יום כפור - ה'תשפ"ז

בסיעתא דשמיא

כלנו יודעי שמך

טוב להודות לה'

מיוחד למגזין העלונים טועמיה

מאמרים, רעיונות, פרפראות וסיפורים, לחיזוק באמונה ובטחון בבורא יתברך שכל הנהגתו לטובה

- הרב שכנא וונגר -

יום כפור - ה'תשפ"ז

"ואביתה תהלה והיא תהלתך"

בתפלות שמונה עשרה ליום כפור שחרית בחזרת השליח ציבור אומרים: "ורצית שבח ממעוטי ימים, נשויי טובה, שבעי רגז, עגומי נפש, והיא כבודך", ויש עוד כמה פיוטים שכתוב בהם, שהבורא רוצה ומתאוה לשבחים מעם ישראל, ואפילו שהם בשפל המדריגה עם חסרונות, בכל זאת הבורא רוצה את שבחם שהם משבחים אותו, "והיא כבודך" - והנהגה זו שאתה רוצה בשבח בני האדם, היא כבודך.

ובחזרת השליח צבור בתפלת מוסף אנו אומרים: "ואביתה תהלה - מגלומי גוש. מגרי גיא. מדלולי פעל. מדלי מעש. והיא תהלתך". וכן עוד כמה קטעים שם המדברים שהבורא רוצה את התהלה מבני האדם ואפילו שהם אין ואפס, בכל זאת הבורא רוצה את תהלתם.

וכשנתבונן בדבר המופלא הזה, שאין כמוהו בכל העולם, שהאלקים שהוא המלך הגדול של כל העולם, ואין לנו מושג מגדלותו ורוממותו, והוא ברא ויצר את כל היצירה בכל העולמות, הנגלים לנו והנסתרים מאתנו, ולכאורה היה הבורא צריך לרצות, שרק הנבראים הכי גדולים והכי מפוארים, הם אלו שישבחוהו ויהללוהו, כי רק מהם היה יכול להיות תפארתו, ואולי הם מכירים אותו קצת יותר מאתנו, והם יוכלו להללו לפי ידיעתם, אבל מאתנו הבני אדם החיים בעולם הזה, בעולם ההסתר, מה אנחנו כבר יכולים לשבחו ולהללו, מה אנחנו מבינים על גודלו ותפארתו, איך אנחנו יכולים לשבח ולהלל את המלך הגדול והנורא כשאנחנו בעצמנו כל כך רחוקים מידיעתו, ובכל זאת אנחנו רואים "שהמלך הגדול והנורא מתאוה ורוצה" את השבח והתהילה דוקא מעם ישראל, ובהתבוננות זו נוכל קצת להתחיל ולהבין את גודל רוממות עם ישראל.

כי כאשר נשאל אדם, תאמר לי האם אתה באמת מאמין שדברי השבח שאתה משבח מקלס ומרומם את ה' יתברך הם שווים משהו, הרי אתה יודע את האמת שאתה מתנהג כל הזמן שלא בסדר, אתה לא שומע ומקיים את כל דברי התורה כמו שצריך, אתה לא מקפיד על קלה כבחמורה, וכו', ואם כן האלקים כנראה לא רוצה את תפילותיך ותשבחותיך, כי אותו אתה לא תוכל לשקר, ולא תוכל להראות לו כאילו אתה אוהבו ומתפלל אליו, בשעה שאתה כל הזמן לא מתנהג בסדר.

האדם ישפיל את עיניו לאדמה ויאמר בבושה ובכאב לב, אתה צודק, איך אתה יודע מה שמתחולל בלבי עמוק פנימה, כמה שאני מתבייש להתפלל לפני האלקים, ובפרט בימים הנוראים, שבו אנו את האלקים משבחים, ואת שמו מפארים, ואת גדולתו אנו מזכירים, ואת גדודי מלאכיו אשר אותו מפארים אנו מעריכים, ואם כן אני האדם הקטן המלא חומריות ותאוות שפלות, ויצרי בוער כאש בקרבי, מה מקום יש לי להתפלל לשבח להודות ולהלל את האלקים, והרי אני אראה כמו צבוע בתפלתי, והאלקים יקח את תפלתי ויזרקה רחוק רחוק ויאמר, תפלות מאדם חוטא אני לא צריך, כי אני צריך רק את התפלות של הצדיקים השלמים והיראים שאותי בשמחה הם עובדים, ולמשמעתי הם סרים, ואת פקודותי הם לא מפירים, מהם אני רוצה שבחות והלולים.

