מלא כל הארץ כבודו", מלא כל הארץ כבודו ממש, השי"ת מלא את השמים והארץ ממש, ומלא העליונים והתחתונים ממש – כך לשונו של הרה"ק בעל ה'תניא'.
עצה נוספת: האדם צריך לחשוב שהקב"ה מתבונן ומביט עליו איך הוא מקיים את המצוות, באיזו מחשבה הוא מקיימן, באיזו כוונת הלב הוא מקיים את המצוה, והיאך הוא ניגש אל המצוה. והנה, מובא כי העצה היא לחשוב כי כל נשימה של האדם היא 'בנין' שלם – וזהו "כל הנשמה תהלל י"ה", על כל נשימה ונשימה. אמר הרה"צ ר' אלי' ראטה זצ"ל בשם הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע כי משך נשימה הוא שתי דקות. ומובא במאמר 'כל הנשמה תהלל י"ה' להרה"ק רבי אהרן משה מבראד זי"ע [בסידור 'טהרת ה'] כי כל נשימה של האדם עולה למעלה, ובאותה נשימה נרשמים כל ההבלים שמוציא האדם באותה נשימה, בנשימה ההיא רשום כל מה שהאדם עשה במחשבה, בדיבור ובמעשה, ודנים אותו בשמים על כל נשימה ונשימה. על כן, החפץ להתחיל בעבודה זו ינסה תחילה נשימה אחת בצירוף [ברצף] לחשוב כל אותה נשימה ענין "כל הנשמה תהלל י"ה", למשך שתי דקות, וכך תהיה לו התחלה של רשימו.
מכל מדה בה נפגש האדם, צריך שיתעורר לה': כשיש לו פחד כלשהו, עליו להתעורר מכך שזו סיבה לפחד ה'. כשיש לו אהבה, עליו להתעורר שזו סיבה לאהבת ה'. לכל אדם יש מה לפחוד מבורא עולם, ויש לו מה לאהוב אותו, בראותו את גודל החסדים הרבים שהשי"ת עושה עמו, עליו לאהוב אותו ולהודות לו על כל החסד אשר עשה עמו: 'ועל ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'. הכל – חסד ה'. האדם צריך לפרט לעצמו את החסדים שהקב"ה עמו. זה מביאו לאהבת ד'. פעמים מרגיש האדם שמתעוררת בו מדת הכעס – עליו להפוך אותה לקנאת ד' על עצמו: יפשפש במעשיו האם הוא מתנהג כראוי, האם הוא מנצל את הזמן כראוי – ולדעת שהכעס אינו אלא 'קריאה' מהקב"ה אליו, 'סיבה' כדי שיתעורר לעבודתו ית'. פעמים, מתלוננים אנשים שהם מרגישים בדידות, ואינם יודעים פשר הדבר. זה קורה לאנשים רבים. גם זו היא קריאה מהקב"ה: מי שנמצא עם הקב"ה, לעולם אינו מרגיש בדידות. כשאדם חי עם הקב"ה, אין בדידות, צריך אפוא להתעורר מכל דבר, להתקשר לה' ולהתקרב אליו.
בספה"ק 'יושר דברי אמת' מובא דבר נפלא: פעמים מרגיש האדם את עצמו רחוק מהשי"ת – אולם אין דבר כזה. והלא הקב"ה מחייהו בכל רגע, אם כן הקב"ה נמצא איתו – אין הקב"ה רחוק ממנו. הוא מתרחק, בדמיון שלו. על כן צריך אדם לעזוב את הדמיון שלו, ומיד הוא נמצא עם ה'.