יום הכיפורים - "כוחה של מחילה"

אחד מהימים המיוחדים בשנה לתשובה הוא ערב יום הכיפורים. מצד אחד הוא יום מועד שיש בו מצווה מיוחדת של אכילה ושתיה כנאמר בגמרא (ברכות ח:): "... כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירייי. מצד שני, הוא יום המשמש הכנה ליום הקדוש בשנה, ומפני כך הוא יום הספוג ביראה ואימת הדין. כמדומה, שבדרך כלל מירב תשומת הלב מוקדשת ביום זה לעניינים שבין אדם לקונו, אם בעריכת חשבון נפש אישי, אם במנהגי היום, כפרות וטבילה, וכמובן בתפילת הוידוי הנאמרת במנחה שלפני הסעודה מפסקת. הרושם הכללי הוא, שעיקר המאמץ בהכנה ליום הקדוש והנורא מתמקד בעניינים של 'בין אדם למקום'. עיון מדוקדק בדברי רבותינו מעלה, שלכאורה צריכים הדברים להיות שונים. כך אמרו רבותינו (יומא פייה.) "דרש רבי אלעזר בן עזריה וכו' עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו". בעקבות כך כתבו הפוסקים, שישנה חובה מיוחדת לבקש מחילה בערב יום הכיפורים. כך כתב המרדכי (יומא רמז תשכייג): "ימנהג לבקש מחילה ערב יום הכיפורים, לפיכך צריכין כל ישראל לחזור בתשובה ולעשות שלום בין איש לרעהו ולמחול זה לזה בערב יום הכיפורים כדי שתתקבל תשובתן ותפילתן לפני הקדוש ברוך הוא בשלום ובחיבה". נמצא, שכדי שהקדוש ברוך הוא יסלח לישראל על עבירות שחטאו בין אדם למקום, צריך שבינם לבין עצמם יהיה שלום ולא יפגעו איש ברעהו, ואם פגעו ימחלו זה לזה. השלייה הקדוש מוכיח את אותם האנשים המבקשים רק את סליחת חבריהם בערב יום כיפור ומתאר כיצד ניגש כל אחד לחבירו הטוב לבקש מחילה: "הולכים האוהבים זה אצל זה בבית המדרש לבקש מחילה מחבירו, והוא לא שונא לו ולא מבקש רעתו, ויגיד עליו רעו ויאמר לו כי לא ידע ממנו שום דבר רע מעולם כי אם טוב בהחלט. הנה אמת ושלום נפגשו ומוחלים זה לזה במקום שלא היו צריכין מחילה, כי היה לבם שלם זה עם זה כל ימיהם לעולם". האמת היא כי האדם צריך להתאמץ ולבקש מחילה דווקא מאותם האנשים אשר אינם נמנים בין חוג ידידיו, וקל וחומר לאלו הנחשבים כשונאיו, כי הם אלו שמן הסתם נפגעו ממנו במהלך השנה...משמעות הדברים מבהילה: יכול אדם לעשות תשובה מעומק לבו ולבכות בדמעות שליש, להתחרט על לשעבר ולקבל להבא, אך מעשים אלו יכפרו רק על עבירות שבין אדם למקום. על אלו שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו. הסיפור הבא שלפנינו יבהיר לנו דברים אלו היטב.

מעשה בחורה מיוחדת וכישרונית, מוצלחת וחכמה, שהשידוך שלה התעכב. חלפו השנים והיא עדיין לבדה. אחיה הצעירים ממנה נישאו והיא נשארה ברווקותה. צערה היה קשה מנשוא. כל דבר שחשבה שיכול לעזור לה – עשתה, אולם מאומה לא קרה. כאשר שמעה על המושג "סעודת אמנים", ביקשה לנסות גם אותו כסגולה. היא ערכה סעודה עשירה ומפוארת ביום השנה של הרך שך זצ"ל. כמובן, היא הודיעה שהסעודה נערכת לעילוי נשמתו של הרך שך. הערב היה מיוחד במינו, מרגש וחוויתי. באותו הלילה, בחלומה, הופיע הרב שך ואמר לה: "כל התורה שברשותי לא תוכל לעזור לך. רק המכתב והספר". הבחורה התעוררה נסערת וסיפרה את החלום לאביה. אביה לא התרגש והורה לה לשוב לישון. היא חזרה למיטתה, והחלום נשנה. היא התעוררה ופרצה בבכי סוער. בבוקר, ניגש אביה אל הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל וסיפר לו את הסיפור כולו. רבי חיים הורה לומר את כל ספר התהילים על