וכמו שכתוב בפיוט ליום כפור בחזרת הש"ץ שחרית בדבור המתחיל: "ויצר לבו רע מנעוריו, חורש רע במגוריו, אורב לו במסתריו, מקנן כנחש בסתריו... מסיתו להטות אשוריו... והוא ראש לכל צורריו, מצר לו בכל מצריו... מעציבו בדבריו, מחטיאו ברע הרהוריו... וצר עליו במצוריו, לולי אתה עוזר לו מצריו, ובכל יום ויום מתחדש עליו, חושב מחשבות עליו, להתגולל ולהתנפל עליו... להאשימו באשמת געוליו... ואיננו דורש לשלום אליו, פחים טומן לרגליו, רשת פורש ליד מעגליו... ומה יצדק במפעליו, ומה יזכה במעלליו, כי שודד בא בגבוליו, לשדדו ללחמו ברוב תחבוליו". עכ"ל.

ואם כן רואה אתה מהפיוט הזה, כמה יצרי מחטיא אותי, ואני נראה רע, ובמסתרי אני מלא עם כל התאוות השפלות שהיצר בי אורב וחורש רע, ומסיתי להטות דרכי מה' וללכת בדרכי חוטאים ופושעים, ואם כן בוודאי שתפלותי לא חשובות ולא רצויות לפני האלקים יוצר הכל.

אבל במושכל שני האדם חושב ואומר, אבל האמת הוא, שאני לא אשם בכל זה, כי הרי הבורא הוא זה ששם את היצר בקרבי שמסיתי ומדיחי, והיצר הוא זה שגורם לכל עברותי, כי באמת אני הייתי רוצה לעשות את רצון בוראי בשמחה ובששון, ולקיים את כל מצוותיו עם כל לבי, ולא לחטוא נגד הבורא, ואפילו לא פעם אחד, אבל מה אעשה ויצרי מחטיאי ולא נותן לי מנוחה, ומחפש להמיתני בחטאי.

ובאמת אינני יודע מה לעשות, מה רצון האלקים ממני, האם להתפלל כפי שאני נראה עם כל "החבילות של העבירות" שחטאתי כל השנה, או להתייאש חלילה ולא להתפלל כלל, כך מסיים האדם את דבוריו, מחשבותיו, וידוייו, ועיניו עדיין כבושות בקרקע בלי לדעת מה עליו לעשות.

ונאמר אנחנו לאדם זה, בהתלבטותך אתה טועה טעות איומה, כי עליך לדעת שהאלקים הגדול והנורא כן "רוצה ומתאוה" לתפלתך הנפלאה, כי רק הוא זה שיודע את מלחמותיך ולבטיך כל השנה, והוא יודע את יצרך האורב לך ומפתך כל השנה, והוא יודע שאתה באמת לא אשם בחטאיך, ורק יש עליך להלחם נגדו ולנסות שיהיה בהצלחה, והשאר תשאיר לבוראך שינקך מחטאיך, ולכן נתן לנו את יום הכפורים למחילה ולסליחה, ככתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני הויה תטהרו", ואנו מתנקים מכל עוון ועבירה, ואת עבודתינו רוצה הבורא בשמחה ובתאוה.

וכמו שממשיך הפייטן בחזרת הש"ץ שחרית וכותב: "לכן הקדמת רפואה ותעלה... וקבעת יום זה לסליחה ולמחילה, לבא שעריך בתודה ובתהלה, לקדם פניך בחילה... להעביר כל שמץ ותיפלה... להצמיח צדקה ותהלה, להפר כעס ולהרבות חמלה... לתת לשובבים טהרה וטבילה... להשליך עון בעמקי מצולה... ומכל ימים יום זה קדשת, ועל כל ימים אותו עלית, ובו מכל יום בחרת... ולדור דע כחו ידעת... וסלחתי כדברך בשרת, ועל הרעה נחמת, ועל בניך רחמת, וכגבוה שמים חסדך למו הגברת, וכרחוק מזרח ממערב פשעם הרחקת... וכאב את בן אותם רצית... ואות לטובה עמהם עשית, וחבתם לכל הראית, ואהבתם לעין כל גלית, ולשכון בתוכם תאבת, ולחנות ביניהם חמדת...

