דרשת יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (ד,ח')
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וגו'. והתורה העלימה מה אמר קין להבל, ומה ענה לו, שעל זה קם אל אחיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
ובתרגום יונתן בן עוזיאל, מצינו שהשיח ביניהם היה שיח קשה על אמונה וכפירה.
יש משוא פנים בדין, אמר קין להבל, מדוע קבל את מנחתך ולא את מנחתי. ענה הבל ואמר אין משוא פנים בדין אלא הכל כפי המעשים הטובים. עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לַהֶבֶל לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן וְלֵית עֲלָם אָחֳרָן וְלֵית לְמִיתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְלֵית לְמִפְרָעָא מִן רַשִׁיעַיָא. עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן ויש עולם הבא ויש שכר טוב לצדיקים ויש פורענות לרשעים. וְעַל עֵיסַק פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲווּ מִתְנַצְּיַין עַל אַנְפֵּי בָרָא [ועל עניינים אלו היו רבים על פני השדה] וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אֲחוֹהִי וְטָבַע אַבְנָא בְּמִצְחֵיהּ וְקַטְלֵיהּ.
וַהֲוֵינָן בָּהּ, לכאורה לפי תוצאת המעשה, יחשוב קין כי הצדק אתו. הנה אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן ועשיתי בהבל כרצוני. אלא מי שלא ידע לחשב השגחת ה' בעולמו יאמר כן. כי הבל נתחייב כליה ומיתה למקום על אשר הציץ בשכינה.
וכך מובא במדרש שמואל על פרקי אבות. (פרק ב,משנה ו) גבי הלל: אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. [על שהטבעת אחרים, לכן הטביעו אותך] והכל לפי החשבון. שואל המדרש שמואל, לפי החשבון הזה, הנרצח הראשון, הבל, מה עשה שכך עלתה לו. אלא ודאי הציץ בשכינה ולכן נתחייב כליה למקום.
ובהסבר דברי המדרש שמואל צריך לומר, שלכן היה לו כח להבל לעמוד מול דברי הכפירה של קין. כי הציץ בשכינה, וראה את כל דרכי ההשגחה. אִית דִּין וְאִית דַּיָּן [יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן] וְאית עֲלָם אָחֳרָן [ויש עולם הבא] וְאית לְמִיתַּן אֲגַר טַב לְצַדִּיקַיָּא [ויש מתן שכר טוב לצדיקים], וְאית לְמִפְרָעָא מִן רַשִׁיעַיָּא.
ולעומקו של מקרא יובן לפי זה מאי קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. ומה הם צועקים, יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן! והם צֹעֲקִים ותובעים ממני לעשות דין. ולכן אמר צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. שתובעים ממני לעשות בך דין.
ויש לעיין מה הוא שאמר הכתוב מִן-הָאֲדָמָה. ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר, שיש כאן לימוד ק"ו מן האדמה. מה האדמה, שלא שפכה דם, נתאררה בעבור האדם, קין שנטל נפש אחיו ושפך את דמו, לא כל שכן שיהיה בארור בעבור דם האדם.
ויש לשאול, לפי מה שנאמר לעיל וּמֵחֶלְבֵהֶן שפירושו וּמָחַל בָּהֵן, מדוע אם כן העוון של "הציץ בשכינה" לא נמחל להבל על ידי קרבנותיו.
ויש לומר שחל עליו עוון נוסף, שלא האמין עד שהציץ בשכינה. וכפי שאמר ר' יוחנן לתלמידו (בבא בתרא עה.) ריקא, אם לא ראית לא האמנת?!, מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן עיניו בו והפכו לגל של עצמות. וכן הבל, היה צריך להאמין אמונת אומן בלי להציץ בשכינה. ואז היה זוכה לו ולדורותיו.
ולענין המשנה בפרקי אבות, אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. (פרק ב, משנה ו) יש לשאול: מאי אַף הוּא רָאָה. אמנם לפשטם של דברים מוסב הענין למשניות הקודמות שנאמרו בשם הלל. לכן נאמר אף הוא - הִלֵּל ראה וכו'. אך הלשון קצת קשה, מאי אף. היה לו לומר הוא ראה, כשם שנאמר הוא היה אומר. ולא נאמר אף הוא היה אומר.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר, שלכן אמרה המשנה אַף הוּא רָאָה. מאי אף, מה בא לרבות, שלא רק הבל ראה אלא אף הלל הציץ וראה דרכי ההשגחה. אלא שהבל הציץ בשכינה באיסור, והלל לעומתו הציץ בתורה וראה בהיתר.
וביותר ראוי להלל לומר זאת, שהוא היה ניצוץ נשמתו של משה רבנו, שהיה ניצוץ גלגול של הבל, וכמבואר בלעומקו של מקרא לפר' קרח בארוכה על פי הזהר הק'. שמחלוקת קרח על משה רבנו היא גלגול מחלוקתו של קין על הבל. שניצוץ נשמת הבל במשה רבנו, וניצוץ נשמת קין בקרח. ותחת אשר הבל נקבר באדמה, וקין נותר על פני האדמה, קרח שהוא גלגול קין, הוא אשר נבלע באדמה, ולעומתו על משה נאמר והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. והכל לפי החשבון של מדה כנגד מדה. וקרח ועדתו כדמי הבל הצועקים מן האדמה: יש דין ויש דיין !
