Skip to content
לקראת שבת - עיונים וביאורים בפרשת השבוע

סַוַד הֹקַדמת ֶזַּכרים לָנֹקבַות

  • Vayeitzei
  • 5787
  • Hebrew
View printout

כאשר עומדים בסוף זמן הגלות, בחושך הנורא המאפיל על גילוי אור הקדושה, קמים ניסיונות אשר לא שערום אבותינו, ולומדי התורה ומקיימי המצוות הופכים בעיני הבריות ללעג וקלס.

במאמר שלפנינו, העוסק בהנהגת יעקב להקדים זכרים לנקבות, בהיפך מהנהגת עשו, יתבאר כיצד ניתן להתמודד עם מצב זה, ואילו כוחות ניתנו דווקא בדור זה להצליח לעמוד נגד המונעים ומעכבים.

הקדמת זכרים לנקבות או להיפך

אודות יציאתו של יעקב מפדן ארם אל ארץ כנען נאמר בפרשתנו (לא, יז) "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים", וכתב רש"י שבכתוב זה רואים הפרש בין יעקב לעשו: יעקב "הקדים זכרים לנקבות", ואילו "עשו הקדים נקבות לזכרים שנאמר (וישלח לו, ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו'".

ויש לעיין מה ראה רש"י לעמוד ולהצביע על הנהגתו של עשו, ששונה הייתה מהנהגתו של יעקב, והלא רש"י לא בא אלא ליישב קושיות המתעוררות בפשוטו של מקרא, וגם כאשר יש שינוי בין כתובים עומד הוא על השינוי בפסוק השני, ואין דרכו ליישב סתירות שעולות רק מלימוד הפרשיות הבאות (ראה כללי רש"י פ"א. פ"ז).

ומכיון שהנהגתו של עשו נכתבה רק בפרשת וישלח, מה ראה להקדים ולבאר את החילוק בין יעקב לעשו בפרשתנו?

והנה, כבר כתבו הקדמונים "כל הדברים שבפירוש רש"י יש בהם נגלה ונסתר ושניהם אמת" (לבוש האורה בראשית. וראה גם חיד"א בשם הגדולים ערך רש"י), ובשם אדמו"ר הזקן נאמר ש"פירוש רש"י על החומש הוא יינה של תורה" – היינו החלק העמוק והנסתר שבתורה, כיין הכמוס בענביו (ראה לקוטי שיחות ח"ה עמ' 279 ואילך. כללי רש"י פי"ז). ויש, אפוא, לבאר את עומק דברי רש"י כאן ומשמעותם בעבודת האדם את קונו.

המוח שליט על הלב

משמעות זכר ונקבה (איש ואשה) בעבודת האדם, היא שני סוגי עבודות ואופנים בעבודת השם:

איש – מורה על עבודת המוחין והלימוד, שעל כן חיוב תלמוד תורה הוא דווקא על האיש, ואשה "אינה במצוות תלמוד תורה" (הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן סוף פ"א. עיי"ש), ואילו מעלתה המיוחדת של האשה היא בעניין הרגש והמידות שבלב.

ומעלה מיוחדת יש בכל אחד מאופני העבודה:

במוחין, האדם תופס ומבין את הדבר כמו שהוא באמת, בלי ה"שוחד" של נטיית האדם וטבעו, ולעומת זאת, הרגש שבלב תופס את הדבר בהתאם לטבעו ולנטיית רצונותיו הטבעיים.

ובמידות ישנה מעלה מאידך גיסא, שכאשר יש לאדם רגש בדבר, הוא נתפס בזה בחמימות ובהתפעלות, הוא מתקשר בכל נפשו לדבר והתעסקותו היא בתוקף גדול, ולעומת זאת, כאשר אדם עושה דבר מצד הכרע שכלו בלבד, הרי השכל הוא "קר" והכל מדוד ומוגבל לפי ערך ההבנה.

