בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
שואל מדרש רבה מדוע יקדים פעם שמים לארץ ופעם ארץ לשמים וז"ל: בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים בְּרִיאַת שָׁמַיִם לָאָרֶץ, שנאמר אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר בְּיוֹם עֲשׂוֹת י'ה'ו'ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, (ב,ד'), מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.
ויש להבין את שאלת המדרש במה שאמר בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים בְּרִיאַת שָׁמַיִם לָאָרֶץ לא לענין סדר הבריאה קאמר, אלא לענין הזכרתם בפסוק. שהרי שניהם כמו כל הנבראים כולם ביום אחד נבראו.
כמובא ברש"י (ב,ד') על הפסוק בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם ללמדך שכולם נבראו בראשון.
ואשר על כן תובן תשובת המדרש: מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.
וַהֲוֵינַן בָּהּ, היכן נראה שֶׁשְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. שהרי בבריאת שמים וארץ נאמר רק שֵׁם אלקים שהוא דין, ובעשיית ארץ ושמים נאמר גם שֵׁם הוי'ה שהוא רחמים בְּיוֹם עֲשׂוֹת י'ה'ו'ה' אֱלֹהִים ארץ ושמים.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר, מה שאמר מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה אין כוונתו שָׁוִים כי לא תושווה הרוחניות לגשמיות, שהרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
אלא כוונתו שהם בעלי אותו משקל של חשיבות, ומשלימין זה לזה, שזה בלי זה אי אפשר להם להתקיים. והרוחניות הנקראת שמים תשלים לגשמיות הנקראת ארץ.
ועל דרך הצח כפי שמזכירין בתפילה משיב הרוח ומוריד הגשם. שהרוחניות והגשמיות צריכין זה לזה.
וכמי ששוקל על המאזניים זהב כנגד עפר וּמְאַזֵּן את כף המאזניים, עד אשר משקלם שווה, וּשְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה, אע"פ ששונים בתכלית זה מזה. שאין הזהב כעפר ולא העפר כזהב.
ועוד יֵאָמֵר לעומקו של מקרא בפסוק הראשון של התורה, יודיע הכתוב מה היא תכלית הבריאה. ובפרק ב, פסוק ד' יודיע הכתוב מה הדרך להשיג תכלית עליונה זו.
בפסוק הראשון של התורה, יודיע הכתוב מה היא תכלית הבריאה לכן אמר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. להודיע שתכלית הבריאה היא לשאוף לרוחניות, ולייחד שם ה' בעולם, ולהמליכו על כל הברואים.
ובפרק ב, פסוק ד' יודיע הכתוב מה הדרך להשיג תכלית עליונה זו, לכן אמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת י'ה'ו'ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, לומר לך שהארציות והגשמיות היא אמצעי להגיע אל רום פסגת הרוחניות.
שמתוך חֶשְׁכַת הֶעָפָר יתגלה עצם השמים לטֹהַר, ומתוך רוּם טוהר השמים הזכים תתגלה שאיפת העפר להיות זך וטהור.
וכבריאת העולם כן בריאת האדם הנקרא עולם קטן.
שמתוך רוּם טוהר זוך נשמתו תתגלה שאיפת האדמה שבאדם להיות כנשמתו המאירה. ומתוך חֶשְׁכַת עפרוריות גופו יתגלה זִיו זַהֲרוּרֵי זְהַב נִשְׁמָתוֹ.
ובאשר אין יכולת לאדם להגיע לתכלית רוחניותו ללא גופו הגשמי, לכן פרט הכתוב לאחר מכן (ב,ד') את בריאת הארציות שבעולם ובאדם לפני בריאת השמים, שבלעדי הארציות לא יוכל האדם לשאוף אל השמימיות.
וכנאמר בחלום יעקב וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. הוא סולם נפש האדם השואפת להגיע אל שרש נשמתה אשר תחת כסא הכבוד מקומה.
ולפשוטו של מקרא מה שאמר המדרש שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה כוונתו לשמים ולארץ.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר, שכוונת המדרש גם למידת אלקים היא מידת הדין לעומת מידת י'ה'ו'ה' היא מידת הרחמים, שהם כביכול שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.
כלומר, משלימין זה לזה בחשיבות. כנאמר ע"י אליהו הנביא ה' הוא האלקים. שאין ביניהם פירוד כלל, אלא מידת שפע הרחמים היורדים מן השמים אשר בשם הוי''ה תִּקָּרֵא וההנהגה האלקית של השגחה פרטית בארץ חד הם ומושפעות ונגזרות זו מזו.
