מסופר על הרה"ק רבי לייב שרה'ס זיע"א, שפעם בערב יום הכיפורים, עשה את דרכו אל עיר מגוריו, ולפתע החריף מזג האוויר הסוער, והתפתח לכדי סערה של ממש, רוחות עזות טלטלו את העגלה מצד אל צד, וגשמי זעף שהתחילו ניתכים בעוז, איימו להשקיע את גלגליה ואת רגלי הסוסים כאחד באדמה, שהפכה עד מהרה לביצה טובענית. בלית ברירה נאלץ רבי לייב לחפש אחר מקום ישוב הקרוב ביותר, לרגע הצטער על שייאלץ לבלות את היום הקדוש במקום זר ומנוכר רחוק מעיר מגוריו, אולם האמונה בהשגחה הפרטית המלווה ומכוונת כל צעד ופעולה בעולם, עודדה את רוחו. הוא הגיע לכפר קטן ופנה מיד לחפש את בית הכנסת המקומי.
כעבור זמן קצר הצליח לאתרו, בית כנסת קטן ועלוב שהעיד על קהילה קטנה גם כן ודלת אמצעים. לקראת ערב החלו יהודי הכפר להגיע אחד אחד, כעבור שעה מנו המקומיים ביחד עם רבי לייב, תשעה במספר. בצער רב שמע מפיהם על אחד התושבים שנאלץ לעזוב בדחיפות את הכפר באותו יום, ועל יהודי נוסף שנכלא לא מכבר באשמה כלשהי. אפילו להתפלל במניין ביום הקודש לא אזכה, הרהר בעגמימות. לפתע ניצת זיק של תקווה בעיניו של הצדיק, האם מכירים אתם יהודי כלשהו המתגורר בסביבת הכפר? שאל. בכל האזור אין זכר ליהודים, השיבו. רבי לייב חכך במצחו ושאל, ואולי יודעים אתם על יהודי מומר או סתם מתבולל המתגורר בסביבה? ניסה. הכפריים נעצו בו מבטים משתוממים, שערי התשובה לעולם אינם ננעלים לפני שום יהודי, אמר רבי לייב שקרא את מחשבותיהם. כן, יש כאן יהודי מומר אמר אחד מהם בפנים חמוצות, זה הפריץ של הכפר. הוא לא עמד בפיתוי והמיר את דתו, מאז כבר עברו ארבעים שנה ששקוע הוא בחטאיו. האם ילדה לו אשתו בנים? התעניין רבי לייב, בשאלה שנראתה שלא לעניין. לא, אשתו מתה עליו לפני שנים אחדות והוא נותר בודד וערירי בעולמו, הייתה התשובה.
רבי לייב שכבר ניצב מעוטר בטליתו, הסירה מעליו בזריזות וביקש מן המקומיים להראות לו את מקום מגוריו של הפריץ. הכפריים שקלטו את כוונתו נאחזו הלם, אך כעבור רגע הבינו כי האיש שלפניהם איננו אדם רגיל, הם החליטו ללוותו בצוותא אל טירת הפריץ ולהיות עדים למתרחש. לבוש בקיטל הלבן של יום הכיפורים, חגור באבנטו ועל ראשו מצנפתו הרחבה, התייצב רבי לייב ליד פתח הטירה, מאחוריו במרחק מה ניצבו שמונת יהודי הכפר וציפו בדריכות לבאות. הדלת נפתחה ועל המפתן ניצב הפריץ. המחזה היה מופלא, רבי לייב נעץ את עיניו החודרות ביהודי המומר שלפניו, וזה החזיר לו מבט נוקב. כך הביטו זה בעיני זה בדממה מוחלטת שנמשכה דקות אחדות.