קברו של הרב שך. בבוקר, ראתה אותה השכנה ופניה נסערות. לשאלתה סיפרה הבחורה את חלומה המוזר ואת תשוקתה להיוושע ולהקים בית בישראל. אותה השכנה נהגה למסור שיעור באופן קבוע. בעקבות הפגישה עם הבחורה, אמרה בתחילתו של השיעור כי השיעור מוקדש לזכותה של שכנתה הרווקה, וכאן היא נקבה בשמה. לתדהמתה, קמה אחת המשתתפות ואמרה שיש לה מכתב שאותו היא רוצה למסור לבחורה. אישה זאת, היתה אמה של חברתה של הבחורה, וביניהן לא שררו יחסי ידידות ואהבה. הבחורה מעוכבת השידוך היתה מוכשרת ומוצלחת ועוררה את קנאתה של חברתה בכך שהותירה אותה מחוץ למעגל החברתי. ברבות הימים, כאשר ראתה שחברתה עדיין בבדידותה, כתבה לה מכתב שבו כתוב שהיא מוחלת לה בלב שלם ומתפללת לישועתה. באותו יום החלה הישועה: בחורה זו נהגה לעזור לשכנתה המטופלת בילדים קטנים וביום בו קיבלה את המכתב הלכה כהרגלה לעזור לה. לאחר מספר דקות, נשמעו דפיקות בדלת והשכנה ביקשה ממנה להתארגן ולהסתדר מעט, כי יש בחור המעוניין לפגוש אותה. הבחורה רצתה לקחת פרק זמן שבו תוכל להתארגן מעט, אך השכנה לחצה עליה: "כבר היית בעשרות פגישות שידוכים. בסך הכל שותים קפה! את לא צריכה להתארגן בשביל לשתות קפה. שבי תשתי!" עד היום הם שותים קפה ביחד...(אמונה שלמה). לא רק שהתשובה על חטאים שבין אדם לחבירו קשה היא, אלא שעוון זה עלול להביא על האדם צרות נוראות וקשות. הנה אנו מצויים בדור של צרות רבות, של אסונות הפוקדים אותנו חדשים לבקרים, ה' ירחם. כיהודים מאמינים, חובה עלינו לשאול את עצמנו : על מה עשה הי ככה לארץ הזאת? במה חטאנו שנגזרו עלינו כה הרבה צער ומכאובים, מה עלינו לתקן כדי שישוב מאיתנו חרון אף ה?

והנה, על השאלה במה להתחזק עקב הצרות, עונה מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל תמיד את אותה תשובה: בין אדם לחבירו! והביא הרב שטיינמן זצוק"ל ראיה לכך שצרות הם עדות לחיסרון בהתנהגות שבין אדם לחבירו, מהמעשה המפורסם במרן ה"חפץ חיים". בעיירה בה התגורר ה"חפץ חיים", היתה אלמנה חסרת כל אשר התגוררה בשכירות. כה דלת אמצעים היתה, עד שבתקופה מסויימת כבר לא היה לה מאין לשלם את דמי השכירות, ובעל הבית החליט לפנותה מהדירה. היא ביקשה את רחמיו שלא ישליכנה לרחוב באמצע החורף הקפוא, אך כל תחנוניה נפלו על אוזניים ערלות. כשראה כי האישה אינה עוזבת את הדירה, קם והסיר את הגג, כדי להכריחה לצאת! כששמע על כך ה"חפץ חיים", נענה ואמר: "מובטחני כי הדבר לא יעבור לו מן השמים בשתיקה"! חלפו עברו להם עשרות שנים וצרה נתרגשה על ראשו של אותו בעל בית: בנו יחידו חלה במחלה קשה ומסוכנת. הרופאים לא ידעו כיצד לרפאותו והוא מת בחוליו. אך כיוון שהמחלה הייתה מדבקת, אנשי החברא קדישא סרבו לטפל בנפטר! האב השכול נאלץ לטפל בבנו בעצמו. הוא עשה לו טהרה, עטפו בתכריכים, הלך לבדו לבית העלמין וקבר אותו במו ידיו... וכששמע על כך החפץ חיים, אמר: "ידעתי כי על אותו עוון לא יסלחו לו ! ושאל על כך רבי אהרן לייב זצוק"ל, כלום חסרו בדורו של ה"חפץ חיים" עוברי עבירה ומחללי שבת? מדוע דווקא על מעשה נפשע זה התבטא ה"חפץ חיים" בחריפות כזו ואמר כי לא ימחלו לו מן השמים? והסביר, כי על כל העבירות הקדוש ברוך הוא מאריך אף, אך חטא זה היה עבירה שבין אדם לחבירו, ומכיוון שכך היה ברור ל"חפץ חיים" שהחוטא וודאי יקבל את עונשו כאן בעולם הזה וזה חוץ מעונשו בעולם הבא!