וכדברי אוה''ח הק': וכל שמותיו של הקב''ה לטובה יכוונו יחד להטיב ולהתחסד אלא דלצד מעשה האחרונים יצא הדין לייסר למי שראוי לייסר וזולת זה גם שם אלקים מדתו להטיב, והוא אומרו בראשית ברא אלהים כי שם אלהים הטיב וברא עולם לחון ולרחם ולהטיב לשוכני שמים וארץ ואין לך רחמים גדולים מזה, ולעתיד לבא המקווה כן יהיה ה' אחד ושמו אחד: (בראשית פרק א). עכ''ל.
ועל פי הדברים האלו יובן מדוע אמר אליהו הנביא (מלכים א' י''ח) פַעֲמַיִם ה' הוא האלקים, פעם אחת להדגיש כי י'ה'ו'ה' הוא האלקים, ופעם שניה להדגיש כי יהו'ה, הוא האלקים. וכאומרו: האלקים, הוא י'ה'ו'ה'. שגם בַּדִּין יתפשטו הָרַחֲמִים.
וכן מובא בעניין זה באוה''ח הק' וזה לשונו: עוד תתפרש על דרך מה שאמר הכתוב (מלכים א' י''ח) ה' הוא האלהים, והכוונה היא שהגם שֶׁשֵּׁם אלהים יתייחס אל הדין אף על פי כן רחמים הוא וגו'.
והוא שאמר הכתוב (בראשית כז כח) ויתן לך האלהים הרי שגם שם אלהים יטיב לטובים בתורת מתנת חנם אלא שעושי רשעה יסובבו לעשות להם מוסר במידת אלקים. עכ''ל.
ואשר על כן אמר המדרש מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.
וכפי שמבואר בזוה"ק ובתיקונים שהאדם נקרא עולם קטן. ותכלית בריאת האדם היא להמליך על כל אבריו את הקב"ה, ובכך הוא ממליכו על כל העולם כולו:
אֵבָרִין דְּבַר נַשׁ כֻּלְּהוּ אִינוּן מְסוּדָרִין עַל סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית, וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי בַר נַשׁ עוֹלָם קָטָן, וּמָאן דְּאַמְלִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר, כְּאִלּוּ אַמְלִיךְ לֵיהּ עַל כָּל עָלְמָא. (תיקוני הזהר תיקון שבעים דף קל עמ' ב').
וכן מובא במלבי"ם (תהלים ח,ז') על הפסוק תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: הנה צורת האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החוקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו באו בהאדם.
ומצד זה קראוהו הראשונים עולם קטן, אשר הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם הגדול כולו, על זה אמר תמשילהו במעשי ידיך הוא המשל והדמות של מעשי ידיך, וגו'. עכ"ל.
ואשר על כן, נאמר בתחילה, ברא אלקים, במידת הדין, את השמים, הם תכליתו של האדם, היא הרוחניות והיראה הנקראת בשם שמים,
ורק אח"כ פרט מה היא הדרך להגיע לכך, ע"י כבישת היצר בארציות, וזה סודו של הסולם המוצב ארצה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.
ועוד יש ליתן טעם מדוע בהקדמת שמים לארץ יזכיר שם אלקים, ככתוב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ובהקדמת ארץ לשמים יזכיר שם הוי"ה, כתוב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים.
ולעומקו של מקרא יש לומר, שהדין והרחמים לעולם יהיו משלימין לרוחניות ולגשמיות.
ובהסבר הדברים: מידת הרוחניות שרשה הוא חסד ורחמים ולפנים משורת הדין, ולכן צריך ליסדה על מידת הדין, לכן כתיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם.
וכן מידת הגשמיות והארציות, שרשה הוא מידת הדין, ולכן צריך ליסדה על מידת הרחמים, ולכן כתוב בְּיוֹם עֲשׂוֹת י'ה'ו'ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ ושמים.
שמעשה הוי'ה בארץ - בשם אלקים יכונה, כאומרם בגימטרי'ה אלהים בגימ' הטבע, 86. וכאומרו, הוי'ה שבשמים - מעשיו המלובשים בטבע הם מעשה אלקים בארץ.
וכפי שהתפלל משה רבנו (ואתחנן) בשם יהו"ה מנוקד בניקוד אֱלֹקִים, כזה: יֱ-ה-וִ-ה. ופירש רש"י שם, רחום בדין. וזה שאמר המדרש מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.
ואשר על כן ניתן שם הוי"ה על הבריאה שנבראה בשם אלקים באומרו