דא"ח מכ"ק אדמו"ר הקה"ט זיע"א
דא"ח בסעודתא דחקל תפוחין קדישין פרשת וירא
ליל שב"ק י"ח מרחשוון תשע"ז-ארה"ב נ.י.
האדם צריך להכיר ולדעת בבירור שאין לו מאומה, וכי כל מה שיש לו – מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת (תהלים קיח, כג), השי"ת הוא החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, ואילו האדם מצד עצמו אין לו כלום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול להתגבר על יצרו הרע. אסור לאדם לרמות את עצמו ולחשוב שכבר פעל ועשה משהו, אלא הוא נדרש להכיר ולדעת בבירור הגמור שאין לו מאומה.
ב'פרי הארץ' מבואר שאפילו אדם שאיננו עובר שום עבירה בפועל, גם הוא צריך להכיר שבפנימיותו הוא עדיין לא עקר את הרע שיש בו, שהרי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) ו"לפתח חטאת רובץ" (שם ד, ז). כל ימיו של האדם הוא נמצא במלחמה תמידית כנגד יצרו הרע, והוא שאחז"ל 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע' (ברכות ד, א), וזה הוא התיקון שלו, אשר לשמו ירדה נשמתו לעולם הזה, ואולם גם בשעה שהוא מתגבר על יצרו הרע עליו להכיר שהיתה זו סייעתא דשמיא, מאת ה' היתה זאת, ואילו הוא מצד עצמו אינו יכול להתגבר על יצרו (כמאחז"ל בגמ' קידושין פא, א).
צריך שהחשבון של האדם (חשבון הנפש) יהיה אמיתי, ולא בשקר יסודו, או אז, כשיכיר שפלות עצמו יזכה לעוד ועוד סייעתא דשמיא ולהשראת השכינה, כמ"ש (ישעיה נז, טו) "אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ". כוונת הכתוב היא לאותם אנשים אשר חיים על פי ה'אמת' ואינם מרמים את עצמם, ורמז לדבר שנא' (ויקרא כה, יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", שדרש הרה"ק 'השרף' מקאצק זי"ע מאחר שאלפי"ן ועייני"ן שבתורה מתחלפין, רמז יש כאן שלא ירמה האדם את 'אמיתו', היינו את האמת שלו עצמו.
עה"פ הנ"ל, הרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע מבאר, שאין לפרש "אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" רק על הרחוקים מתורה ומצוות. לא רק עליהם נאמר מקרא זה, כי אם גם על יהודים יראי שמים עובדי ה', אשר עדיין לא עקרו את הרע שיש בהם, שעדיין לא הפכו את הרע לטוב ועודם נמצאים בקשרי המלחמה, מלחמת היצר. הדרך היא להכיר שפלות עצמו, ולדעת ידוע היטב שכאשר כבר הבין משהו והשיג משהו בתורה ובעבודת השי"ת, אין זה משלו. גם אם השיג עניינים עמוקים של חסידות ותורת הנסתר וכדו', שלא "יאחז מעצמו" ושלא ייקח לעצמו "כתר" מכל מה שיש לו, שהרי מן שמיא זיכו אותו, ואינו אלא כאדם שקיבל בהשאלה כלי מחברו: היש לו במה להתגאות? והרי יודע הוא שהכלי אינו שלו. אין מקום לקחת 'כתרים'. הלוקח לעצמו הריהו גנב. כאן, הכל הוא עבודה של תיקונים: תיקון הנפש, זיכוך המידות. יש הנמשכים ללימוד נגלה, מצד עצם טבעם וברייתם, ויש שנמשכים ללימוד תורת הנסתר והקבלה, הרי זה על פי שורש נשמתם ותיקונה, אולם אין כאן מאומה במה להתגאות, אין שום גדולה לאדם, אלא רק תיקוני נפש יש כאן. זאת צריך האדם לדעת, ולהכיר היטב את פנימיותו, להתבונן להיכן הנטיות שלו ומה הם החשבונות שלו.