יום עשור לעשיריה חקקת, שבת שבתון לשובתי ענג שתה, יום כפור לנותני כפר תתה, לכפר עונות, למחות זדונות, לכלה פשעים, להתם חטאים, לטהר טמאים, להדיח דמים, לצחצח כתמים, להרחיץ צואים, להלבין כשלג שנים"... עד כאן.

כאשר האדם שמע את האמת שהאלקים אוהב אותו על אף כל מעשיו כל השנה, וכי לא רק שהאלקים לא דוחה אותו, אלא עוד "רוצה ומתאוה" לתפלתו ולמצוותיו ומעשיו הטובים, התמלא כולו רגש של הכנעה וביטול לבורא יתברך על שמזכהו בכזה זכות עצומה, ומיד פצח פיו בשירה וזמרה על רוב הטובה שהבורא בחר בו ובבני ישראל מכל העמים, ושר "כי הרבית טובות אלי, כי הגדלת חסדך עלי", כי אין טובה וחסד יותר גדולה, מזה שהאדם זוכה להתפכח ולהבין שהוא רצוי לאלקים, וכי האלקים מתאוה ורוצה את מעשיו.

וכמו שבספר הקדוש "תפארת שלמה" כתוב על החשיבות של האדם הישראלי, שבעיני ה' יתברך נחשב יותר מהמלאכים, ואילו המלאכים והשרפים אינם חשובים, כמו האדם.

ואלו דברי ה"תפארת שלמה" על מועדים - לראש השנה, בדבור המתחיל: או יאמר אתם נצבים היום כולכם לפני ד' כו'. וכותב שם: "הנה הענין סוד כל בריאת העולם, רק עבור האדם אשר הוא בחיים חיותו, עודנו בעולם העשיה, הגוף עם הנפש יחד, והיצר עומד לנגדו ומסיתו, והאדם כובש יצרו ומתגבר עליו לעשות רצון הבורא ברוך הוא, ועובד השם יתברך גם על ידי אכילה ושתיה בכוונה הראויה ונכונה, עושה יחודים בעולמות העליונים.

וזה שכתוב (שם ד, ד) ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום. פירוש, רק בעודכם קיימים בחיות הגוף והנפש, הוא העת לעשות היחוד ודביקות בשם הויה. אבל בגן עדן הוא זמן קבלת שכר ותענוג לצדיקים משכר פעולתם בעולם הזה, אבל זמן העשיה חלף ועבר, כי (תהלים פח, ו) במתים חפשי. וז"ש (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, בעולם העשיה הוא הטוב בעיניו יתברך שמו, אבל המלאכים ושרפים שהם בעולם הבריאה אינם חשובים בעיניו כמו האדם. כמו שכתוב ואביתה תהלה מקרוצי חומר כו'.

ולזאת צריך האדם לתת שבח והודיה, על כל שעה ורגע שהוא עודנו בחיים, ויכול לעשות רצונו יתברך שמו, כי זה כבודו". עכלה"ק.

ובזה יתחזק כל איש ישראל, כשרואה את חשיבותו וחשיבות תפלתו בעיני ה' יתברך, ודוקא כשהאדם נמצא בעולם העשיה, אזי הוא הטוב בעיניו יתברך שמו, ותפלתו ומעשיו רצויים לבורא.

***

***

בפרשת כי תשא ל"ג י"ט כתוב "וחנתי את אשר אחן". ודורשת הגמרא בברכות ז. "וחנותי את אשר אחון, אף על פי שאינו הגון".

ובס"ד נתבונן האם יש סוג מעשים, שעל ידי עשייתם, יזכה האדם שהקב"ה יחונן אותו, ואפילו שאינו הגון וראוי לכך.