דרשת נע ונד
לענין תשובה ותפילה ולענין
יש דין ויש דיין
וַיֹּאמֶר יהו'ה אֶל-קַיִן וגו' נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא [ד,ט-יג']
יש לשאול, מאחר ועשה קין תשובה באומרו גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא, מדוע אם כן לא הועילה תשובתו לכפר על עוונו לגמרי, אלא רק למחצה, שהרי נאמר וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד, והוא חצי מלשון נע ונד.
ואכן, חלקו בזה ר' יְהוּדָה וְר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כמובא במדרש רבה: [ויקרא רבה פרשת צו, פרשה י,ה]:
ר' יְהוּדָה אוֹמֵר תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה ור' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל.
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּר' יְהוּדָה דאמר תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִקַיִן שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה נִמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי גְּזֵרָה, וּמִנַּיִן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, יג): וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא, וּמִנַּיִן שֶׁנִּמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי הַגְּזֵרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ד, טז): וַיֵּצֵא קַיִן מִלִפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן, נָע וָנָד אֵין כְּתִיב אֶלָּא בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, (ירמיה יא, כב), וְאִם אֵין לָךְ לִלְמֹד מֵאַנְשֵׁי עֲנָתוֹת לְמַד מִיכָנְיָהוּ (ירמיה כב, כח).
עד כאן הובא לשון המדרש בקיצור, רק במה שנוגע לקין ולתשובה.
ומעתה, יש לדון לגבי קין: לר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דאמר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל, יש לשאול: מדוע לא נמחקה לקין הגזירה כליל, גם של ארץ נוד?
ולעומקו של מקרא יש לומר שכך יאמר לך ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דשונה הדבר אצל קין. שעוון הרציחה פרט לחומרתו הרבה, יש בו גם פגיעה כביכול בדיוקנו של מלך, ואכן גדול עוונו מנשוא למחקו כליל כלא היה.
ועוד, שהחטיא את הרבים בכך שהיה הראשון להיות כופר בהשגחת ה', שאמר לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה. ומשום חסד הבורא עם ברואיו, עזרה תשובתו על כל פנים למחצה. כדי להודיע בעולם שיש דרך תשובה.
או כלך לדרך זו שכך יהיה החילוק ביניהם: האם תשובה מאהבה עושה הכל, ותשובה מיראה עושה מחצה, או לא שנא. ולדעת ר' יהודה לא שנא, ותשובה תמיד עושה מחצה. ולריב''ל יהיה החילוק: תשובה מאהבה עושה אמנם הכל. אך תשובה מיראה עושה מחצה. ולקין היתה זו תשובה מיראה, שכן פחד מן העונש, ופיו העידו בתמיהתו לבוראו: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא?! ולכן תשובתו עשתה מחצה.
או כלך לדרך זו, כהמשך המדרש בתנחומא שאומר ר' יהושע בן לוי: תשובה עושה הכל ותפילה עושה חצי. וסבר ריב''ל שדברי קין "גדול עווני מנשוא" אינם נחשבים כתשובה אלא כתפילה. וכפירוש הרמב''ן: והענין שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי.
ותפילתו זו הועילה למחצה, לפי ריב''ל שאמר תפילה עושה חצי. ולכן נמחקה לו גזירת "נע", ונותרה לו גזירת "נד".
נמצינו למדים בין לר' יהודה ובין לר' יהושע בן לוי, לא נתקיימה בקין כל הגזירה של נע ונד, אלא רק חציה, של וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד.
ויש ליתן טעם מדוע דווקא גזירת "נע" נתבטלה ולא גזירת "נד".
ולעומקו של מקרא יש לומר: לנוע זו גזירה על נפש האדם. שאינו מוצא מנוחה לנפשו. ולנוד זו גזירה על גופו של האדם שלא ימצא מנוח במקום אחד אלא יהיה נד ממקום למקום. ואף שכתוב וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד, משמע שנד ממקום למקום, וכן משמע מלשון שני ברש''י: כל מקום שהלך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו.
ואשר על כן, הנפש החוטאת שעשתה תשובה, התבטלה גזירתה להיות נע. אך הגוף שעשה את מעשה הרציחה, צריך לצאת לגלות כי הגלות מכפרת, כדי שיזכה לתשובת המשקל: כנגד מה שֶׁלִּמֵּד קין את כל באי העולם דרך הכפירה, לומר אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן עתה משיראוהו הבריות בכל מקום ויראו את האות שהקב''ה טבע במצחו, יאמרו עליו: יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן! ולא עוד אלא ע''י האות שבמצחו יהיה גלוי לעין כל מדתו של הקב''ה, שהיא מדה כנגד מדה. תחת אשר טָבַע קין אבן במצחו של הבל והרגו, טָבַע הקב''ה אות במצחו של קין שלא יהרגהו כל מוצאו.
ועל דרך הצח: נוד יורה גם על נע ונד. שכן נו''ד כעין ראשי תיבות: נע ונד. אלא שהקלו עליו מן השמים להיות רק נד. כי פרט לכך שיש במלה נו''ד את הגזירה של נד, יש במלה נו''ד גם מה שאין כלל במלה נע. שכן יש במלה נו''ד אותיות של דִּין וְדַיָּן, לומר לך, שגם בהיותו נד בלבד יעידו עליו כל מוצאיו: יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן!
ואשר על כן הועילה תפילתו או תשובתו למחצה, להיות על כל פנים נד. בין לר' יהודה ובין לר' יהושע בן לוי, כדי להודיע בעולם: יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן!