בס"ד | גיליון 51 | פרשת האזינו - שובה | ו' תשרי תשפ"ז
בסוד התשובה
מאמרים מחזקים לימי הרחמים והסליחות
"תשובה" - כמה טוב לשוב הביתה!
ויהי מקץ שנתיים ימים. יום הושענא רבא אשתקד, עם ישראל עצר את נשימתו, וההתרגשות גאתה. אחרי שנתיים שנדמו כמו נצח. רגע שלא ישכח לנצח, שבו בנים לגבולם. שנתיים אחרי טבח מחריד, בשהם באובים ומעונים, שנתיים אחרי שנפרדו מהוריהם, שנתיים של בדידות וחושך אין סופי, באו ברגע הזה לסגירת מעגל מרגשת. כשעיניהם זולגות דמעות ויחד עימם עם ישראל בוכה ונרגש. אין רגעים מרגשים כמו לראות את הילדים שבים לגבולם. 'כמה טוב ששבתם הביתה', קידמו השלטים מבתי העוטף וחוצות הערים, בשהורים שוב חבקו את ילדיהם, הביטו זה אל זה ובעיניהם כאב של געגוע, ילדים שחבוקים בזרועות הוריהם, ואחים אשר שוב נפגשים. הגילוי הזה החל עשרות מטרים בבטן אדמה במקום ממוקש ושורץ חיות אדם שגם תואר חיות כבוד הוא להם, ושם סיפורי מופת שנכתבו במו בתקופה אחרת. קידוש שנעשה במסתרים, יום הכיפורים, ותפילות, במעמקי האדמה, במקום הכי רחוק מן השמש, יהודים גילו שיש להם אב גדול שבשמים. בנים אנחנו ואב אחד לכולנו שמחכה לנו!
את השלט הזה 'כמה טוב ששבת הביתה' אולי נכתב בלי מילים בואכה 'כל נדרי' והיום הקדוש. לא צריך להפליג אי שם אל ערי אירופה ולפגוש יהודים שעמדו בעיירה נידחת ובמעט נישאו לגוי ח"ו ו'כל נדרי' הזכיר בהם זכרונות עמומים, והחזירם לכור מחצבתם. כל יהודי ויהודי שב ביום הכיפורים הביתה. אחרי כל כך הרבה כאב של געגוע, בשחשבנו ששטנו לבדנו במים סוערים, זמנים של תעתועי שווא, ולעיתים גם זמנים של איבוד תקווה ח"ו, מגיע הזמן הגדול של יוה"ב. בשאבא רואה שהבן מתרחק הדבר הגדול ביותר עבורו זה לקרבו שישוב הביתה. ביוה"ב אנחנו שבים, מרגישים את האור הגדול, את האור, את הרוגע. שבנו הביתה! כאן טוב לנו! ואנו כאן כדי להישאר, בדי לפתוח בחיים חדשים, חיים של אמונה ודביקות בבורא עולם!
"לב נשבר"- הקרבן שנכנס לפני ולפנים!
הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" ופירש רבי אליעזר רוזנפלד זצ"ל בספרו 'חמדה גנוזה' כי אדם שמקריב קרבן, גם כשהקרבן מתקבל לרצון אבל גופו ודמו
לעילוי נשמת אסתר ב"ר משה ע"ה
מגיעים רק עד פתח אוהל מועד. אבל 'לב נשבר ונדכה' כאשר האדם מקריב את רצונו לפני ה' זה מגיע עד לפני ופנים וכמו שנא' "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" כי תשובה מגעת עד כסא הכבוד. וכך מתפרש הכתוב "אם עולה קרבנו" אם מקריב קרבן שהוא עולה לה' זה יקריבנו רק עד פתח האוהל אבל אם "יקריב אותו לרצונו" כשמקריב את רצונו ושובר את מדותיו בהכנעה ותשובה אז "לפני ה'" הקרבן הזה נכנס לפני ולפנים!
כתב ה'נודע ביהודה' (דרושי הצל"ח עשי"ת דרוש בה ) וז"ל, "אבל בעשרת ימי תשובה התשובה בנקל מאוד, כי אז הדלת פתוחה בי בן יסד המלך מלכו של עולם, ואז אפילו הרשע יכול להעלות תפילתו ולשפוך שיחו לבקש ולחנן, ומבלי סיגופים גדולים הוא נכנס לפנים להיכל המלך לבקש מלפניו".
להחליף את הבגדים!
הכתוב אומר "וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני בריח השדה אשר ברכו ה'" ואמרו חז"ל אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. וביאר הגר"י גלינסקי זצ"ל בדברי חיזוק שנשא לאסירים בכלא רמלה. כי רבקה קיבלה ברוח הקודש שצאצאיו של יעקב יהיו ראויים לברכה. ואז בא יעקב לפני אביו ויצחק ביקש לדעת מי יהיו צאצאיו, ואז רואה שריח בנו בריח השדה כי גם בשלבושים הם בבגדי עשיו ועושים במעשיו ח"ו, אך "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" וגם בהיותם במ"ט שערי טומאה נשנפלו ח"ו היכן שנפלו, מאמינים בני מאמינים הם.