מצאנו בתנא דבי אליהו זוטא, פרק ו' שכותב: "אמר לו הקב"ה למשה, משה, אין אתה יכול לעמוד על כל מדותי, אלא הריני מודיעך מקצת מדותי, כשאני רואה בני אדם אף על פי שאין בהם תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא רק בשביל שהן עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבין תחנונים לפני, אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהן, שנאמר (תהלים קב) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, וכתיב (שמות לג) ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך, טובי לא נאמר אלא כל טובי, אלו הן שלש עשרה מדות שנאמר (שם לד) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, דהא נאמר כאן וקראתי בשם ה' לפניך (שם לג), ונאמר להלן (שם לד) ויקרא בשם ה', ויעבר ה' על פניו ויקרא, ה' ה' אל רחום וחנון וגו' ". עכלה"ק.

לומדים אנו מדבריו, שאפילו אדם שאין בו תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיו, ולא במעשה אבותיו, ובכל זאת, בגלל שהוא עומד ומודה ומברך ומשבח ומרבה תחנונים לפני הבורא, הרי הבורא נזקק לו, וכופל לו את מזונותיו. שאצל הבורא זה מאוד חשוב, שאדם מודה ומברך ומשבח את הבורא, ולכן אפילו שהוא לא ראוי ולא הגון, כי אין בו שבח ותהלה של תורה ומעשים טובים, בכל זאת בזכות שהוא מודה לבורא, הוא יזכה לכל טוב...

ואדם זה חשוב אצל הבורא, שהרי הקב"ה רוצה מעם ישראל את הבחינה של "תנו עוז לאלקים", שעל ידי מעשינו פה בעולם הזה, אנחנו נותנים כח ועוז, לפמליא של מעלה, ואם כן אמירתנו ותהלתנו לבורא יתברך, היא נותנת בשמים את הבחינה של "תנו עז לאלקים", ואז הקב"ה חן אותנו "אשר אחון", ואפילו שאיננו ראויים והגונים.

הגמרא בברכות ס: אומרת: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד", ובס"ד הסברנו במקומות אחרים, שאחד מהכוונות המסתתרות במלים אלו היא, שבאמת כל הקורה בעולם הוא רק על ידי הבורא יתברך, ואפילו הדברים הנראים לעין כדברים קשים ורעים, הכוונה הפנימית שלהם היא רק טוב וחסד, כי מדרך הטוב להיטיב, וכדברי הרמח"ל: שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם, וכענין שאמרו (ברכות ס, כגירסת ע"י), "כל מאי דעבדין מן שמיא – טב", ורק כעת שהעולם מתנהל על ידי מדת המשפט, אזי נראה לעינינו רק החיצוניות שהיא לפעמים קשה, אבל על ידי שאנו אומרים "כל דעביד רחמנא לטב עביד", אנו מגלים בעצם את "גילוי יחודו יתברך", אנו מגלים שאנו מאמינים שכל המעשה אשר נעשה בעולם, הוא רק מאת הקב"ה, ואנו מגלים על ידי אמירתנו את כוונתו המוסתרת בתוך המעשה, שהיא רק לטובה ולחסד, ועל ידי זה אנו זוכים שהטוב והחסד של תוכיות כוונת המעשים, יצא לפועל, ואנו נזכה להמתיק את כל הדינים. רמז א': המלים "אשר אחון"י = בגימטריא "כל דעביד רחמנא לטב עביד"2 לרמז, שהקב"ה יחון במתנת חינם את האדם אשר ילמד את לשונו לומר תמיד "כל דעביד רחמנא לטב עביד", ואפילו שח"ו אינו הגון, מכיוון שעל ידי אמירתו הוא מביא להמתקת הדינים למעלה, ואז הקב"ה עובר על הדין לגמרי בשעה שצריך האדם לכך, וחונן אותו במתנת חינם של חסדים גלויים.

וזה כדברי התנא דבי אליהו דלעיל, שאפילו שהאדם הוא "אינו הגון", ולכאורה הקב"ה לא היה צריך לחונן אותו, אבל "בשביל שהן עומדין ומודין ומברכין ומשבחין ומרבין תחנונים לפני אני נזקק להם וכופל להם מזונותיהן", וכן כאן בשביל שהאדם אמר את ה"כל דעביד", ובאמירתו זו הוא משבח ומודה ומהלל לבורא יתברך, שהוא טוב, ומעשיו טובים, וכוונתו לטובה, ובכל דבר בסופו יראה שהכל היה רק לטוב הנצחי של האדם, בשביל זה הקב"ה חונן אותו לברכה.

