ויצא יֲעֹקב מבאר שבֲע ויֹלְך חרָנה לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה (כח, י. רש"י)
יש לבאר דברי רש"י בדרך הפנימיות:
כתב האור החיים הקדוש (פרשתנו כח, יד) שפסוק זה מרמז על ירידת הנשמה ממקורה ושורשה לעולם הזה הגשמי, ד"באר שבע" קאי על שורש הנשמה למעלה, ו"חרן", שנקרא כן ע"ש "חרון אף של מקום" (רש"י ס"פ נח) מורה על עולם הזה.
ועפ"ז כוונת הכתוב היא דדווקא ע"י ירידה זו של הנשמה היא מתעלית למעלה יותר מכפי שהיתה קודם ירידתה, כפי הכלל ש"ירידה צורך עלי"'.
והנה, בפשטות, עיקר החידוש בירידת הנשמה היא בזה ש"וילך חרנה" – שיורדת למקום של "חרון אף של מקום", שיש שם העלמות והסתרים על קיום התורה ומצוות, ואעפ"כ היא מתגברת עליהם, ויתירה מזה, היא פועלת לזכך ולהעלות לקדושה גם את נפש הבהמית ועניני עולם הזה. אך יציאת הנשמה משרשה למעלה - "באר שבע", אין בזה כשלעצמה חידוש ועילוי.
ולכן מקשה רש"י "לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו". על זה מתרץ רש"י, שאף "יציאת צדיק מן העיר עושה רושם", שעצם "יציאת" הנשמה ממצב של דביקות בהקב"ה, בו היתה קודם ירידתה למטה, "עושה רושם" - למעליותא, והיא פעולה גדולה.
כי "בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה", היינו שכשהנשמה היא במקורה ושורשה הנה כל מציאותה היא מה שהיא נהנית מזיו השכינה (ברכות יז, א), ויש לה אהבה ויראה לאלקות, וביציאתה ממקום זה "פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה", שאין לה אותה דרגת דביקות בהקב"ה כפי שהי' לה לפני זה (ראה תניא פל"ז), וא"כ גם עצם היציאה משרשה ומקורה – "באר שבע" - היא מסירות נפש עבור הנשמה, ולכן "עושה רושם".