וזהו עניין מה שיעקב אבינו "הקדים זכרים לנקבות":

הסדר הרצוי הוא ש"הוא ימשל בך" - השכל צריך למשול ולשלוט על הלב, היינו שהמידות יהיו מונהגות על פי ההשגה שבשכל, וכמו שכתב בתניא (פי"ב) בשם הזהר ש"כל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה".

הרגש שבלב הוא דבר רצוי, אך אם ילך האדם אחר נטיית לבו בלבד, הרי כמו שנתבאר למעלה, הרגש שבאדם הוא "משוחד" ומוביל את האדם לנטות למה שהוא חפץ ונמשך אליו בטבעו, ועלול הוא ללכת בדרך עקלתון, ורק כאשר המידות מודרכות ומונהגות על ידי השכל שבראש, אזי חמדת הלב והנהגת האדם הן כדבעי.

עשו "האמור בפרשה"

והנה, הנהגתו של עשו שהקדים נקבות לזכרים, שהוא עניין הקדמת הרגש לשכל, הוא בפשטות עניין בלתי רצוי, שהרי הרגש שבלב, ללא הנהגת השכל, הוא פראי ומוליך את האדם לעשות את תאוות לבו מבלי הבט בין טוב לרע.

אמנם, זאת יש לידע, שהנהגתו בפועל של עשו, היא אכן פסולה ושלילית, אך נטייתו הטבעית להנהגה זו אינה דבר רע, שכן עצם הנטי' לרע אינה חטא, ואדרבא, הי' עליו לעבוד את השי"ת בהתאם לטבעו זה, להתגבר על יצרו, ולעשות נחת רוח ליוצרו מכפיית יצרו והתגברות על נטיותיו.

יסוד זה נתבאר בהרחבה במקום אחר (הובא במדור זה בגיליון הקודם), אשר בוודאי שתולדותיו של יצחק אבינו ע"ה לא יהי' בהם שמץ של רע בהיותם במעי אמם, ומה שהי' עשו "מפרכס לצאת" לבית ע"ז, הרי זה טבע שהוטבע בו בכדי שיהי' "כובש את יצרו", וזהו "יעקב ועשו האמורים בפרשה" – שישנו עשו כפי שהתנהג בפועל באופן בלתי רצוי, וישנו עשו כפי שהוא "אמור בפרשה", שטבעו זה הי' צריך להיות מנוצל לעבודת ה' באופן הנדרש ממנו.

ונתבאר, שיעקב ועשו, עוד בהיותם במעי אמם, היו שונים בטבע זה מזה, ונועדו להם שני סוגים של עבודת השם: יעקב הוא "החסיד המעולה" שמצד טבעו נוטה לטוב, ועבודתו היא לישב באהלי תורה, ואילו עשו מקומו בשדה, ויצרו מפתה אותו לצד הבלתי רצוי ונדרש ממנו להיות "הכובש את יצרו", לעבוד את ה' בשדה ובענייני העולם, לקדשם ולזככם.

ומכיוון שעשו, שנועד לעבודת "הכובש את יצרו", לא מילא את שליחותו אלא נפרד ו"יצא" (ראה פסחים נו, א) מיצחק אבינו, הרי יעקב צריך למלא גם אחר שליחותו ועבודתו של עשו, וכפי שיתבאר.

וממילא, גם כאשר מדובר על הנהגת עשו ב"הקדמת נקבות לזכרים" – הקדמת רגש הלב לשכל, הנה הנהגה זו היא גרועה ושפלה כשמדובר על איך שיצא עשו ונפרד מקדושה, אבל הנהגה זו יש בה ג"כ אופן למעליותא, ומכיון שיעקב צריך למלא גם עבודתו של עשו, כנ"ל, יש לעבוד לפעמים גם בהנהגה כזו, וכפי שיתבאר.

כיצד מתגברים על הזלזול בשומרי התורה?