רמז ב': המלים "ואביתה תהלה"3 = בגימטריא "גם זו לטובה"4 (ח' פעמים), לרמז שאת התהלה הזאת של "גם זו לטובה", רוצה הבורא מהבני אדם, "ואף על פי שאין בהם תהלה ושבח של תורה ומעשים טובים", ומעשיהם הם רחוקים מלעבוד את ה' כמו שצריך, בכל זאת הבורא רוצה ומתאוה לתהלתם, ומקרבם אליו על ידי תהלתם.

ולפי זה נאמר גם כן כאן בכוונת הפייטן, שאפילו שהאדם הוא במצב שאין בו שבח ותהלה של תורה ומצוות, בכל זאת על ידי שהוא אומר את הגם זו לטובה, וכתבנו שהמספר שמונה מרמז על מעל דרך הטבע, א' מעל ז', שבכל יום ובכל מצב, ואפילו במצבים "על טבעיים" הוא אומר "גם זו לטובה", את זה רוצה הבורא ממנו, "ואביתה תהלה", ובזכות זה הבורא נזקק למעשיו וכופל את מזונותיו.

"מדוע בכה הקצין"

סיפור א': במחנה העבודה הסובייטי ידעו הכל כי ר' אליעזר ננס לא עובד בשבת. נקודה! לא מעט סבל עינויים וכאבים עברו על ר' אליעזר עד שעיכלו מעבידיו במחנה את עקשנותו הנחרצת כי "שבת" היא מעל הכל, הוא ימסור את נפשו עליה, אבל את השבת לא יחלל.

ימים מספר לפני יום כיפור תש"י היו כל מעייניו נתונים כיצד לחמוק מן העבודה ביום הקדוש, העבודה במחנה הייתה בדרך כלל בשעות הלילה, הקצין האחראי על אסירי מחנה העבודה הבחין במתיחות הרבה שנראתה על פניו של ר' אליעזר, במענה לשאלתו הסביר לו ר' אליעזר את מהותו וקדושתו של יום הכיפורים. לאחר ההסבר אדמו פני הקצין מזעם, ר' אליעזר חשש שיפליא בו את מכותיו עד זוב דם כפי שנהג לעשות לאסירים רבים, אך נראה היה שהוא מתאפק ומרגיע את זעמו.

הקצין יצא לרגע מחדרו ולאחר ששב פלט בשקט "אעשה כמיטב יכולתי". בערב יצאו כל אסירי המחנה לעבודה, הקצין חילק את האסירים למשמרות, ואת ר' אליעזר השאיר אחרון, כשגמר את החלוקה פקד על ר' אליעזר שילך עמו. לאחר כמה מאות מטרים הגיעו למבנה ריק שבנייתו לא הושלמה, הוא ציווה עליו לרדת במדרגות למטה, הכניסו למרתף חשוך, "כאן תישאר עד שאשוב לקרוא לך!" אמר. הוא נעל את הדלת אחריו ויצא.

אפילה כבדה הייתה במרתף. לקח זמן עד שעיניו התרגלו לחשיכה, ואז הבחין כי המקום מוצף במים, והוא עמד על גבי קורות עץ צרות, היה עליו מאד להיזהר ולהשגיח שלא ימעד וייפול לתוך המים שאת עומקם העריך בכמטר לפחות. מן התקרה נשרו מפעם לפעם פיסות טיח, מה שהוסיף ותרם לאווירה בה שהה. ר' אליעזר חש שהוא מאבד שווי משקל, ונאלץ לדלג בזהירות רבה מקורה לקורה, עד שהגיע לקיר שעליו נשען, נעמד ר' אליעזר ליד הקיר והתכונן לאמירת "כל נדרי...".

