דרשת עָפָר מִן-הָאֲדָמָה
וַיִּיצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים אֶת-הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה וגו'. (ב,ז').
יש ליתן טעם מדוע יבדיל הכתוב בין עפר ובין אדמה, באמרו "עפר מן האדמה". ולעומקו של מקרא נראה לומר, שהאדמה כוללת מינים הרבה מהם טובים יותר ומהם פחות כמו שאמרו עידית בינונית וזיבורית, והפחות ביותר מהם הוא העפר.
וכפי שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" [בראשית י"ח כ"ז], וכפי שתקנו בתפילה ונפשי כעפר לכל תהיה. והאדם נברא עפר מן האדמה כדי שיהיה כחרס הנשבר ויכניע את לבו ביותר לפני המקום ולפני הבריות.
או כלך לדרך זו: כמובא בלעומקו של מקרא לפר' קרח כל אשר ברא הקב"ה בעולמו ברא במיזוג הגשם והרוח. ובכל דבר קשר הקב"ה את הרוחני בגשמי.
וכן בבריאת העולם נאמר בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ. בשם שמים יקראו כל הדברים הרוחניים שבעולם, ובשם ארץ יקראו כל הדברים הגשמיים שבעולם. ומה שאמר הכתוב פעמיים אֵ֥ת, בא לרבות את כל הנבראים כולם שנבראו גם הם גשמי ורוחני.
ואכן כי כן, גם בשמים שנבראו כנגד הרוחניות גם בהם יש חילוק לגשמי ורוחני. כגון מים עליונים ומים תחתוניים, וכן שמים נקראו שמים ורקיע נקרא שמים, ורקיע הוא החלק הגשמי שברוחני ושמים הם הרוחני שברוחני.
וכן הארץ, התחלקה בריאתה לגשמי ורוחני. הארץ היא החלק הארצי והגשמי שבגשמי, והאדמה היא החלק הרוחני שבגשמי.
ואשר על כן האדם שהוא גם מן הגשם וגם מן הרוח, נברא מן האדמה שהיא החלק הרוחני שבגשמי. וזה שאמר הנביא, [יחזקאל לד, לא'] וְאַתֵּ֥ן צֹאנִ֛י צֹ֥אן מַרְעִיתִ֖י אָדָ֣ם אַתֶּ֑ם, ודרשו חז''ל [רשב''י יבמות סא.] : אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. כי האדם הוא החלק הרוחני שבגשמי, אדם מן האדמה. ואף כי כלל האומות גם הם מאדם הראשון הם, הם אינם קרויים אדם כי אינם ממעטים עצמם כאדמה, אלא אדרבה משתמשים באדמה לגאוותם, לומר [ישעיהו יד,יד'] אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן. ואילו עם סגולה בהם נאמר (הושע י"ב יא') וְאָנֹכִ֖י חָז֥וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה שהוא לשון ביטול כַּאֲדָמָה, שהקב''ה נגלה לנביאים ומשרה שכינתו על עם סגולתו שמבטלים עצמם בפניו כאדמה.
ויש דרגה יותר נעלית ורוחנית מן האדם והוא איש. כנגד המלאכים הנקראים אישים. ועל כן כתוב במשה והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. והיינו רוחניות שברוחניות.
ואשר על כן המשילם הכתוב גם לכוכבי השמים וגם לעפר הארץ למזג בהם את הרוחני בגשמי.
ועוד יש ליתן טעם באומרו עפר מן האדמה. שמתוך עפרוריות גשמיותו, תֵּירָאֶה נשמתו צחה וברה, וזו גדלותו על כל בריות תבל, להיות עפרו כלי לעבודת בוראו בטהרת נשמתו.
וכפי שאמרו [תענית ז.] אמר ר' אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו מים יין וחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בַּפָּחוּת שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
ועל דרך הצח, מאי עפר, ע.פ.ר. כנגד עין רואה ופה מדבר וראש חושב. שיהיו העין והפה והראש מן העפר, שאם ירצו להתבונן ולדבר ולחשוב גבוהה גבוהה, יזכרו שיצירתם מעפר ולא יגיעו לשערי הגאוה.
ומובא במדרש רבה (יד,ד') וַיִּיצֶר, בשני יוד''ין, שברא לו שְׁנֵי יְצָרִים, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע.
ויש לשאול הרי נאמר עפר מן האדמה ומה כוחו של יצר הרע בהיותו עפר, ומדוע בראו עפר מן האדמה, ועל דרך המוסר יש לומר שגילה המדרש בזה כי האדם כאדמה. כשם שהאדמה תוביר אם יזנחוה, כן האדם יוביר אם יזנח עבודתו על המידות ואז יוכל יצר הרע להתגאות עליו ולאבדו מן העולם. ולעומת זאת כאשר יעבוד האדם על אדמת נשמתו, כשם שהאדמה תתן יבולה אם יעבדוה, כן יתן האדם פירותיו הטובים ויתנאה על סביבותיו אם יעבוד על מידותיו.
ועל דרך הצח, במילה וייצר טמן הקב"ה וצפן ורמז על מלחמת היצרים. שהרי ט' וצ' מתחלפות הן בהיותן נֶהֱגוֹת באותו מוצא הפה והוא הלשון. וכאילו כתוב וייטר. שהוא בארמית לשון נטר ושמר, כעין ואביו שמר את הדבר. ולב לבו של וייטר הוא י"ט הוא יצר טוב. ולכן מקרבן אותיותיהן, והקצוות של ייטר הן י--ר שהן יצר רע, ולכן מרחקן אותיותיהן למען הרחיק את הצפוני מעלינו, והאות ו' בתחילה תּוֹרֶה על המשכיות והתמדה, שזו עבודת האדם כל ימי חייו. להרגיז יצר טוב על יצר הרע בהתמדה ללא מנוחה כלל, לקרב היצה"ט ולהרחיק היצה"ר. ועל ידי כך ישמרהו יוצרו, והוא לשון וייטר, שהוא בארמית לשון נטר ושמר. שיתקיים בו וייטר ה', אם ינצח במלחמת וייצר ה'. ובינתיים עד שינצחו במלחמה זו, אביו שבשמים ישמור את הדבר, ויחכה ויצפה לראות מתי יצרו הטוב גבר.
וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם: [ב,כב']
בשימת לב, כתיב בבניית האשה אֶת-הַצֵּלָע. ובהיפוך אותיות קרי ביה עצלה. שאם זכה והיא לעזר הרי אינה עצלה. ויכוון לאשת חיל שאמר שלמה המלך במשלי וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.