רבי לייב הוא שהפר אותה ראשון, שמי לייב שרה'ס פתח בהצגת עצמו, זכיתי להכיר את הצדיק רבי ישראל בעל שם טוב ממעזיבוז זיע"א, שרבים מן הפריצים ושועי הארץ הכירוהו גם כן, ורחשו לו כבוד רב. וכך אמר פעם: על כל יהודי להתפלל תפילה קצרה שאמרה דוד המלך ע"ה, 'הצילני מדמים אלוקים', כלומר הצל אותי ושמור עליי לבל ייהפכו הדמים – הכסף והעושר להיות האלוקים שלי. אמי ע"ה שרה אשה כשרה וטהורה הייתה, בצעירותה רצתה אחד מבני הפריצים להתחתן איתה, הוא הבטיח לה עושר וכבוד למכביר, אבל היא לא התרשמה מכל זה כלל, וכדי להינצל מידיו, ניאותה להינשא לאיש זקן שהיה מלמד דרדקי עני ואביון. אתה לא זכית לעמוד בניסיון דומה, ובשביל כסף וזהב היית מוכן למכור את נשמתך. אך דע לך, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה, וכי יש קונה עולמו בשעה אחת, זו השעה. ערב יום הכיפורים כעת, ועוד מעט קט תשקע השמש, בבית הכנסת חסר לנו עשירי למניין, הצטרף אלי ובוא, ויתקיים בך הפסוק "העשירי יהיה קודש". כל אותו הזמן הציף חיוורון עז את פניו של הפריץ למשמע דבריו של רבי לייב, נרעש עד ליסודות נפשו, הוא הביט בו בדממה עוד כדקה, ואחר כך הניע בראשו כמאשר הוא, סימן בידו בבקשה להמתין לו ונבלע בין כותלי טירתו. כעבור רגעים קלים שב ויצא חבוש בכובעו. רבי לייב, הפריץ וכל יתר יהודי, הכפר צעדו חרישית אל עבר בית הכנסת.
מכאן ואילך נוהלו כל העניינים בידי הצדיק הקדוש רבי לייב שרה'ס, הוא סימן לאחד המתפללים וזה הגיש לפריץ טלית ואף סייע לו להתעטף בה. אחר ניגש אל ארון הקודש הוציא מתוכו את שני ספרי התורה שהיו בו, את האחד מסר לזקן היהודים הכפריים ואת השני הושיט לפריץ. הצדיק ניגש אל תיבת החזן ופתח בנעימה המסורתית בתפילת כל נדרי, 'על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'. אנחה כבדה התפרצה מתוך לבו של היהודי הפריץ, וזו העבירה צמרמורת בגופם של כל המתפללים. גם בהמשך התפילה, שברו אנחותיו את לבבות הכול. כשהסתיימה תפילת ערבית עזבו המתפללים ובכללם רבי לייב את בית הכנסת, אך הפריץ נותר על מקומו עטוף בטלית ללא ניע.
למחרת כששבו המתפללים לתפילה שהחלה השכם בבוקר, מצאו את הפריץ עומד על מקומו באותה תנוחה שבה עזבו אותו אתמול. עצם נוכחותו יצרה אווירת התעוררות עצומה, וכשנשמעו מעת לעת אנחותיו העמוקות וקולות הבכי שבקעו מתחת לטליתו, הומסו לבבות היהודים הכפריים, ואף פתחו את סכרי דמעותיהם.
בייחוד הרעישה את כולם בכייתו של הפריץ בכל פעם שהגיעה התפילה לאמירת וידוי, הכאותיו על חזהו בכל 'על חטא' שפירט בפיו נשמעו היטב בכל בית הכנסת. כך עמד היהודי (הפריץ) שבור ורצוץ במשך כל היום, בתפילת שחרית, מוסף ומנחה.
בסוף תפילת נעילה היו פניו של היהודי הפריץ חיוורות מחולשה, וכנראה גם מן העומס הנפשי הרב והמרוכז שנשא על עצמו, מרגע שעזב את ביתו וצעד עם הצדיק לבית הכנסת, הוא נראה כמי שאך בקושי ניצב על רגליו. כשהגיע הקהל בתפילת נעילה ל'שמע ישראל', נראה כאילו גייס את כל כוחותיו, הפיזיים והנפשיים, הוא ניגש אל ארון הקודש הפתוח, הכניס את ראשו אל חללו, חיבק בשתי ידיו את ספר התורה וזעק בקול גדול:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ופתאום הוציא את ראשו מארון הקודש, הזדקף מלוא קומתו וקרא בכל כוחותיו: "ה' הוא האלוקים" "ה' הוא האלוקים"!!! בכל פעם היה קולו חזק יותר ומרעיש יותר, כאילו חפר בתוך נפשו פנימה בבקשו להשיל מעליה קליפה אחר קליפה, עד אשר יגיע אל עצם הנפש. בפעם השביעית שיצאה מפיו המילה "האלוקים" התמוטט וצנח ארצה ללא רוח חיים.