בזיכרונותיו עלו מראות תפילת היום הקדוש בתקופות שונות בחייו, במיוחד נזכר ר' אליעזר ביום כיפור אחד שהיה בימי ילדותו. הייתה זו שנה שגלי אנטישמיות קשים שטפו את רוסיה, וקהילות רבות היו טרף להתקפות ולפוגרומים, הסיסמה אז הייתה "הכה ביהודים ותציל את רוסיה", מידי יום שמעו על מקום נוסף שבו הוכו ונרצחו זקנים נשים וטף, גם בעיר הולדתו של ר' אליעזר חיו בפחד מתמיד מפני פוגרומים שעשויים לפרוץ כל רגע, באווירה זו התכנסו היהודים באותה שנה לאמירת "כל נדרי".

כשכולם ישבו על מקומותיהם והמתינו לתחילת התפילה, עלה על הבמה יהודי נכבד ונשוא פנים וזעק בהתרגשות "אחים יהודים, בשעה זו כאשר מסביבנו מלא שונאים המבקשים לכלותינו, ואין בכוחינו האפשרות להתגונן מפניהם בדרך הטבע, הבה נתפוס את הנשק האמיתי שלנו, נשקנו הוא תפילה לבורא עולם, הבה נתפלל בכוונה עצומה עד שתפילתנו תבקיע רקיעים". ואכן באותו יום כיפור עלו הזעקות עד לב השמים.

בעלטה מוחלטת, בעמדו על קורת עץ המתנדנדת תחת רגליו ובחשש שלא ימעד, הרגיש ר' אליעזר הרגשה דומה לאותו יום כיפור והוא הרגיש שרק עם נשק התפילה יצליח לשרוד את הלילה הנורא הזה. על פי הזיכרון עם ים של דמעות, אמר את תפילת כל נדרי ג' פעמים, ולאחר מכן החל לומר תהלים, חלפה שעה ועוד שעה, השעות נדמו כנצח, הדלת נעולה והוא נאלץ לעמוד משך כל הלילה עמידה קשה ומסוכנת, שהסבה לו כאבים איומים בכל הגוף, וכל אותו זמן המשיך תהלים.

באשמורת הבוקר שמע את צעדיו של הקצין המתקרבים אל המרתף הטחוב, ומעבר השני של הדלת נשמע קולו "היכן אתה סובותא ?" (סובותא ברוסית זה שבת, כך נהגו לכנות את ר' אליעזר במחנה עקב סירובו לעבוד בשבת). הקצין פתח את דלת המרתף ואור קלוש חדר פנימה. בכוחות על אנושיים דילג ר' אליעזר מקורה לקורה עד שיצא החוצה. כשראה הקצין את ר' אליעזר התרגש מאד מעקשנותו לעמוד על עקרונותיו. "מצטער", אמר, והושיט יד מסייעת שלא יפול, "סלח לי" הוסיף והתנצל. "פשוט לא היה לי שום מקום אחר להסתירך, אבל אני רואה שאלוקיך שמר עליך", הוא סבב את ראשו ופרץ בבכי.

כשהגיע ר' אליעזר לצריף במחנה קרס תחתיו מאפיסת כוחות, צמרמורת עזה תקפה אותו, ורופא המחנה שבא לבדוק אותו הזריק לו זריקה חזקה, ואף אישר יומיים רצופים שעליו לשכב במיטה ולא לצאת לעבודה. עבור ר' אליעזר היה זה הפרס הגדול ביותר שיכול היה לקבל, התאפשר לו להמשיך להתפלל באין מפריע, וגם להתבטל ממלאכתו. בערב הבדיל ואכל ארוחתו, ולמחרת נשאר במחנה לאסוף כוחות ולחזור לעצמו אחר מה שעבר עליו.

1 תקס"ו – אשר אחון - 566
2 תקס"ו – כל דעביד רחמנא לטב עביד - 566
3 תתס"ד = ואביתה תהלה = 864
4 תתס"ד = גם זו לטובה, ח' פעמים = 864

שמחתו הייתה שהצליח לא לחלל את היום הקדוש, ועל כך הודה לה' עוד ועוד בלי סוף. אך מעל הכל התרגש וסיפר ר' אליעזר כשבא הקצין להוציאו בבוקר מהמרתף האפל, זה אותו קצין שדי בהזכרת שמו בלבד להטיל מורא ופחד על כל האסירים, לא מעט מהם נשלחו על ידו אל מותם. "מדוע בכה הקצין ?" שאל ר' אליעזר את עצמו שוב ושוב... הסבר הגיוני לא עלה בראשו.