הנה אנו עומדים רגע לפני יום הכיפורים ומבקשים מבורא עולם שיסלח וימחל על כל עוונותינו. אך הבה נזכור כי כפי שננהג עם זולתנו, כך גם ינהגו איתנו. מי שמוותר לחבריו, סובלן כלפי הסביבה ואינו עומד על כל דרישה מהזולת בקפדנות, יזכה שגם מהשמים יסלחו וימחלו לו ולא ידקדקו איתו. אך מי שמסרב לסלוח לחבר ושומר כעסים וטינות, נוהגים איתו מידה כנגד מידה גם בשמים בשעת הדין והמשפט. הסיפור הבא ימחיש לנו זאת היטב. כשמשפחת שוורץ החליטה לעקור ללונדון, לא ידעו ההורים עד כמה הדבר יהיה קשה לשוקי, בנם היחיד. שוקי הקליל ומלא שמחת החיים התקשה להתרגל לאופי הבריטי הכבד והמקובע. אולם המשרה הבכירה שהוצעה לאביו באוניברסיטת לונדון גברה על כל שיקול אחר, והמשפחה החליטה להשתקע בכל זאת בבריטניה. גם שוקי היה מוכשר כאביו ועשה חיל בלימודיו, אולם על אופיו הישראלי לא התגבר. בבית הספר בלונדון הוא נודע כתעלולן לא קטן, וגם בתיכון הוזמנו הוריו מדי פעם לשיחות נזיפה על מעשים שבישראל היו עוברים עליהם בשתיקה, אך באנגליה נחשבו להפרת משמעת חמורה. שנות התיכון תמו ובזכות ציוניו הטובים התקבל שוקי לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. כבר בתחילת הסמסטר הבין שכל מה שידע על מערכת החינוך האנגלית, מתגמד מול דרישות האוניברסיטה. הלימודים היו מפרכים והמטלות שהוטלו על הסטודנטים היו עצומות. אם בתקופת הלימודים כך, הרי שבתקופת המבחנים הדבר דרש מאמץ על אנושי. במשך ימים ולילות שלמים היה שוקי יושב, חוזר ומשנן, עד שהיה שולט היטב בחומר, ואכן ציוניו במבחנים היו מעולים. למרות שרכש מעט מהאופי הבריטי המכובד, עדיין רוח השובבות לא עזבה אותו. שוקי ניסה לפעמים "לעשות שמח" ולחרוג מהנוקשות השוררת בקמפוס. החברים אהבו את הסטודנט הישראלי שמפר מעט את השגרה הקשוחה, אולם בעיני המרצים וסגל האוניברסיטה הדבר היווה זלזול והם לא אהבו זאת. באחד הימים שהה שוקי בספריה, ותוך כדי שיטוט בין המדפים, הגיע לידיו ספר היסוד של האוניברסיטה. הוא פתח אותו בסקרנות ונדהם לגלות שהמוסד נפתח בשנת 1096, לפני למעלה מ- 900 שנה! בספר צויינו מאורעות שונים בתולדות האוניברסיטה וכן תקנות המחייבות את התלמידים ואת המרצים, רשימת אנשים ידועים שלמדו בין כתלי המוסד המכובד ופרטים רבים נוספים. אחד הסעיפים משך במיוחד את עיניו של שוקי וחיוך קטן על פניו, הנה הזדמנות נוספת לתעלול קטן ובלתי מזיק... כמה ימים לאחר מכן התקיים המבחן המסכם של הסמסטר, מבחן הנמשך כ- 7 עד 8 שעות ונחשב לאימת הסטודנטים. המבחן החל בשלום. לאחר כשלוש שעות סימן שוקי לבוחן והלה התקרב אליו בחושבו שיש לו שאלה כלשהי. "סליחה מיסטר, מתי אקבל את אומצת הבשר וכוס הבירה ?" שאל שוקי בפנים תמימות. הבוחן ההמום פער עיניים. "סליחה, מה אמרת?" שאל בתימהון. "אומצת הבשר וכוס הבירה, מתי בדיוק הם מגיעים?" שאל שוקי, כשכל הנבחנים מפסיקים את הכתיבה ומביטים בו בסקרנות. "על מה אתה מדבר?" שאל הבוחן. "ראה נא אדוני" הסביר שוקי "עיינתי בתקנות האוניברסיטה ומצאתי חוק משנת 1523 הקובע כי בכל מבחן שאורך יותר משלוש שעות, האוניברסיטה תגיש אומצת בשר וכוס בירה לנבחנים. עד כמה שידוע לי חוק זה לא בוטל מעולם, ולכן אני דורש את המגיע לי...". הבוחן