סיפורי חזרה בתשובה ליום הכפורים

סיפורי חזרה בתשובה ליום הכפורים

"עד שירצה את חבירו"

סיפור ב':

בשורות הבאות אביא סיפור, שראוי במיוחד להביאו לקראת יום הכיפורים. בעקבות הסתבכות כלכלית לא צפויה על לא עוול בכפו, נגזר על ר' יאיר [שם בדוי] מאסר של שלש שנים. עונש קשה לכל אחד, וקשה שבעתיים לאדם נשוי עם ילדים. במר גורלו השלים עם המצב, נפרד מאשתו וילדיו, סידר את סידוריו האחרונים לגביו ולגבי משפחתו, ונכנס לכלא מעשיהו. יש לציין שעבירות מסוג זה אין בהם 'ניכוי שליש' על התנהגות טובה, [דבר שקיים במקרים רבים] כך שר' יאיר ידע כי כאן מקומו לשלש שנים מלאות. חסד עשה עמו ה' שהכניסו אותו לכלא 'מעשיהו', שם ישנו בית כנסת ויכול היה להתפלל וללמוד שעות רבות מהיום. וכך החליט כבר ביום הראשון לשהותו בכלא, כי יקדיש את זמנו ומרצו לעבודת ה' ולזיכוי הרבים. וכך בכל בוקר הניח תפילין ל-22 אסירים ששהו שם, למד ולימד את מי שחפץ בכך והרבה לשוחח עם האסירים, ובעיקר, בעיקר להקשיב להם. זו הייתה משימתו בתקופה זו. ואכן הדבר הקל עליו ונתן לו תחושה כי מן השמים הטילו עליו שליחות בכלא, לקרב יהודים לאבינו שבשמים.

בסופו של כל יום, כאשר היתה ננעלת הדלת והיה נותר לבדו מאחורי סורג ובריח, היה נושא תפילה לבורא עולם וביקש ממנו בקשה: 'אנא בוראי, הן יש לכל דבר סיבה. אמנם ידעתי כי אני נמצא כאן בשל דין שחרצו עלי, אך אין ספק כי רבים שעשו דברים חמורים מאלו מסתובבים משוחררים. אין זאת אלא שיש עלי קטרוג גדול מן השמים. רצוני לדעת למה ועל מה באה לי הרעה הגדולה הזאת? כי אם אדע מה פשעי אדע מה עלי לתקן'. כך עשה בכל ערב, מאות פעמים, באותו נוסח ובאותה תחינה. שנה וחצי חלפו, לא היה לו קל לו לר' יאיר. גם למשפחתו היה זה קשה מנשא. אך התקווה והתפילות המשיכו ואף התגברו ביתר שאת.

ואז הגיע הניצוץ הראשון של אור הגאולה. היה זה ביום רביעי בשבוע. כמו הרבה בתי כנסת, גם בבית הכנסת שב'מעשיהו' מחלקים עלונים לשבת. וכמו רבים בבתי הכנסת קרא בהם ר' יאיר. והנה עיניו נפגשו בסיפור שטלטל אותו באחת. הסיפור שהובא שם קרה בעיירה ראדין, שם היה יהודי שהשכיר את ביתו לאלמנה, האשה הייתה אומללה ביותר והפרוטה לא הייתה מצויה כיסה, ומאחר שכך, היא עיכבה רבות את תשלום השכירות. לאחר כמה אזהרות הוציא אותה בעל הבית מביתו באמצע ימי החורף הרוסי הקשה, והיא עם ילדיה היתומים עמדו עם מטלטליהם הדלים ברחוב, חשופים לקור ולשלג.

חלפו כשלושים שנה ואז קרה מקרה רע בראדין. כלב שוטה, חולה במחלת הכלבת, נשך את אותו בעל הבית. בימים ההם לא הייתה תרופה לכלבת ואנשים פחדו להתקרב לנשוכים. היהודי הזה התייסר כמה שבועות ולבסוף מת מיתה מנוולת. מרן החפץ חיים זצוק"ל התבטא אז ואמר, שברור היה לו שיקרה לאותו אדם משהו, הוא רק חיכה לראות מה, ואכן ראה כי הקב"ה שילם לו על מעשהו.