עוד באותו הלילה הובא לקבר ישראל בעיר הסמוכה, הרב הקדוש רבי לייב שרה'ס בעצמו התעסק בטהרתו וקבורתו ואף אמר קדיש על קברו. מאז היה נוהג רבי לייב לומר בכל שנה ושנה ביום הכיפורים קדיש, לעילוי נשמתו של הפריץ שחזר בתשובה שלמה מעומקא דליבא.
משל ונמשל
קבלה על העתיד
משל לעשיר שהיה לו בן עצל ולא יוצלח. יום אחד אמר לו האב: "קח את הפמוט הישן אל הצורף. קניו התעקמו והוא איבד את צורתו. הצורף כבר ידע מה לעשות בו!" הלך הנער אל הצורף. הלה סקר את הפמוט המעוות, הניחו על הסדן, היכה בו בפטיש הכבד אחת ושתיים, עד שהפכו לפיסת כסף רקועה. אחר הניחו בערימה שבירכתי החנות ואמר: "בוא בעוד שבוע ותקבל פמוט לתפארת. אך אל תשכח להביא עמך מאה דינרים!" תמה הנער וניצנץ בו רעיון. שב לאביו ואמר: "אבא, מצאתי אומנות נקיה וקלה! הלווה לי כסף לפתוח את העסק, וראה איך אתעשר!" שכר הנער חנות והזמין שלט מפואר: "צורף מומחה. מתקן כלים שבורים, סדוקים ומעוותים". קנה סדן ופטיש כבד, וחיכה לקונים. השלט הביא אותם בהמוניהם. זה הביא חנוכיה וזה פמוט, זה גביע וזה כלי לבשמים. הוא קידם את פניהם בארשת בוטחת, הן כבר למד את המלאכה! הניח את הכלים על הסדן, היכה בפטיש אחת ושתיים, הפך אותם למשטח חסר צורה ואמר: "בואו בעוד שבוע ותקבלו כלים לתפארת. ואל תשכחו להביא עימכם את הכסף! לערב, שאלו אביו על עבודתו. "מה אומר לך, אבא, אומנות נקיה וקלה מזו אין בנמצא! בשבוע הבא אהיה אדם עשיר!" השבוע עבר ביעף, ועסקיו של הצורף החדש שגשגו. ידיו היו מלאות עבודה. עמד ועשה ריקועים, רידד כלים מכלים שונים, והניח את הטסים בירכתי החנות. ואז שבו הקונים, והכסף בידיהם. הנער פנה לירכתי החנות, פשפש בערימת הגרוטאות ומצא את הטסים המרודדים ארשת תמיהה הצטיירה על פניו. הוא שב אל הקונים והודיע בפליאה: "קרה כאן משהו מוזר! הטס לא הפך לפמוט". "מה לא הפך?", שאלוהו. "זה. הפמוט הישן שלכם!" גמגם הצורף. "וכיצד רצית שייהפך", חקרו האנשים."מה פירוש, הרי אני עשיתי את שלי. רידדתי אותו כמו שראיתי אצל הצורף הוותיק, והנחתי אותו בירכתי החנות כפי שהוא עשה. אמרתי לכם לבוא בשבוע הבא, כמו שהוא אמר. וראו, דבר לא קרה..." האנשים לא ידעו אם לצחוק או לרגוז, לחייך או לבכות. בחרון ובזעם פנו לאביו של הנער הבער, ששילם את הנזקים, ויותר לא דחק בבנו לפתוח עסק משלו. התייפח המסכן:" אבל אבא, באמת, עשיתי ככל אשר עשה הצורף ההוא!" ענהו האב: "עשית את השלב הראשון במלואו. אבל כאשר היכה הצורף על הכלי, הוא הרס על מנת לתקן. לאחר מכן ישב שעות ארוכות ורקע, גילף, עיצב והלחים, עד שיצר פמוט לתפארת! אבל אתה הסתפקת בהכאה. כלום חשבת שהפמוט ייעשה מאליו?!"
הנמשל: ביום הכיפורים מכים אנו "על חטא". פוסלים אנו את מעשינו הקודמים ומצטערים עליהם. אך אין זו אלא מחצית העבודה. עתה עלינו לבחור בדרך חדשה וטובה.