ההמום יצר קשר עם הממונה עליו, והלה עם הממונה עליו, ולאחר בדיקה מעמיקה התברר שהסטודנט צודק, אכן יש חוק כזה ואיש מעולם לא טרח לבטלו. אחד מעובדי האוניברסיטה נשלח לקפיטריה הסמוכה וחזר לאחר רבע שעה עם המבורגר עסיסי ופחית בירה. כל הסטודנטים הביטו בשוקי וצחקו בשעשוע, בעודו נוגס במנה שלו באמצע המבחן... הסיפור המצחיק הכה גלים והכול נהנו מתעוזתו של הסטודנט שלימד את הנהלת האוניברסיטה לקח. לאחר שבוע הגיע מכתב רשום אל שוקי שוורץ, ובו זימון לוועדת האתיקה של האוניברסיטה. שוקי לא חשש משום שהוא לא עשה כל רע. הוא בסך הכול דרש לפעול לפי חוקי המוסד האקדמי ככתבם וכלשונם. מקום מושבה של וועדת האתיקה היה בחדר אפלולי באחד הבניינים הישנים של האוניברסיטה. סביב השולחן ישבו כמה מראשי המוסד, עוטים גלימות שחורות ולראשם פאות של שופטים מהמאה ה- 17. "מיסטר שוורץ, אנו מצטערים להודיעך כי לא עמדת במבחן המסכם של הסמסטר ותצטרך לשוב וללמוד את כל שנת הלימודים", פתח הוותיק שבהם והמשיך "הסיבה לכך היא שלא עמדת בתקנון המחייב של האוניברסיטה. על פי התקנון משנת 1295 כל נבחן צריך להתייצב למבחן כשהוא מצוייד בחרב. עד כמה שידוע לנו, חוק זה לא בוטל מעולם. מכיוון שלא עמדת בכך והגעת למבחן נטול חרב, הרי זה כאילו לא נבחנת ועליך לחזור ולהשלים את שנת הלימודים"... כן, כך היא גם ההנהגה השמיימית כלפי האדם. כפי שתנהג כלפי זולתך כך גם ינהגו עימך משמים מידה כנגד מידה. על פי זה נבין את שנאמר בהמשך ההפטרה "מי א-ל כמוך נושא עוון ועובר על פשעיי. מפסוק זה למדו רבותינו כי חובתו של האדם לדמות לקונו, מה הוא רחום וחנון ועובר על פשע, כך עליך להיות רחום וחנון ולהעביר על פשעים שנעשו לך, ואם תעשה כן, ינהגו עמך מן השמים מידה כנגד מידה וימחלו לעוונותיך, כמו שכתוב (ראש השנה יז .) "נושא עוון ועובר על פשע, למי נושא עוון? למי שעובר על פשעיי. ואכן, לכל אדם ואדם כדאי למחול לרעהו, משום שעל ידי כך אף הקדוש ברוך הוא חומל עליו, כשהוא מרחם אף הקדוש ברוך הוא מרחם עליו וכשהוא סולח מן השמים סולחים גם לו. הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. זה קרה כשהייתי בתיכון, בכיתה י"א יצאנו למחנה חורף. היום הראשון מוקדש כולו לטיול ארוך ומהנה ורק בערב מגיעים לבית הארחה שם מתארגנים בחדרים, אוכלים ארוחת ערב וממשיכים בתוכניות אל תוך הלילה. היינו חמש חברות טובות, "קבוצה", ובמהלך הטיול היינו כל הזמן ביחד. חמשתנו בעלות מרץ עם רעיונות מגוונים, זה כלל גם קצת שטויות, אבל העיקר שכולנו נהנינו ולא הזקנו לאף אחד. לפחות כך חשבנו... אבל היה משהו קטן, ואולי גדול, שפגם בהנאה. היינו קבוצה מגובשת, והנה מגיעה בת חדשה שהחליטה שגם היא שייכת לקבוצה שלנו. האמת שלא היו לה כל כך חברות, אז היא החליטה לבד שהיא החברה שלנו וזהו. היא הצטרפה אלינו במשך כל הטיול, "נדחפה" בתמונות ועוד, בצורה שעיצבנה אותנו. במבט לאחור עצוב לכתוב את המילים כפי שהן נכתבות, אך בשעת מעשה, עם כל ההתלהבות של המחנה והטיול, חשבנו רק על דבר אחד, ליהנות. והיא, איך לומר, פגמה לנו את ההנאה. "כי מי קרא לה בכלל?" וכדומה, מחשבות שבמבט לאחור מצטערים עליהן, אך בשעת מעשה ההתלהבות עשוייה לעוור את העיניים. במהלך יום