ר' יאיר נזכר כי בימי בחרותו, לפני כעשר שנים, היה אחראי על השכרת דירה של קרוב משפחתו. הוא היה זה שמביא את השוכרים לראות את הדירה, הוא שדאג לחתימת החוזה והוא היה גם מי שדאג לגבות את שכר הדירה. את החלק האחרון של התפקיד מילא באופן מיוחד, בדביקות במשימה ואפילו באופן קיצוני. פעם אחת, כאשר הושכרה הדירה לאלמנה ובניה, איחרה לשלם שכר דירה. משהפציר בה שוב ושוב, ואמרה לו כי היא לא יכולה לשלם החודש, עלה עם כמה חברים לדירה, פתח את הדלת והחל מוציא את תכולת הבית לחצר. כשכל החפצים סולקו מהבית, הבגדים והצעצועים של הילדים היו מושלכים בחצר, הגיעה השוכרת האומללה. היא זעקה מכאב, אך את הנעשה אין להשיב. הבחור אינו מוכן להמתין והדירה כבר מוצעת לבא בתור. חלפו שנים והעניין כמעט ונשכח. כמעט, אמרנו, כי באותו יום רביעי בכלא מעשיהו, הוא נפל כרעם ביום בהיר על לבו של ר' יאיר. כן, אמר לעצמו, זה הסיפור. על זה אני משלם עתה. ציערתי אלמנה ויתומים, ואבי היתומים משלם לי על כך. באותו רגע התקשר לקרוב משפחתו ושאל אותו אם יש לו עדיין את המספר של אותה השוכרת. 'כן', הוא אמר, 'במקרה שמרתי אותו'. והוא מסר לו את המספר.

יאיר חייג אל האישה, הציג את עצמו כמי שעשה את הטעות הנוראה הזו וביקש סליחה. האשה המופתעת שלא שכחה את אותו יום מר ועצוב. נענתה לו: "למה אני אמורה לסלוח? אתה יודע איזה צער ואיזה סבל גרמת לנו ?" "כן, אני יודע ולכן אני מבקש סליחה". "קשה לי, קשה לסלוח על דבר כזה" "בכל זאת, תביני", מוסיף יאיר, "הייתי אז ילד, לא הבנתי את המשמעות של הדברים". "אין מה לעשות... אני לא מסוגלת לסלוח, זה לא יהיה אמיתי". כאן נשברה האשה, התעלתה מעל כל שיקול ואמרה: "טוב, שה' יסלח לי לפני ראש השנה, אני סולחת". "סליחה באמת ?" "באמת". "אני מבקש שתאמרי בפה מלא, 'אני סולחת לפלוני בן פלוני בלב שלם...', היא חזרה על המשפט הזה פעמיים, והשיחה הסתיימה בדמעות משני צדי הקו.

זה היה ביום רביעי. ביום חמישי בשעות הבוקר המאוחרות, נקרא ר' יאיר אל מנהל הכלא. הוא נכנס לחדרו. ובעיניים טובות אמר לו, כי עקב צפיפות נוראה הקיימת בכלא, החליטו היום בבוקר להפחית לכל האסירים חמישה חודשים מתקופת המאסר שלהם. והוא הוסיף ואמר: "ולגביך החלטנו דבר נוסף וחריג, לך מורידים גם שליש נוסף... אתה יכול ללכת הביתה, אתה משוחרר". ר' יאיר לא ידע את נפשו, הוא היה המום. הוא קם ממקומו, ניגש לתא הטלפון הציבורי, את הטלפון הראשון הרים לרעייתו שזעקה משמחה כלא מאמינה. מיד אחר כך נכנס לחדרו, פרץ בבכי והודה לבורא עולם שהורה לו דרך תשובה, והתיר אותו ממאסרו. בדרך לביתו לא שכח להתקשר לאותה אלמנה ולומר לה תודה. תודה על שסלחה לו. בליל שבת, בבית הכנסת, הוא כבר ישב עם כל המתפללים לקבלת שבת, אך הוא בזמר מיוחד ידע לנגן: "לְכוּ נְרַנְנָה לַהויה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ, נְקַדְמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.." (תודה להרב אברהם ארלנגר הי"ו, הפותח א' ו' תשרי ה'תשפ"ב).

