ב. והנה, משמעות הענין היא שכלל זה – "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים
- Vayeitzei
- 5787
- Hebrew
ב. והנה, משמעות הענין היא שכלל זה – "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ" – שייך הוא למעלת וקדושת ארץ ישראל, שלכן אין המלאכים שבארץ רשאים לצאת מתוכה (וכן כתב ביפה תואר (לב"ר פס"ח, יב): "אין להם רשות לצאת לחו"ל").
ונראה שהוא בדוגמת ההלכה שמצינו למעשה, שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל (אלא בהיתרים מסויימים). ובכמה פוסקים למדו, שאיסור יציאה זו אינו רק בגלל שמפקיע עצמו מקיום המצוות התלויות בארץ (כדעת הרשב"א ב"ב צא, א), אלא גם משום עצם קדושת הארץ (ראה שו"ת מהרי"ט יורה דעה ח"ב סכ"ח. אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' ריג ואילך. וש"נ) – ולכן שייך כעין זה גם במלאכי מעלה.
אמנם יש לעיין בדבר, כי לכאורה משמע – אליבא דרש"י בפירושו על התורה – שבזמן האבות עדיין לא חלה קדושה בארץ ישראל:
ידוע שקיימו אבותינו את כל התורה עד שלא ניתנה, ואפילו גזירות של דברי סופרים (ראה פרש"י תולדות כו, ה. ועוד). ואף על פי כן, לא מצינו שנזהרו האבות מפני יציאה לחו"ל, ואכן גם אברהם וגם יעקב יצאו לחו"ל, ואפילו ביצחק מצינו (פרש"י תולדות כו, ב) שכאשר היה רעב "היה דעתו לרדת למצרים", וכל זה שלא יצא היה מפני ענין מיוחד – שאמר לו הקב"ה "אתה עולה תמימה ואין חו"ל כדאי לך"; ומשמע איפוא שבכלל לא הקפידו האבות על איסור היציאה מהארץ.
ועל כרחנו, שבזמנם של האבות לא היה שייך איסור זה של יציאה מארץ ישראל, כיון שארץ ישראל עדיין לא נתקדשה (וכמאמר המכילתא בתחילתה: "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות כו'". וראה יראים (השלם) סי' תיג: "שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין").
ויסוד זה – שבזמן האבות עדיין לא חלה קדושה מיוחדת בארץ ישראל – עולה הוא מתוך דברי רש"י בכמה מקומות (וראה גם מלאכת הקודש על רש"י בפרשתנו), וכגון:
בפרשתנו (לא, ג) אומר הקב"ה ליעקב, שהיה אז בבית לבן – "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך". ומפרש רש"י: "שוב אל ארץ אבותיך – ושם 'אהיה עמך', אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשי להשרות שכינתי עליך".
והיינו, שרש"י אינו תולה את השראת השכינה על יעקב בקדושת המקום, שבחו"ל אין קדושה ובארץ ישראל תוכל להיות השראת הקדושה, אלא רק בזה שלא יהיה "מחובר לטמא" – ללבן הארמי (וראה כעי"ז בנוגע לאברהם – פרש"י לך יג, יד).
וגם כאשר ביקש יעקב אבינו מיוסף בנו שיקבור אותו במערת המכפלה, "אל נא תקברני במצרים" (ויחי מז, כט) – הנה רש"י אינו תולה בקשה זאת בקדושת ארץ ישראל, אלא מביא טעמים אחרים לרצונו זה של יעקב.
ג. אמנם עדיין יש לבאר שהטעם ש"מלאכי ארץ ישראל" לא יצאו מארץ ישראל הוא אכן בגלל קדושתה – כי יש לחלק בין המלאכים להאבות.
והביאור בזה:
מה שנתבאר שבזמן האבות עדיין לא היתה קדושה מיוחדת בארץ ישראל, הכוונה בזה היא שגוף הארץ לא נתקדש, ולא היתה קביעות הקדושה בתוך ה"חפצא" של הארץ הגשמית – ולכן בנוגע להאבות, שהיו בארץ ישראל למטה, לא היה שייך איסור היציאה לחו"ל (ונתחדש רק בהמשך הזמן, כאשר נכנסו ישראל לארץ וקידשוה);
אבל בתוכנה ומהותה, תמיד היתה ארץ ישראל "נחלת ה' מיוחדת לשמו" (כלשון הרמב"ן – אחרי יח, כה), ולכן ה"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" היה קבוע – כבר בזמן יעקב - דוקא בה (יראים (השלם) שם).
והיינו, שכמו שתמיד היה מצב ש"בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" (פרש"י פרשתנו כח, יט), מעין זה תמיד היתה "ארץ ישראל של מעלה מכוונת כנגד ארץ ישראל של מטה", אלא שלא היה זה בגלוי ובקביעות בארץ הגשמית.
הווי אומר:
מצד למעלה – הקדושה של ארץ ישראל קיימת מאז ומעולם, ואין זאת אלא שבזמן האבות עדיין לא התגלה הדבר למטה;
אך שונה הדבר אצל המלאכים, שהם "המוני מעלה", וממילא נרגשה אצלם תמיד הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל, ושפיר חל עליהם ה"איסור" לצאת מארץ ישראל מחמת קדושה זו.
ד. ברם, אף שחל "איסור" על מלאכי ארץ ישראל לצאת לחו"ל, מכל מקום כתב רש"י שהם יצאו לחו"ל לקראת יעקב (כנ"ל ס"א); ונראה לבאר, שלא הוצרך רש"י ליישב את ה"סתירה", משום שבנידון דידן מעיקרא אינו נחשב "יציאה":
כיון שהמלאכים באו להקביל את פני יעקב ההולך לארץ ישראל, וללוותו בדרכו אל הארץ – הרי אין בזה סרך של "יציאה" מארץ ישראל, ואדרבה.
דוגמא לדבר:
בגמרא מצינו (קידושין לא, ב) "מעשה רב" על חכם שיצא מארץ ישראל לחו"ל לקבל את פני אמו, ומזה הוכיח המאירי אשר "מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לקראת אביו או לקראת אמו".
אמנם הרמב"ם פסק (הל' מלכים פ"ה ה"ט) "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה" – ולכאורה, למה לא הזכיר הרמב"ם את ההיתר לצאת לחו"ל כדי לקבל את פני אביו או אמו?
ונראה, שכאשר יוצא להקביל פני אביו או אמו הבאים לארץ ישראל, אין זה בגדר "יציאה" מעיקרא, שהרי כל הליכה זו היא לכבודה של ארץ ישראל ולתועלת העליה אליה – ולכן פשיטא שאין הליכה זו נכנסת מלכתחילה בכלל האיסור "לצאת מארץ ישראל".
כלומר: כאשר יוצא מארץ ישראל לחו"ל כדי ללמוד תורה או לישא אשה בחו"ל הרי הוא נצרך ל"היתר" מיוחד, אמנם כאשר הולך להקביל את מי שעולה לארץ ישראל - הרי אין זה בגדר "יציאה" ולא צריך שום "היתר".