הטיול היינו עסוקות ב"איך לנער אותה מעלינו", "איך להתחמק" וכו'. אבל בערב הסתבר שזו היתה רק ההקדמה. כאשר הגענו לבית הארחה היינו צריכות להתארגן בחדרים. החלוקה היתה עצמאית, כל כמה בנות לקחו חדר וזהו. מכיוון שידענו את הצפוי לנו עם החברה הבלתי קרואה, שוחחנו איך וכיצד לפתור את הבעיה. ידענו שהבת ש"נדבקה" אלינו במהלך כל היום, בוודאי תרצה גם להצטרף לחדר שלנו. היה ברור שאם נסרב לכך היא מאוד תיפגע. הבנו שאנו עומדות בפני הכרעה. במשך הטיול עוד ניסינו לחמוק ממנה בצורה כזו או אחרת, אבל הפעם זה חייב להיות מוכרע לכאן או לכאן - אין דרך אמצע. או שהיא מצטרפת לחדר שלנו, היא מרוצה ואנחנו פחות, או שהיא לא מצטרפת אבל המחיר יהיה פגיעה בה. ואז זה קרה... פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי: "בואו נקבל אותה לחדר בשמחה, בואו נראה לה שהיא רצוייה, בואו לא נחכה שהיא תבקש ותתחנן ותידחף, בואו ניגש אליה מיוזמתנו ונזמין אותה להצטרף, בואו ניתן לה את ההרגשה הכי טובה וכל אחת מאיתנו תבקש ברגע זה מהקדוש ברוך הוא בקשה שלבטח תיענה. זה לא קל לנו, אבל בואו נתפוס את ההזדמנות". באותה שניה חל המהפך בלב כולנו. מאז ועד לסיום המחנה, היא לא צורפה רק לחדר שלנו, אלא לקבוצה שלנו. דאגנו במשך כל הזמן שתחוש רצוייה, שווה בין שווים, ושתיהנה מאירוע המחנה בדיוק כמונו. התוצאות הטובות לא איחרו לבוא. אני ביקשתי שזה יהיה לישועת אחי שהיה זקוק לשידוך. כבר בדרך הביתה מהמחנה שוחחתי עם אחי והוא עדכן אותי על הצעת שידוך חדשה שהגיעה אליו. בתוך שבועיים הוא התארס. חברה אחרת ביקשה שאחותה תזכה בזרע של קיימא. כעבור שנה היא ילדה. שאר החברות לא עידכנו אותי מה ביקשו, כנראה בקשות אישיות. רגע, הסיפור לא נגמר הוא בקושי התחיל... חלפה שנה מאז ונודע לי דבר שגרם לי לטלטלה. אותה בת שצירפנו לחבורתנו עברה באותו זמן התמודדות קשה מאוד. היה לה בן משפחה חולה, ואמא שלה לא יכלה לנהל את הבית וכך כל עול ניהול הבית נפל על כתפיה השחוחות, וזאת מלבד העומס הרגשי הקשה בו היתה נתונה, והדאגה התמידית לשלום אחיה הקטנים ולשלום בן המשפחה החולה. כאשר התחילו להתארגן לנסוע למחנה, התלבטה מאוד אם להצטרף, מכיוון שלא היו לה חברות. לבסוף החליטה לקפוץ למים בניסיון "לשכוח קצת מהצרות". העובדה שקירבנו אותה בצורה כה עמוקה, הזריקה לה ים של כוחות עצומים להמשך ההתמודדות הקשה, עד שכל ימי חייה היא לא מסוגלת לשכוח את הכיף שהיה מנת חלקה באותו מחנה. אם תרצו, זה שווה יותר, והרבה יותר, מהבקשות שנענו. רק מנסה לחשוב אם לא היתה לנו הסייעתא דשמיא לתפוס את עצמנו ברגע האחרון, במה היינו נכשלים. לעולם לא היינו סולחות לעצמנו (מתוך גליון "איש לרעהו").

למדים אנו מכאן יסוד גדול בתורת "בין אדם לחברו" – הפוגע חברו, הרי הוא כמכניס ידו אל תוך כבשן האש תהיינה כוונותיו אשר תהיינה, ידיו נכוות. אין זה עונש זוהי מציאות. כיוון שצער הלב פותח את הלב, קרוב הוא להוריד דמעות. וכאשר זולגות דמעות מצער הלב, פורצת דליקה – אש, סכנה. זו המציאות.

הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, המוביל אותנו לתובנה על חומרת הפגיעה בזולת, וההשלכות המתבקשות כאשר ישנו רצון כנה להגיע למחלה ופיוס אמיתי...