אך הרב זצ"ל הוסיף ושאל, אם זה מה שבאה התורה לומר, למה לא אמרה התורה "וירח את ריח בוגדיו" למה נאמר 'בגדיו'. והשיב כי רצתה התורה ללמדנו, בי בגידה אצל יהודי היא רק כמו 'בגד' אפילו שלובש בגדים במו עשיו זה בגד שלא שלו. עשיו חומד כלים שכאלו. אך התורה באה ללמדנו, תפשטו את הבגדים שלכם ותגלו את האמת הפנימית שלכם. זו עבודת התשובה. כשאומרים 'בגדנו' הבגידה שלנו היא כמו בגד, זה לא אנחנו! זה מעטה חיצוני, זהו לא פנימיותינו! בעבודת התשובה אומר הכתוב "הסירו הבגדים הצואים מעלי וגו' ראה העברתי מעליך עווניך," העוונות שלנו הם הלבוש הלא טוב שלנו. בשנוריד את הלבוש נגלה נשמה יקרה מפז.
וכך אמרו חז"ל במדרש שיר השירים "שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי. ביריעות שלמה, מה יריעה זו מתלבלבת ומתכבסת וחוזרת ומתלבלבת ומתבבסת, כך ישראל אף על פי שמתלכלכים בעוונות כל ימות השנה יום הכיפורים בא ומכפר עליהם שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם".
"לב נשבר"- הקרבן שנכנס לפני ולפנים!
הכתוב אומר "בנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף" ומפרש רש"י נהגם ברחמים ובחמלה, בנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שובה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו". ופירש הגרש"ר הירש זצ"ל כי הנה יש הבדל בין סוגי העופות, יש מן העופות שנשהם באים אל בניהם הם מגיעים עד אליהם והם עולים עליהם אך על הנשר יש צורך לגוזליו לתת קפיצה ואז עולים עליו והוא נושאם, כך כביכול, כשהקב"ה פונה לעם ישראל, אם האדם רוצה לקרבת ה' עליו לעשות קפיצה אחת מצידו ואזי יוכל לעלות! בדי
ליצור את הקשר, כדי להתקרב ולהגיע למצב של קירבת ה' בה גדולה על האדם לעשות איזה קפיצה קטנה. הקפיצה הזו היא התשובה. מעט התעוררות והתחזקות והאדם זוכה לקירבת ה'. הקפיצה הקטנה שלנו תגלה לנו עולם של השגחה מופלאה, כשהבא ליטהר מסיעיין בידו לאורך כל הדרך.
חז"ל אומרים על רבי אלעזר בן דורדיא שבא לעשות עבירה עם נוכריה ואמרה לו בי אתה לא תשוב יותר, לא תתקבל בחזרה אצל בוראך! ופנה להרים וכו' עד שאמר אין הדבר תלוי אלא בי ויצתה בת קול ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". ותמהו המפרשים, האיך שייך לקרוא 'רבי' הרי 'רבי' הוא כינוי למי שיש לו תלמידים. וביארו בי אכן רבי אליעזר בן דורדיא הוא רבי, הוא רבם של מיואשי הלב שאומרים אין בידי הכוח לשוב ואם הוא הגיע לדרגה עצומה של תשובה ברגע אחד, כל אחד יכול! יה"ר שנזכה לתשובה וטהרה.
שבת שלום ומבורך וגמר חתימה טובה, יהושע
נפלאותיך אשיחה- סיפורי השגחה פרטית
מזמור לתודה ומהפכה של תשובה
הטלפון בבית צלצל, מיהרתי להרים את השפופרת. 'דני' נשמע קול מוכר מהצד השני. 'דני, זה אני'... ירון? אני עונה בקול מרוגש ומעט מגוגמגם. ירון הוא אחי הגדול ושלוש עשרה שנים מפרידים בינינו. מאז ומעולם ירון היה הבן המוצלח של המשפחה. כיום הוא רופא ילדים בכיר ומרצה בכל העולם, שנים חשתי אליו יראה והערבה. בשהייתי צעיר היינו בקשר טוב מאד, אך מאז שחזרתי בתשובה הקשר בינינו הלך והתרופף.
דני סיפר כי הוא בארץ עכשיו, ומאד מתגעגע, וחשב לקפוץ יחד עם משפחתו. "בשמחה" השבתי. מתי? 'יום שישי בצהרים זה טוב'? הוא שאל. הייתי נבוך, יום שישי דווקא, ערב שבת קודש. הרי זהו הזמן הלחוץ בשבוע עם כל ההבנות שלפני שבת. אף פעם לא ידעתי לסרב לו. כמובן הסכמתי ובליבי הייתי מלא בהתרגשות, זו הזדמנות גדולה לקדש שם שמים.
