על פרשתן
בפרשתן מובא פרשת העקידה, וכתיב ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ויאמר אברהם אלו' יראה לו השר לעולה בני וכבר דקדק הזוה"ק (ח"א דף קי"ט, ע"ב) הכא אית לאסתכלא, והאלו' נסה את אברהם, את יצחק מבעי ליה דהא יצחק בר תלתא ושבע שנים היה וכו', מאי טעמא והאלו' נסה את אברהם (שם) ולא כתוב נסה את יצחק, עכ"ל [וע"ע זוה"ק ח"א דף ר"ל, ע"ב. וע"ע אבן עזרא פסוק ה' וע"ע עקידת יצחק שער כ"א שאלה י', אברבנאל שאלה י"ג אלשיך שאלה ד'.] ומפרש הרבי ר' אלימלך מליזענסק זיע"א (פרשתן ד"ה ויאמר הנה) דהנה באמת אברהם ויצחק ידעו שלא היתה דעת הקב"ה לשחטו. דהרי לכאו' אינו מובן איך זה שאברהם ויצחק ידעו בבטחונם שישובו שניהם כמו שכתוב (בראשית כ"ב, ה') ונשתחוה ונשובה אליכם ופירש"י ונשובה נתנבא שישובו שניהם (וע"ע תנחומא כ"ג שה"ש זוטא א', א') ועכ"ז הלכו במסירות נפש לעקידה שצריך ביאור גדול ועד שהרי הקב"ה אמר לו הרבה את זרעך וכו' וכאן אמר לו בנך יחידך אשר אהבת והיינו אשר ממנו תצא זרעך וגם איך האמין כזאת שהשי"ת ישלחו לשחוט את בנו על העקידה.
אלא שאברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו מדת חסד (זוה"ק ח"א דף קמ"ה. רנ"ו:) הלך בבטחונו שישובו שניהם כמו שכתוב (שם) ונשתחוה 'ונשובה' אליכם כנ"ל רק שאף על פי כן היו הולכים במסירת נפשםכאילו לשחוט אותו באמת.
וזהו וירא את המקום מרחוק, פירוש 'המקום' רמז הגם שהיה רואה שיצא ממנו יעקב שנאמר בו (בראשית כ"ח, י"א) 'ויפגע במקום' וכדאיתא בזוה"ק (ח"א דף ק"כ, ע"א) וירא את המקום דא הוא יעקב, דכתיב ויקח מאבני המקום', אסתכל אברהם 'ביום השלישי' דאיהו דרגא תליתאה, וחמה ליה ליעקב דזמין למיפך מניה 'מרחוק' כמה דאמרן, מרחוק ולא לזמןקרוב.
יז
]וע"ע בצרור המור: ביום השלישי 'וישא אברהם את עיניו', זהו מראה שכינה, כמו 'וישא עיניו וירא' (יהושע ה', י"ג) וכא"ע נתבשר ביעקב שהוא שלישי לאבות וזהו 'וירא את המקום מרחוק' הנאמר ביעקב 'ויפגע במקום'. וע"ע באר משה פר' תולדות ד"ה במדרש וכו'[.
והנה אעפ"כ שהיה רואה אאע"ה כל זה שיצא ממנו היה מרחיק מלבו המחשבה הזאת מחמת שהיה הולך בשלימותו. וזה שאמר יצחק 'הנה האש והעצים' רצה לומר מטעם שעשית עבודתך וכונתך בשלימות כראוי לפי מדתך 'ואיה השה לעולה', ר"ל היכן הוא השה שהיה ראוי להיות מוכן כבר, 'ויאמר אברהם אלו' ירא לו' וכו', דהנה יצחק הלך במדתו מדת גבורה, והיה רוצה שיהיה אפרו צבור לעולם, ואמר לו אברהם אז 'יראך השה' כאשר יהיה 'לעולם בני', ר"ל לפי מדתך שאתה הולך בגבורה לא יראה השה עד שתעלה על גבי המזבח לעולה אז יגמור מחשבותיך שיהיה אפרך צבור לעולם, וההכרח לעקוד אותך על גבי המזבח ותפשוט צוארך. ולכן מיחס הכתוב העקידה לאאע"ה מחמת שהוא השיאו ליצחק שיעשה עבודתו בהתגברות גדול יותר ממה שהיה במחשבת יצחק מתחילה ועקידת יצחק ברחמים יזכור לנו אכי"ר.
[חסרבין הדברים וחבל על דאבדין דאשתכחין]
ולמדין כמה ביטול וכמה מסי"נ צריך כלפי שמיא וכלפי דיבור של השי"ת ואפילו שהאדם עובר מעברים קשים מנשוא אין לו ליהודי להתייאש משום דבר בין בעניני הגוף ובין בעניני הנפש כמבואר בספה"ק (ראה ספה"ק דברי סופרים להרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין סימן ט"ז) על הגמ' (ברכות דף י' סוף ע"א) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש – אל ימנע עצמו מן הרחמים.
וכן בעניני הנפש אפי' נשתקע למקום שנשתקע וחטא בדבר שאמרו חז"ל (זוה"ק ח"א רי"ט:) שאיך תשובה מועלת חס ושלום או שתשובתו קשה או שרואה עצמו משתקע והולך בעניני עולם הזה, אל יתייאש בעצמו – לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי והשי"ת יכול לעזור בכל ענין לכל אחד.