גולדי גדלה כבת יחידה להוריה, זוג חרדי משכונה יהודית בברוקלין. היא נישאה לבחור נפלא בשם אלחנן. חמש שנים לאחר החתונה לא זכתה עדיין גולדי לילדים. כל החלומות כולם והתקוות הרבות, נותרו תלויים באוויר כמין קופה של יהלומים המרחפת מעל לראשך ואין אתה יכול להגיע אליה. לאחר שבע שנות עקרות ואלפי אלפי תפילות ממעמקי הלב נושעו בני הזוג לוי, בן נולד להם, בן בכור. השמחה הייתה אדירה, החלומות הורודים מן העבר קמו לתחיה, גולדי השקיעה בבנה היחיד את כל נשמתה, את האוקיינוס הגועש של אהבתה האימהית. אחרי שלוש שנים הוכפלה השמחה ולא היה לה קץ. בת נולדה להם, כעת יש להם שני ילדים- בן ובת. את הבן והבת גידלו בני הזוג לוי בכל הלהט והמסירות, הם היו האוצר הגדול ביותר בעולם. גולדי זכתה סוף סוף להתגשמות משאלותיה. היא ובעלה אלחנן טיפחו את בנם היחיד אריה באותה התלהבות מן הרגע שנולד עד שהובילו אותו אל מתחת לחופה. אלחנן וגולדי השקיעו בבתם תמר את המיטב, גולדי התמסרה כל כולה לבתה תמר עד שמלאו לה שמונה עשרה שנים. תאונת דרכים מחרידה זעזעה את כל הקהילה היהודית. אלחנן וגולדי לוי חזרו בלילה מחתונה שנערכה מחוץ לעיר. אלחנן איבד את השליטה על ההגה והתנגש חזיתית במשאית שבאה מולו. אריה ותמר התייתמו מהוריהם ברגע אחד. השבר היה נורא, הם נותרו בודדים בעולם. אבל לאחר השבעה הוברר לתמר כי בעוד היא באמת בודדה לגמרי, לאחיה אריה יש בית משלו, אשה וילד קטן- מנשה בן החצי שנה, יש לו במה להתנחם בשעות הקשות ביותר. היא בילתה הרבה בביתו, שיחקה עם מנשה וביקשה גם היא נחמה בפניו המחייכות. לאט לאט הבשיל בה רעיון, היא חייבת להינשא ולהקים בית משלה, כך תשקם את חייה ההרוסים. היא סיפרה את הרעיון לאחיה אריה. "צריך לחשוב מהיכן לוקחים כסף לחתן אותך" אמר אריה בנימה פרקטית, "קל לדבר קשה לעשות" "כבר חשבתי על הכליי אמרה תמר בהתלהבות "אמכור את הבית". אצבעו של אריה נעה בשלילה. "לא בא בחשבון. אני בכור שיורש פי שניים על פי דין תורה גם אילו היו לי אחים, קל וחומר כשאת בת ואין לך כל זכות בירושה על פי דין תורה". תמר הייתה המומה "אבל אני צריכה את הכסף בשביל להתחתן, אתה ברוך ה' נשוי ויש לך בית משלך". "וחובות משלייי השלים אחריה "הרי את יודעת כשאבא היה בחיים לא ידעתי מה פירוש כסף, אבא קנה עבורי את הבית על ידי הלוואה מהבנק, מדי חודש שילם עבורי סכום גדול כפרעון חוב לא ידעתי מזה כלל, רק כעת נודע לי שאני ממושכן על הון עתק. אם לא אשלם את החוב במועדו יפקיע ממני הבנק את הדירה". "ואני מה?" התקוממה תמר, "ואני לא קיימת כלל!! איפה הזכויות שלי, איפה חלקי בירושה?!". "לכן אמרתי שצריך לראות מהיכן אפשר לקחת כסף להשיא אותך" התגונן אריה. זאת הייתה ראשיתה של המחלוקת, "פוטר מים ראשית מדון", זה התחיל כמו זרזיף מים פעוט בסכר שנובע בו נקב זעיר, אבל הנקב הולך ומתרחב, הולך ונפרץ...אריה היה בן תורה עדין נפש, ותרן בטבעו שהמחלוקת אינה תפורה לפי מדותיו וויתר על חלקו בירושה בכל מכל. הוא לא רצה להסתכסך עם אחותו היחידה. ליבו היה כבד עליו ומלא מרירות על תמר. רעייתו השוצפת כבר דאגה להמשך, תחילה ניסתה לאמץ את ידי בעלה שלא יוותר לכל הפחות על חצי מהירושה, אבל אריה לא ראה סיכוי לפשרה. רעייתו נתכעסה עוד יותר, ליבתה את האש והסיתה את בעלה לנתק את הקשרים עם אחותו הגזלנית. רגשי המרירות והכאב היו כה גדולים עד שלא הייתה צריכה להתאמץ רבות כדי להשיג את התוצאה המקווה "ברוגז עולמים" עם תמר אין סליחה אין כפרה! לאחר שמכרה תמר את בית ההורים, לקחה