בספה"ק 'נועם אלימלך' מביא הרה"ק הרבי רבי אלימלך זי"ע משמו של הבעש"ט הק' זי"ע, וכן מובא גם בספה"ק 'תולדות יעקב יוסף' משמו, על יסוד דברי התנא (נגעים פ"ב מ"ה) 'כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו', היינו שהצדיק הנמצא בקדושה אינו רואה חסרונות ונגעים בזולתו אלא בעצמו בלבד. ומי שרואה נגעים וחסרונות בזולתו יש לו לדעת כי מנגעי עצמו הם. והיינו שאת הנגעים שרואה 'חוץ', יידע כי מנגעי 'עצמו' הוא רואה אותם. על כל פנים, מתוך ההתבוננות הזו יוכל כל אדם לעשות חשבון נפש, לברר לעצמו היכן הוא אוחז בעולמו.
באבות שנינו (פ"ג מ"ט) כל שחכמתו מרובה ממעשיו. ובאמת אין זה עניין של מה בכך כאשר חכמתו מרובה ממעשיו, ויש להתפלל ולבקש מהשי"ת על הדבר הזה, כדרך שאחז"ל (תנדב"א רבה כה) שיאמר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. הרי האבות הק' ע"ה היו 'מרכבה' לשכינה הק', ואף לרגע אחד לא פסקו מדביקותם בהשי"ת, היו בטלים כל כולם לרצונו יתברך ולייחוד השי"ת, כמבואר בדברי הרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע. על כן צריך כל אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', ולהתאמץ להגיע לבחינה כלשהי ממעשיהם, שהאבות הק' ע"ה ולאחריהם משה רבנו ע"ה וכל הנביאים אחריו היו כל ימיהם בדביקות גמורה בהשי"ת בבחינה גבוהה ביותר. ואמנם יש בזה דרגות רבות. אכן כאשר האדם יכיר בכך היטב, עד כמה הוא רחוק מכל אותן מדרגות גבוהות ועד כמה רחוק הוא מן הדביקות הגמורה בהשי"ת, או אז יכיר נגעי עצמו ולא יחזיק את עצמו גדול משום אדם, אדרבה יכיר שהוא הפחות שבכולם (וכמ"ש ב'אגרת הרמב"ן' שיש לו לראות שבכל אדם יש מעלות אשר אין בו).
כיון שכך, כיצד יוכל להיות בשמחה? והלא לכאו' בראותו את שפלות עצמו עלול האדם להתייאש ולהתעצב. על כך מבאר הרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע שהדרך להגיע אל השמחה היא כמשל לאותו בן המלך שהושלך לבית האסורים לתקופה ממושכת, אולם בכל יום ויום היו מניחים לו לטייל זמן מה בחוץ. בההיא שעתא שהוא מטייל מחוץ לכלא הריהו בשמחה רבה. הנמשל: היהודי הזה אשר עוסק בתורה ובמצוות ומתפלל כדבעי, בההיא שעתא הרי הוא יוצא מתחת רשות הסט"א ומשליטתם, על כן יש לו לשמוח ביותר. הגם שיודע הוא מך ערכו, הגם שהוא מכיר את שפלותו ודלותו עד כמה ריק הוא מכל, עכ"ז בההיא שעתא שהוא זוכה לעסוק בתורת השי"ת ובמצוותיו ית' יש לו לשמוח עד מאוד, כאותו בן המלך שזכה לצאת לשעה קלה מבית האסורים. בכל רגע ורגע בו אנו זוכים לקיים מצוה, לעשות מעשה טוב כלשהו, הרי אנו כמי שהשתחרר מבית הכלא. ולא שנשתנתה ה'מציאות' שלנו, הרי פשוט שנשארנו גם אז כפי שהיינו קודם, אלא שלשעה קלה יצאנו מתחת שליטת הסט"א והרי זו שמחה עצומה. יהי רצון שהשי"ת יעזור ונזכה להכיר את האמת שלנו, ונזכה שיתהפך בנו הכל לטובה.