"חייב אני להביאו תחת כנפי השכינה"

"עבר פוליגרף אלקי ויצא נקי כלפי שמיא"

סיפור ד':

בספר 'גדולת מרדכי' על הגאון הצדיק ר' מרדכי גולדשטיין זצ"ל ראש ישיבת 'התפוצות' מובא הסיפור הבא: בהר ציון שוכנים, כידוע, היכלות של קדושה - כישיבת התפוצות וקבר דוד המלך, לצד היכלות של טומאה - כמנזרים ובתי טומאה למיניהם - להבדיל אלפי הבדלות. מאבקי כוחות בין השניים הרי הם דברים שבכל יום, כשכל צד מנסה לגייס לעמדתו כמה שיותר שליטה גשמית ורוחנית בהר. כך, ביום מן הימים, הגתה הכנסייה היוונית השוכנת בסמיכות לישיבה, רעיון נועז למען הנחלת הטומאה בארץ הקודש והכנסת חולין, והציבה בפתחה פסל, שכל העוברים והשבים יטמאו את עיניהם וליבם במחזה שכזה. הדבר חרה לבחורי הישיבה עד למאד, ובין המסתופפים בצל הישיבה קמו שני קנאים, ובקנאת השם שבקרבם עשו כמעשה אברהם אבינו ע"ה וניפצו באישון לילה את ה'שתי וערב' שהיה תלוי בצוואר הפסל. והנה, בבוקר שלמחרת, קמו ראשי הכנסייה ולעיניהם שוד ושבר... הפסל מנופץ ומנותץ. הם לא היססו רבות ופנו למשטרה בהגשת תלונה על שבירת הפסל היקר, ואף הוסיפו שכפי המסתבר נראה, שהמזיקים משתייכים לישיבה הסמוכה.

בעקבות התלונה, פנתה המשטרה לישיבה וחקרה היכן שהו הבחורים באותו הלילה. בסופה של חקירה, עלתה בידם רשימה של שנים עשר בחורים שאפשרי שהם ביצעו את המעשה, אך לא היו הוכחות מרשיעות בוודאות על אותם הבחורים שעשו באמת את המעשה, לפיכך דרשה המשטרה שכל שנים עשר הבחורים יעברו בדיקה במכונת אמת - פוליגרף, לוודא מי מהם היה אחראי לפשע ניפוץ הפסל. כעת, שני הבחורים שהזיקו את הפסל, לא ידעו את נפשם. הם הבינו שבבדיקה הם יתגלו, וייאלצו לשלם על כך בחירותם...

בצר להם פנו אל ראש הישיבה, סיפרו לו על המעשה שעשו ותינו בפניו את צערם ואת מבוכתם. ראש הישיבה שמע את כל פרטי המעשה, התבונן בהם עמוקות בעיניים חודרות, והחל לגעור בהם נמרצות שאסור לעשות מעשה זה, כיון שיוצא מזה חילול השם גדול, וחילול השם, גם אם הוא נגרם ממחשבה טובה - לעוון יחשב. הבחורים שמעו את הדברים כהוויתם, ופרצו בבכי מר על העוון הגדול שגרמו במעשיהם. או אז פנה אליהם ראש הישיבה ואמר להם: "אשאיר אתכם בלילה הזה בחדרי, כאן תעשו תשובה גמורה על החטא שעברתם, ואם תעשו חרטה בלב שלם, כתוב בספר 'מסילת ישרים' (סוף פ"ד), שתשובה מלב נשבר עוקרת את החטא מעיקרו, שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר, ואם אכן תעשו כך, תוכלו לעבור במכונת האמת ולא "...תפסו

ומהוראה למעשה. הבחורים, ששמעו לקול חכמים, שהו באותו החדר כל אותו הלילה ועשו תשובה גמורה. לילה שכולו תשובה עבר עליהם. 'ליל החרטות' שלא במהרה נמחק מזכרונם. הבוקר הפציע, שניהם יצאו מהחדר. משם פסעו והתייצבו יחד עם העשרה הנותרים בתחנת המשטרה הסמוכה, ה'קישלה', כדי לבצע את הבדיקה. מתחנת ה'קישלה' נלקחו החשודים לתל אביב, שם היה מכשיר הפוליגרף - 'מכונת אמת'. כשרעד קל חולף בגוום עברו אחד אחרי השני לבדיקת אמיתות דבריהם, למרבה הפלא, כולם - כולל השניים שפשעו - יצאו זכאים ונקיים!!! אחר שעברו 'פוליגרף אלוקי' ונמצאו נקיים כלפי שמים, שוב מכונת האמת לא גילתה כלל כי ידם היתה במעל. כנראה שהעוון אכן נמחק, סר מן המציאות ונעקר כלא היה - פשוטו כמשמעו.