תמר את הכסף ועלתה לארץ ישראל. היא השתקעה בירושלים בדירה שכורה ופנתה לעסקני ציבור וסיפרה להם על האסון הכבד שפקד אותה. רבנים ועסקנים פרשו עליה את חסותם. לאחר תקופה קצרה הוצע לה בחור ישיבה שלמה גוטנברג. שמו הטוב הלך לפניו והכריז על תכונותיו. תורה ויראת שמיים, עדינות וצדקות שכנו אצלו בכפיפה אחת... כעבור מספר שנים, היה זה יום קיצי לוהט, קבוצת הבחורים החליטה לצאת לטייל במדבר יהודה, להעפיל לראשי הצוקים ולהמשיך לעין גדי. אזהרות אודות מקרים שהסתיימו באסון לא נקלטו במוחם של הבחורים העליזים "נגיד תפילת הדרך בכוונה גדולה" פטרו את העניין בצחוק קל. הם העפילו לאחד מהצוקים הגבוהים ביותר במדבר יהודה. לקראת שקיעה, הנוף המדברי היה מהמם ביופיו. ים המלח, הרי אדום ומואב, עמקים וגאיות, סלעי חול במגוון צורות וגדלים. "רק בשביל הנוף הזה היה כדאי" אמר מנשה במבטאו האמריקאי הכבד והטיב את משקפיו לעיניו. ופתאום זה קרה בשניה אחת, שולי השביל קרסו ונפלו לתהום במפולת של סלעים ועפר ומשכו אותו איתם אל התהום. מנשה התגלגל בין הסלעים והעפר, המשקפת נפלה מידו והתעופפה לצדדים, הוא נגרר במהירות אדירה בתוך המפולת. החברים המבועתים הזעיקו עזרה מיחידת החילוץ המקומית. מסוק צבאי ריחף קרוב וגילה את מנשה שוכב חסר הכרה בעומק של עשרות מטרים. הוא חולץ במבצע מסובך והובהל לבית החולים בירושלים. "זה היה נס גדול שגופו נבלם על מדף הסלע" ציינו כוחות ההצלה, אלמלא מדף הסלע היה נוחת לתהום הפעורה. מנשה שכב בבית החולים מחוסר הכרה, הרופאים אבחנו פגיעה לא אנושה במוחו וציפו שיתעורר ביום מן הימים. הם עודדו את חבריו לבוא ולדבר ליד מטתו, לעורר את חלקי המוח שלא נפגעו. החברים קיימו משמרות לימוד ליד המיטה לרפואתו ולהשבת הכרתו. חודש עבר, ראש הישיבה החדש בישיבתו של מנשה, הרב שלמה גוטנברג החליט לבקר אותו. הוא מצא שם יהודי אמריקאי שישב ליד מטתו של מנשה, קורא פרקי תהילים ודמעות זולגות מעיניו. "שלום עליכם" לחץ את ידו. "מי אתה?" "אני אבא שלו" הסביר היהודי ומחה את עיניו. ראש הישיבה גמגם במבוכה: "הבחורים לא סיפרו לי שאתה נמצא כאן בארץ". "מי אתה?" שאל אריה. "אני ראש הישיבה שלו". "יומה שם כבודו?"- "שלמה גוטנברג" ענה. עננה חלפה על פניו של אריה, אני מכיר את השם הנדיר הזה, גוטנברג הוא השם של אחותו. ראש הישיבה הרים גבות "יש לך אחות בשם גוטנברג?"- "היתה לי" נסוג אריה "ניתקתי איתה יחסים משפחתיים". הרב גוטנברג התמלא רצון טוב של משכין שלום "אתה צריך להתפייס עם אחותך הדבר יכול להוסיף זכויות רבות לבנך החולה, הוא צריך הרבה רחמי שמים". האב התנשם בכבדות "ראש הישיבה צודק הייתי מבקש ממנו עזרה בגילוי משפחת אחותי, אין לי שום מושג עליה, מאז שעזבה את ניו יורק והתחתנה בארץ ישראל. אולי כבודו יודע? הרי גוטנברג היא משפחה קטנה". ראש הישיבה קימט את מצחו במאמץ מחשבתי "אני לא מכיר אף אמריקאית שנשואה למישהו ממשפחת גוטנברג חוץ מאשתי כמובן. אבל לה אין אחים ואחיות, היא בת יחידה. אגב, מה היה שם המשפחה של אחותך לפני הנישואים?" אה, כמובן "לוי". "לוי?" צעק פתאום האב בהתרגשות ועיניו בלטו. "אני חושב שהיא נשואה לך. אוי ואבוי לי, אתה גיסי, בעלה של תמר. שמי הוא אריה לוי ואני גיסך זה עשרים שנה למרות ששנינו לא מכירים כלל זה את זה. אני ואחותי רבנו בגלל הירושה וניתקנו כל קשר, לא סלחתי לה לעולם ואני רוצה לסלוח לה עכשיו!" קולו עלה בכמה טונים. הוא תפס בדש מעילו של הרב גוטנברג. "אנא תעשה לי טובה, קרא לרעייתך שתבוא הנה