*
דרך אמונה בחרתי ומשפטיך שויתי (תהילים, קי"ט) - (אחר שירה וזמרה בפסוק הזה עם החדרת בחירת דרך האמונה בדביקות), הדרך היחידה המביא את האדם אל הדביקות הראויה והעבודת השי"ת זהו רק בדרך אמונה בחרתי, והנה מצד אחד הוא אומר ויצר לב האדם רע מנעוריו, וחטאתי נגדי תמיד, אך טוב לי כי עניתי, למען אלמד חוקיך - חק זהו אמונה, וע"כ דרך אמונה בחרתי.
בפרי הארץ בפרשתן (פר' וירא) מאריך מאוד בענין העקידת יצחק ויש לעיין שם וללמוד היטיב, אך צריך להבין ולדקדק בענין של בשר וחלב שהיה שם ביום שלישי למילתו כשהגיעו השלושה מלאכים לבקרו להיות אורחיו ויתן להם חמאה ולשונות של בשר.
אלא נראה לי לומר פשוט פשט דהרי מתחילה נתן להם חמאה, ולאחר מכן נתן להם הלשון של הבשר שזה אי אפשר לצלות על האש כשאר בשרים אלא צריך לעשנו או לבשלו לכה"פ ארבע שעות כידוע והנה החמאה צריך לחכות ע"פ המחמירים כדאיתא מהבן איש חי שיש לחכות ולהמתין לכה"פ שלושה שעות, ומכ"מ לא היה כאן חשש של בשר וחלב.
דהנה באריז"ל האריך בענין זה באריכות גדולה ובהבא"ח ובספרי החסידות דהרי היו הם מלאכים ולא הצריכו לקיים התוה"ק, אך זה ברור שאאע"ה קיים את כל התורה כולה ואין לומר שנתן בשר וחלב בשו"א, דהרי הקב"ה הקדים את התורה לבריאת העולם אלפיים שנה וברא את אאע"ה, הראשון שיקיים את התוה"ק, והתחיל בזה שנתן לאכול לכל בני העולם בכדי לפרסם אמונתו בעולמו ותלכו לחיים ולשלום.
*
על מה שדיברו לפני זה על דרך אמונה בחרתי זהו הדרך היחידה שצריך לחיות את זה ויש הרבה דרכים אך זהו הדרך היחידה שאפשר לשמוע אל דבר ה' ולקיימו, דהנה כתיב בפרשתן בהעקידה שכל הברכות באו אל אאע"ה עקב אשר שמעת בקולי (כ"ג, א') ומובא בספר אהבת שלום (שהיום היוד"ק) שזהו מאה"כ (תהילים י"ט, י"ב) בשמרם עק"ב ר"ב פי' ע"י בחי' עקב בחי' שפלות על דרך הכתוב (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה זוכה לרב טוב הצפון והגנוז כדכתיב (תהילים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראך פי' ע"י בחי' מה - ונחנו מה בחי' שפלות יזכה לטוב הצפון, והנה אאע"ה ע"י בחי' שפלות בחי' עקב שהיתה בו כדכתיב ג"כ (להלן כ"ו, ה') עקב אשר שמע אברהם בקולי זכה לכל זה. והנה אמונה זהו רק בשפלות דעקב ענוה אז יראת ה' דמתחילה צריך שפלות ואז אפשר להתבטל לבורא יתב"ש ולהאמין באמונה שלימה.
(אור לי"ז מרחשון תש"פ - לאנדאן על הטלפון)
*
בעינין בריתו של אברהם אבינו ע"ה
בברית מילה מוכרח הטפת דם דבלאו הכי לא יצא יד"ח המצוה וכן מי שנולד מהול מחויב בהטפת דם ברית, הרי שיידישקייט מצריך "דם" -בלוט, שהרי הדם הוא הנפש והנה אף לבעלי חיים יש נפש שזהו שאומרים (בברכת בורא נפשות) להחיות בהם נפש כל חי אלא שליהודי יש נפש עילאית שהיא נפש האלוקית שעולה וגבוה על נפש הבהמית, ובהכנסו למדריגת נפש העילאית עבודתו להגיע לנר"ן כמבור מהרמ"ק (פרדס רימונים בתחילה) שהרי יש נפש רוח נשמה ונפש היא למטה במלכות דעשיה אך צרור ומקושר ברוח ובנשמה אך מתחילין העבודה בנפש בכדי להגיע למדריגת נפש העילאית עד למדריגת הנשמה לאחמ"כ, וכדאיתא בזוהר הקדוש בפרשתן (חלק ג דף נה, א) אמר רבי אלעזר, כתיב (ש"א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, נפש אדני סתם, כמה דאת אמר, (תהלים כד ד) אשר לא נשא לשוא נפשי, הא עידנא בצפרא לאתקשרא כנסת ישראל ולאתחברא בבעלה, זכאין אינון צדיקייא דמשתדלין באורייתא בליליא, ואתאן לאתקשרא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, עלייהו כתיב, (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. אמר רבי אלעזר, כתיב (ויקרא טו לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו', בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה.
(ליל שב"ק פרשת וירא כ' חשון תשפ"ד) (ליל שישי פרשת וירא ט"ז מרחשון תש"פ - לוד) (יום ה' אחרי-קדושים י' אייר תשפ"ה)