בימים הבאים התחלתי לתכנן עם אשתי כיצד נעשה את כל ההכנות וכל ההשתדלויות כדי שיום שישי יהיה בלי לחץ, מלא ברוגע ושמחה, כדי שנוכל לקבל את דודנו היקר אל שולחן השבת שלנו. דמיינתי לעצמי את ריח החלות את המפה הצחורה והבית שבוהק. אין ספק שירון לא יוכל לעמוד אדיש מול המראה השבתי הזה.
ביום חמישי אחר הצהרים אני מגלה על צג הנייד חמש שיחות שלא נענו, כל הטלפונים היו מהבית. אשתי השאירה הודעה שאבוא הביתה כי היא לא מרגישה טוב והיא רוצה שאני אשתלט על העניינים. עזבתי את החברותא, רצתי מהר הביתה. בשבאתי הביתה הבית היה הפוך. כל הערב הייתי עסוק בריצה אחרי הילדים ובקיפול הכביסה הנקייה שהתפזרה לכל עבר. רק בסביבות אחת בלילה עליתי על יצועי. במובן לא הספקתי לרחוץ את הילדים ואפילו מעט מהתכנונים ליום חמישי
לא התממשו.
ביום שישי אשתי בישרה שאני יכול לחזור לבולל, והיא תנסה לארגן במה שתצליח עד הצהרים. היא שאלה אם לבטל את הפגישה אך השבתי שלא, יהיה בסדר. יהיו ניסים. הלכתי לכולל לבמה שעות. בששבתי הביתה הבית היה הפוך כולו, צעצועים מכל עבר ובלאגן גדול. המטבח עדיין היא בשיאו של הבישולים. וחלות, הבנו שכנראה השבוע נאלץ לוותר ולהסתפק בחלות קנויות...
הפעמון מצלצל. אני פותח את הדלת ומחבק את אחי הגדול. אני מכניס אותו במבוכה לביתנו הקטן והמבולגן ומושיב אותו על יד שולחן השבת שטרם לבש צורה שבתית. תוך כדי אני שומע את דוד בני הקטן קורא לעברו של אחי. "למה אין לך ביפה, אתה יהודי"? אני במעט בולע את הלשון. במה פעמים חזרנו ושיננו איתו שלא יגיד כלום, שלא יפתח את הפה, איזו בושות... בינתיים, אני חוזר עם השתייה ומבלי שאשים לב אני מועד על חתיכת לגו שהייתה בריצפה, מחליק ומקבל מכות, והקנקן עם כל תכולתו נשפך וניתז לכל עבר.
עכשיו אני מרגיש שהכל בוער בקרבי. אני זועק ללא מילים, מרגיש שעוד רגע אני עומד לאבד שליטה. וכשאשתי ממהרת לנקות אני רץ אל המרפסת הקטנה. 'ריבונו של עולם אני רציתי אחרת, ואתה יודע את זה, רציתי כל כך... אבל בורא עולם אתה רוצה אחרת'. ואז פתאום בהפתעה של ממש התחלתי לומר 'תודה אבא, אם כך אתה רוצה, אז אני מודה לך, תודה רבה בורא עולם, זה בטוח לטובה, אתה יודע הכי טוב, ה' תודה'. במשך דקות ארוכות פשוט עמדתי והודיתי. חזרתי אל הסלון רגוע ושליו. חייבתי אל אחי וכל מה שמסביב בבר לא עניין אותי.
ביום חמישי בלילה, במעט שבוע אחרי אותה השבת אחי מתקשר אלי לנייד. הייתי כל כך נבוך מכל מה שהיה, ובוש כולי מהמחזה הבלתי מרנין שראה ביום שישי. מה הוא כבר רוצה להגיד לי? דאגתי. אך ירון השיב, אני רוצה לשתף אותך במשהו מאד חשוב. זוכר את הארון של ההורים? את התפילין שלי מהבר מצווה? היום אחרי 36 שנה הוצאתי אותם מהארון והלכתי לבית כנסת בשכונה. "רציתי לומר לך שהביקור שלי השפיע עלי מאד".
"'נו, הרי אני מכיר אותך טוב. אתה רוצה שהכל יהיה מסודר ומתוקתק לפי התוכנית וכשראיתי אותך כשהכל סביבך בלגן אחד גדול ואתה מחייך אלי רגוע ושמח, הבנתי שזה לא סתם. יש כח מיוחד ביהדות. ואם זה שינה אותך זה יכול גם לשנות אותי". הייתי המום ונרגש. אמרתי לו כמה משפטים קצרים כמה חשובה כל התחזקות ובמה רעש זה עושה בשמים. הזמנתי אותו לשבת ובפעם הראשונה מזה שנים שהוא לא סירב בתוקף, רק שתק. וברוך ה' מאז הוא מתחזק עוד ועוד.
לפעמים אנו בטוחים שמה שאנחנו רוצים ומתכננים זה הכי טוב והכי נכון, אך ה' יתברך יודע תעלומות מארגן את הבל אחרת ממה שחשבנו והכל רק לטובה. (מזמור לתודה)
להערות והארות ולהוספה לרשימת תפוצה לקבלת העלון במייל מידי שבוע [email protected]