איתא בגמרא (ע"ז ג, א) "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", היינו שהקב"ה אינו מטיל על האדם עבודה שאינה לפי כוחו ויכולתו, וכאשר מוטלת על האדם שליחות, אינו יכול לטעון שאין בו הכח לקיימה, כי אם ניתנה לו עבודה זו, אות הוא שניתנו לו גם הכוחות לעשותה כראוי.

ואין זאת שהעבודה שמוטלת על האדם קלה ופשוטה היא, אדרבא, היא עבודה גדולה ויגיעה עצומה, ו"לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" ולזכך את הנפש בעמל רב, אך העבודה אפשרית, ואין האדם יכול לטעון שנפלאת היא ממנו.

והנה (בהבא לקמן ראה ספר המאמרים תרפ"ה עמ' רנז ואילך), רואים במוחש שככל שהגלות הולכת ומעמיקה, נעשית עבודת ה' קשה וכבידה יותר, עד שבימינו, בעקבתא דמשיחא, יהודי שמקיים תורה ומצוות נתון ללעג וקלס, ואין המדובר רק באנשים פחותי הערך שמתנהגים כבהמות ממש, אלא אפילו ה"חכמים" וה"משכילים" שיש בהם דעת ותבונה, הנה בהנהגתם ובתאוותיהם הם כבהמות ממש ומלעיגים ומבזים את יראי אלקים ולומדי תורה, והרי זה מערים קשיים עצומים על עבודת ה'.

אמנם, למרות הקושי הגדול לעבודת את ה' במצב זה, הרי "לפום גמלא שיחנא", ודווקא בדורנו זה ניתן כח מיוחד לעמוד בניסיון זה, והוא על ידי טבע המסירות נפש שטבוע בנשמתו של כל יהודי, שמצד טבע זה עובד הוא את השי"ת מבלי הבט על ההפרעות והמונעים, עבודה שלמעלה מן הדעת והשכל, ולמעלה ממדידה והגבלה.

וטבע המסירות נפש מתגלה דווקא בדורותינו אלו, בעקבתא דמשיחא, כאשר ידיעת התורה ועבודת ה' בשכל וברגש הולכות ויורדות, או אז מתגלה כח המסירת נפש שבלב, והוא הנותן כח ליהודי לעמוד בקשיים של סוף זמן הגלות.

יסוד העבודה בזמן הגלות – מסירות נפש

וזהו סוד הקדמת נקבות לזכרים, עבודת עשו, כפי שהיא "אמורה בפרשה":

בסוף זמן הגלות, כאשר העבודה היא "בשדה", במקום של העלם והסתר על אור הקדושה, הנה סדר העבודה אינו מתחיל בשכל ובהשגה, שכן העבודה השכלית היא מדודה ומוגבלת, ואין בכוחה לעמוד בפני הניסיונות והקשיים שיש בדורות אלו, אלא מוכרחים להידרש לסדר העבודה של "איש שדה האמור בפרשה", שמקדים נקבות לזכרים, היינו שיסוד העבודה הוא כח המסירת נפש, עבודה שלמעלה מטעם ודעת, שהתגלותו הוא בלב (ראה המשך תרס"ו ע' ס ואילך, ובכ"מ), ורק לאחר מכן באה העבודה על פי סדר וטעם ודעת – עבודת המוחין.

וזהו עומק דברי רש"י שביאר את הנהגת יעקב להקדים זכרים לנקבות, אך מיד המשיך וביאר את הנהגת עשו להקדים נקבות, שכן גם ביעקב גופא צריכים להיות שני סוגי הנהגות: הסדר הרגיל הוא שהשכל קודם ומנהיג את הרגש, אך כאשר נמצאים במצב של "שדה", צריכים להשתמש בהנהגת עשו דקדושה, לעורר את כח המסירת נפש שבלב תחילה.

More in this printout

View the whole printout