לימים, התבטא אחד מאותם שני בחורים, שמאז אותו מקרה הוא התחיל להבין מהי תשובה, ומה עז כוחה לעקור את העוון משורשו נקיון גמור, וכפי שלימדם ראש הישיבה, להאמין בתשובה עד הסוף. צאו וראו מה כוחה של אמונה שלמה בכוחה של תשובה. "להאמין שמה שחז"ל אומרים זה אמת לאמיתה, וצריך לתת את החיים על מילה של התורה ושל הקדוש ברוך הוא..." - לשונו של ראש הישיבה הגאון רבי מרדכי גולדשטיין זצוק"ל, שהאמין

במילה של חז"ל עד הסוף, ומכוח האמונה בכוחה של תשובה השיב רבים מעוון לדרך הישרה, וזכה להקים את עולם התשובה. ('מי באר' כי תצא תשפ"א, הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון 'למעשה').

"אינני צריך לדאוג לרבונו של עולם"

סיפור ה':

סיפר רבי יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו: בעיירה ינובה, הרחוקה כעשרים ק"מ מקובנה, גרו אלפי יהודים. ינובה הייתה עיר מלאת תלמידי חכמים, עיר שהבחורים שיצאו ממנה, מילאו את הישיבות הגדולות בליטא. בינובה הייתה ישיבה קטנה, אחת מהישיבות המצוינות בליטא, ופרנסת התושבים הייתה מתעשיית רהיטים שהיו משווקים לכל ליטא. סבי, הגאון רבי יוסף כהן זצ"ל, רבה של שכונת 'ההר הירוק' בקובנה, נהג לנסוע מפעם לפעם לינובה, בעגלת איכרים פשוטה, כדי לגייס תרומות מהציבור עבור ישיבת טעלז. רבה של ינובה היה אחד מגאוני הדור, וכשסבא הגיע, היה מזמין את הציבור שיבוא לבית הכנסת הגדול לשמוע את דרשתו. בית הכנסת היה מתמלא מיד באנשים, ואף הרב היה בא לשמוע את דרשתו של סבא, כדי לכבדו.

באחת הפעמים, ברגע שסבא החל לעלות על הבימה ולדרוש, קם אחד מהמשכילים והחל להפריע לו. הוא דיבר בעזות פנים נגד סבא ונגד בני ישיבות, וגינה את עולם התורה. רב המקום החויר מעזות פניו של המשכיל כלפי סבא, רבה של 'ההר הירוק', שהיה ידוע כאחד מגדולי ישראל, וכבר בצעירותו היה חבר בבית דינו של גאון הדור רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה. (אמי וסבתי סיפרו לנו, שבימי חודש אלול לא יכלו לגשת לקברו של סבא זצ"ל, מכיון שכל הקהילה ב'הר הירוק', אנשים ונשים בהמוניהם, היו עולים לקברו ושמים פתקאות ובקשות לישועות. ומחמת הדוחק, היו בני המשפחה יכולים לעמוד רק מרחוק). הרב ניסה להוציא את החצוף מבית הכנסת, אך הדבר לא עלה בידו. הוא ביקש מסבא להישאר על הבימה, ואמר לו שהוא כבר ידאג לסלק את המשכיל עז הפנים בעזרת הגבאים. אבל סבא ירד מהבמה ואמר לגאון, רבה של ינובה: "איני צריך לדאוג לריבונו של עולם. הוא ידאג לעולמו, לעולם התורה, וכשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כן אקבל שכר על הפרישה". וכך נפרד בכבוד מרבה של ינובה, עלה על עגלה פשוטה ושב לקובנה.