ונתפייס ליד מיטת הבן. ראה כמה אני נענשתי בגלל שלא רציתי לסלוח לה. הבן הבכור שלי מנשה שוכב מחוסר הכרה. מי ייתן מותי תחתך מנשה שלי" קולו נשבר בבכי נסער... הרב שלמה גוטנברג לפת את עמוד האינפוזיה בשארית כוחותיו. "מעולם לא סלחת לה ?" "לא, עד עכשיו. אבל כעת אני מוחל לה מכל הלב" זעק האב והתייפח בבכי מר... אצבעותיו של ראש הישיבה רעדו כעלים ברוח, פניו הצטמקו והשחירו מחרדה ותדהמה, הוא לא שלט על איבריו והקול שהגיח מגרונו היה קול מרוסק "אתה לא סלחת? כעת אני מבין!" אריה לוי חדל לרגע מבכיו "מה אתה מבין" הרב גוטנברג דיבר בהתרגשות וכאב שאין לו שיעור "אכן נודע הדבר, למה אנחנו מתייסרים עשרים שנה בלי ילדים? אוי ואבוי לנפשי מה שאני שומע כאן היום! אישה לא מגלה לבעלה שיש לה אח, אח לא מוחל לאחות עשרים ושתיים שנה. אנחנו נקרעים בכאב עמוק כתהום והצער והריקנות שבבית אי אפשר בכלל להסביר למי שלא התנסה, ופה בחור שנופל לתהום ומאבד את ההכרה לחודש ימים, ריבונו של עולם איך אפשר לא לסלוח על עבירה עשרים ושתיים שנה, האם מזרע ישראל אנחנו?!" שעה ארוכה עמדו ודנו במצב, לבסוף יצא הרב גוטנברג הביתה במונית. בסערת נפש סיפר לאשתו איך גילה לתדהמתו גיס בלתי ידוע, אחיה אריה לוי מניו יורק, שבנו מנשה לומד בישיבה שלו בירושלים ומוטל כבר חודש ימים מחוסר הכרה. הרבנית גוטנברג פרצה בבכי ממושך, כאב בן עשרים ושתיים שנה התנקז מתוך נפשה הדואבת. גם היא חיפשה מזה שנים מוצא לאותו "ברוגז הרסני" אשר מי חכם וידע אם לא בעטיו הם לא זכו להביא ילדים לעולם. כעבור שעה עמדו בני הזוג רוטנברג ליד מיטתו של מנשה לוי בבית החולים. פרצי הבכי הנוראים שנשמעו מהחדר הסגור הזעיקו כמה אחיות מבוהלות שחששו שמא הגרוע מכל ארע. אך להפתעתם הגדולה נתברר להם כי אדרבה החולה החל לגלות סימני חזרה להכרה וגילה פתאום עניין בנעשה סביבו. עיניו החלו לעפעף במהירות גבוהה. "איפה הנוירולוג פרופסור פלדמן?" נשמעו הזעקות בכל קומה. "פרופסור פלדמן דחוף לחדר 415". הנוירולוג המפורסם הגיע במרוצה, ממצאיו היו חד משמעיים: "שיפור ניכר מתחולל במוחו של מנשה. אם שיפור זה יימשך, לדעתי מצב חוסר ההכרה יחלוף בתוך זמן קצר". כן, הוסיף הרב גוטנברג ואמר: זה תלוי במצב חוסר "ההכרה" בין אביו לאחותו, כשהאחיות מתבוננות בו בחוסר הבנה. האב אריה, עם דמעות של שמחה בזויות עיניו אמר: "אני מברך אתכם, אחותי וגיסי היקרים שעכשיו בעקבות המחילה בנינו, תזכו לצאצאים ככוכבי השמים שימלאו את ביתכם רינה וצהלה... היום, שלמה וגולדי גוטנברג הורים לכמה וכמה ילדים חמודים...!

אחים יקרים!

כללו של דבר, כל מי שחברו ציער אותו ישתדל למחול לו מיד עוד לפני שנתבקש על כך ויהיה מהנעלבים ואינם עולבים משום שיש בזה כפרת עוונות ויקח לתשומת ליבו שכמו שהוא חפץ שחבריו יסלחו לו על מה שחטא כנגדם כך ינהג גם הוא וימחל לאלו שחטאו כנגדו וציערו אותו. נמצינו למדים, שלמרות שעוצמת יום הכיפורים עזה עד כדי כפרת עוונות חמורות שבחמורות אבל עבירה ששייכת לתחום שבין אדם לחבירו, אף יום הכיפורים אין בכוחו לכפר, כי על צער הזולת יוכל למחול הנפגע עצמו, רק החבר שנוצר בדמות קונו בידו הרשות נתונה לסלוח. מיותר איפוא, להאריך כמה יש להימנע מלצער את הזולת ולהסתבך בבעיה, אם ירצה למחול או לא. ורצוי מאד לאדם ללמוד ולהתעמק בספרי מוסר כדי ללמוד להעביר על מידותיו, כי במידה שאדם מודד, מודדים לו מן השמים, והבא להיטהר מסייעין בידו.

חתימה טובה לקוראים היקרים ולכול בית ישראל

בברכת התורה
הרב יואל ארזי