יוֹם הַשִּׁשִּׁי (א,לא') וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם והארץ וגו', שהם ר"ת יהו"ה.
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם (ב,א')
מאי וְכָל-צְבָאָם, אמר ר' יהושע בן לוי (חולין ס.) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו שנאמר {בראשית ב-א} ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם.
פירש רש"י לפשוטו של מקרא וְכָל-צְבָאָם, תקנם בצביונם בתקונן ובקומתן. (א,כה'). וכן במסכת ראש השנה (יא.) פירש רש"י בצביונם. בטעם אחד ואחד ובדפוס כל אחד.
ויש לשאול שהרי בפשטות יתכוון הכתוב באומרו צְבָאָם לצבא השמים. ומדוע לא פירש רש''י כן.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר: אם היה מסמיך הכתוב צְבָאָם לשמים, כגון: וַיְכֻלּוּ הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם וְכָל-צְבָאָם, היה אפשר לפרש כן, שכוונת צְבָאָם הוא לצבא השמים. שכן סמוכים הם. אלא שלא כן הסמיך הכתוב, אלא את צְבָאָם לארץ: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. לכן פירש רש''י תקנם את כל מעשה הבריאה, שמים וארץ, בצביונם בתקונן ובקומתן.
ועל דרך הרמז יש לומר שרמז כאן הכתוב על יצירת עם ישראל ובריאתם קודם שנברא העולם: וכאומרם ז''ל במדרש שמות רבה, על הפסוק בְּרֵאשִׁית בָּרָא וגו' : שִׁשָּׁה דְּבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִסֵא הַכָבוֹד, נִבְרְאוּ. וגו' הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, וגו' יִשְׂרָאֵל מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם.
וכפירוש רש''י בחומש שמות על הפסוק ואלה שמות בני ישראל. (א,א'): אע"פ שמנאן [לעם ישראל] בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שנאמר המוציא במספר צְבָאָם לכולם בשם יקרא (ישעי' מ, כו.)
ופירושו הוא ממדרש רבה (שמו"ר א,ג.) שְׁקוּלִים הֵם יִשְׂרָאֵל כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם, נֶאֱמַר כָּאן שְׁמוֹת, וְנֶאֱמַר בַּכּוֹכָבִים שֵׁמוֹת, וּלְפִי שֶׁהֵם מְשׁוּלִים לַכּוֹכָבִים קָרָא שֵׁמוֹת לְכֻלָם.
ואשר על כן הסמיך הכתוב את צְבָאָם גם למילה ארץ. כהבטחתו לאברהם וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ.
ועדיין יש לשאול, די אם יסמיכם לישראל להיות משולים ככוכבים. ומדוע ימשילם גם לעפר הארץ. וי''ל כפי שבארו חז''ל בבראשית רבה גבי יוסף ואחיו: וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (בראשית נ, יט כא), וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְּדַבֵּר עַל הַלֵּב, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵן מְנַחֲמִין אֶת הַלֵּב, אָמַר לָהֶם נִמְשַׁלְתֶּם כַּעֲפַר הָאָרֶץ: מָה עֲפַר הָאָרֶץ מִי יָכוֹל לְסַיֵּף [לשים סוף וקץ] אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. נִמְשַׁלְתֶּם כַּכּוֹכָבִים, מִי יָכוֹל לְסַיֵּף אֶת הַכּוֹכָבִים. לכן נאמר וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. אלו צבאות בני ישראל שנמשלו לשמים ולארץ ואין יכול להם.
ועל דרך הרמז והסוד יש לומר לעומקו של מקרא: מאי וְכָל-צְבָאָם, בדרך של סרסהו ודרשהו אל תקרי צבאם אלא צא-בם. צ"א בגימטרי'ה הוא שם אדנ"י ושם הוי"ה ביחד, וכוחם ברחמים. ב"ם הוא שם מ"ב הק' היוצא מאותיות בראשית ועד ב' של ובהו בחילוף אותיות, וכוחו בגבורה, והוא המעלה את הנפש מעשיה ליצירה, והוא סוד של מעשה בראשית שכן מ"ב הם ראשי תיבות מעשה בראשית.
וכן נרמז שֵם מ''ב בפסוק נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה. (איוב כו,ז'). בל"י בגימטרי' מ"ב, הוא שם מ"ב הק', ראשי תיבות של אנא בכח וגו', מ''ה הוא שם הק' של עולם היצירה, מ"ה. וכאומרו תֹּלֶה אֶרֶץ עַל שני השמות הק' מ''ב ומ''ה.