בסיום הסדרה מפרש רש"י שכאשר התקרב יעקב לארץ ישראל, "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ"; אמנם בתחילת הסדרה הביא רש"י כלל שמלאכי ארץ ישראל אינם יוצאים לחו"ל – איך מתיישבים הדברים זה עם זה? ומדוע האבות עצמם לא נזהרו באיסור היציאה לחו"ל?
"וַיַּעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (לב, ב-ג)
ויפגעו בו מלאכי אלקים – מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ.
מחנים – שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:
לכאורה כוונת רש"י היא, שהמלאכים של ארץ ישראל יצאו לקראת יעקב לחו"ל. וכן משמע ממה שפירש לענין "מחניים" שהיו "שתי מחנות" ביחד – כי מלאכי חו"ל עדיין היו עמו כיון שעדיין לא נכנס לארץ, ומלאכי ארץ ישראל "באו לקראתו".
[וכן מבואר בספר זכרון על רש"י. אמנם, יש ממפרשי רש"י שלמדו ברש"י – שהיה זה לאחר שהגיע יעקב כבר לארץ ישראל (ראה רא"ם ונחלת יעקב), אך מפשטות לשון רש"י משמע שהיה זה כשהיה יעקב עדיין בחו"ל (וכן למד הגור ארי'), ויש גירסאות שגרסו ברש"י להדיא שמלאכי ארץ ישראל "יצאו לקראתו" (ראה רמב"ן, ועוד)].
וידועה הקושיא:
בתחילת הסדרה, על הפסוק "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (כח, יב), מפרש רש"י:
"עולים ויורדים – 'עולים' תחילה ואחר כך 'יורדים'; מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".
ואם מלאכי ארץ ישראל "אין יוצאים חוצה לארץ" – איך יצאו כאן לקראת יעקב בהיותו עדיין בחו"ל?
ב. והנה, משמעות הענין היא שכלל זה – "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ" – שייך הוא למעלת וקדושת ארץ ישראל, שלכן אין המלאכים שבארץ רשאים לצאת מתוכה (וכן כתב ביפה תואר (לב"ר פס"ח, יב): "אין להם רשות לצאת לחו"ל").
ונראה שהוא בדוגמת ההלכה שמצינו למעשה, שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל (אלא בהיתרים מסויימים). ובכמה פוסקים למדו, שאיסור יציאה זו אינו רק בגלל שמפקיע עצמו מקיום המצוות התלויות בארץ (כדעת הרשב"א ב"ב צא, א), אלא גם משום עצם קדושת הארץ (ראה שו"ת מהרי"ט יורה דעה ח"ב סכ"ח. אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' ריג ואילך. וש"נ) – ולכן שייך כעין זה גם במלאכי מעלה.
אמנם יש לעיין בדבר, כי לכאורה משמע – אליבא דרש"י בפירושו על התורה – שבזמן האבות עדיין לא חלה קדושה בארץ ישראל:
ידוע שקיימו אבותינו את כל התורה עד שלא ניתנה, ואפילו גזירות של דברי סופרים (ראה פרש"י תולדות כו, ה. ועוד). ואף על פי כן, לא מצינו שנזהרו האבות מפני יציאה לחו"ל, ואכן גם אברהם וגם יעקב יצאו לחו"ל, ואפילו ביצחק מצינו (פרש"י תולדות כו, ב) שכאשר היה רעב "היה דעתו לרדת למצרים", וכל זה שלא יצא היה מפני ענין מיוחד – שאמר לו הקב"ה "אתה עולה תמימה ואין חו"ל כדאי לך"; ומשמע איפוא שבכלל לא הקפידו האבות על איסור היציאה מהארץ.
ועל כרחנו, שבזמנם של האבות לא היה שייך איסור זה של יציאה מארץ ישראל, כיון שארץ ישראל עדיין לא נתקדשה (וכמאמר המכילתא בתחילתה: "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות כו'". וראה יראים (השלם) סי' תיג: "שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין").
ויסוד זה – שבזמן האבות עדיין לא חלה קדושה מיוחדת בארץ ישראל – עולה הוא מתוך דברי רש"י בכמה מקומות (וראה גם מלאכת הקודש על רש"י בפרשתנו), וכגון:
בפרשתנו (לא, ג) אומר הקב"ה ליעקב, שהיה אז בבית לבן – "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך". ומפרש רש"י: "שוב אל ארץ אבותיך – ושם 'אהיה עמך', אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשי להשרות שכינתי עליך".
והיינו, שרש"י אינו תולה את השראת השכינה על יעקב בקדושת המקום, שבחו"ל אין קדושה ובארץ ישראל תוכל להיות השראת הקדושה, אלא רק בזה שלא יהיה "מחובר לטמא" – ללבן הארמי (וראה כעי"ז בנוגע לאברהם – פרש"י לך יג, יד).
וגם כאשר ביקש יעקב אבינו מיוסף בנו שיקבור אותו במערת המכפלה, "אל נא תקברני במצרים" (ויחי מז, כט) – הנה רש"י אינו תולה בקשה זאת בקדושת ארץ ישראל, אלא מביא טעמים אחרים לרצונו זה של יעקב.
ג. אמנם עדיין יש לבאר שהטעם ש"מלאכי ארץ ישראל" לא יצאו מארץ ישראל הוא אכן בגלל קדושתה – כי יש לחלק בין המלאכים להאבות.