אולם הסיפור לא הסתיים, והשלכותיו מעמיקות את הידיעה כי יש דין ויש דיין. אותו משכיל עז פנים, איבד לפתע את הכרתו וכל גופו הזדעזע מהתכוצויות. הוא היה צעיר לימים, וחבריו הבינו מיד את סיבת המחלה הפתאומית - הפגיעה בכבודו של סבא. לכן לקחו חבריו מונית, ובעבר הייתה זו הוצאה יקרה ביותר, ונסעו לקובנה לחפש את הסבא, רבה של 'ההר הירוק', ולבקש ממנו מחילה. כפי שכתבתי, הסבא נסע בעגלה פשוטה, והם הגיעו אל קובנה עוד בטרם הגיע סבא. כשהגיעו לביתו, אמרו להם שסבתא נמצאת בחנות הצבעים שלה בעיר (חנות צבעים לצביעת בגדים), והם פנו מיד לחנותה. באותה שעה, היה אבי בתוך חנותה של סבתא (חנותם של הוריי הייתה סמוכה לחנות הצבעים של סבתא). הם סיפרו לסבתא את המעשה, ואמרו כי הם מחפשים את הסבא כדי לבקש שימחל לאיש שפגע בו, שעדיין צעיר הוא, וכבר שוכב גוסס. אותם אנשים ביקשו שסבא ישוב לדרוש בינובה בשביל הישיבה. הם אף הבטיחו כי איש לא יעז להפריע לו בדרשתו, וכי ידאגו שיבואו רבים לדרשתו ושייתרם כסף רב לישיבת טעלז. למרות זאת, הסיפור לא הסתיים טוב. עד שחזר הסבא את עשרים הק"מ בעגלתו, כבר מת האיש שפגע בו.

סיפור זה סיפר לנו אבא, שהיה נוכח במקום בשעת המעשה. ורואים מסיפור זה, על סופו של אדם שלא זכה לחזור בתשובה על מעשיו הרעים, והעונש שקיבל משמים על כך.

'הוא מושך את הלקוחות'

סיפור ו':

הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל אמר על כך משל נאה. למה הדבר דומה, למפעל שנקלע לקשיים כלכליים וביקש לבצע התייעלות על ידי פיטוריהם של חלק מהעובדים. מנהל המפעל הורה לבדוק את דרך תפקודו של כל עובד, ולראות עד כמה הוא יעיל למפעל. והנה, כאשר הגיעו לדון בעניינו של אחד העובדים, הגיש צוות הבדיקה דו"ח שלילי, שקבע שהוא אינו תועלתי למפעל. ולמרות זאת, הופתעו הכל לראות את המנהל קובע בצורה חד- משמעית, שאת העובד הזה אינני מפטר בשום אופן שבעולם. הסביר: "למרות שתפוקת העבודה של האיש עצמו איננה מניבה את התוצאות המבוקשות, אבל הוא מושך אלינו לקוחות רבים".

המנהל ביאר את דבריו ואמר, שעובד זה הוא נעים-הליכות, מחייך לכל אחד, מאיר פנים לכל מי שנפגש איתו, וזה מה שהלקוחות מחפשים. הם רוצים להיתקל באדם כזה, שיאיר להם פנים. "אני רואה בעיניי שאנשים רבים נכנסים למפעל רק בגללו, ואם כן בוודאי שלא אפטר אותו"! והנמשל ברור. אם אנחנו, שומרי המצוות, נתנהג בצורה שכזו לכל באי-עולם, הרי שגם אותנו לא יפטרו מן העולם. השם יתברך ירצה בנו ויחשוק בעבודתנו.

סיכום:

אנחנו כולנו שייכים לבורא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודת ה' בכל חוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא העולם בקשר בל ינותק, ולכן כולנו כן נקראים 'עובדי ה' – עבדי ה' באמת'. לכן בס"ד אנחנו קוראים לדפים הללו בשם "כלנו יודעי שמך", כדי להודיע לכל באי עולם, על הטעות והשקר הנורא שהיצר מנסה לפתותינו שנחשוב שאנחנו לא "יודעי שמך", ואילו אנחנו נצעק ונאמר לעצמינו ולסביבותינו שאנחנו שייכים לקבוצת "כלנו כן יודעי שמך", אנחנו כלנו עבדי ה', כל אחד בדרגא וברמה שלו, אבל המכנה המשותף לכלנו הוא, ש"כלנו יודעי שמך". והיינו צריכים לכתוב את שם החוברת ככה: "כלנו יודעי שמך!!!" עם סימני קריאה מרובים, כדי להדגיש את הוודאות והבהירות אשר השם הזה מסמל עבורנו, ושאין פה שום ספקות או אי וודאות ויאושים, ורק מפני שבכותרות ושמות של ספרים לא כותבים סימני קריאה, לכן לא נכתוב את זה, אבל לעצמנו אנו נשנן ונחזור ונשנן את האמת היחידה והבלעדית, בעוז בשמחה ובגאווה דקדושה, שאנו כמובן שייכים לקבוצה הנבחרת של בורא העולם הנקראת "אנחנו - כלנו יודעי שמך!!!"