אל תיגע במשקולת הזאת, פייביש.
פייביש ידע את כל זה. העיירה כולה ידעה.
מאוחר מדי. גולת המשקולת הקטנה, העשויה פליז בהה שגומתה בצדה האחד, כבר החליקה מבין אצבעותיו של פייביש שואב המים, והקישה פעם אחת על דלפק העץ, פעם שנייה על האבן, ואחר כך התגלגלה לה בעצלתיים אל פתח הניקוז שבקרן זוית החנות. ר' הלל זינק אחריה כאילו מתגלגל שם ממונו כולו. הוא תפס אותה רגע קט לפני שנבלעה בחור.
השתגעת? סח, וקולו היה נמוך דווקא. בשהיה רוגז באמת לא היה מגביה קול. - בזה אינך נוגע.
פייביש משך בכתפיו. ערב יום הכיפורים היה, והשוק כבר התחיל להשיל מעליו את שאון המקח והממכר. תריסים הוגפו, תגרנים נחפזו לביתם, וריח של דגים מלוחים, שעווה חמה וצמר טחוב עוד התעקש להישאר בין החנויות באורח שאין לו דרך־ארץ. רק המאזניים של ר' הלל עמדו על הדלפק ונדמה היה שהם ממתינים. כף אחת למעלה, כף אחת למטה.
גולת פליז, הפטיר פייביש. תשע שנים אינך משתמש בה. השליכנה!
ר' הלל סגר עליה את כפו.
לא היתה זו משקולת, כי אם גולת מתכת המשמשת להחזק דפי הספר לבל יתהפכו, אך פעם אחת השתמש בה ר' הלל עבור מדידה.
ופה, ידידי, הואיל וכבר נתגלגלנו עד גולת המשקולת, מן הראוי שתדע מה טיבה. ר' הלל היה חנווני מן הסוג הישן, מאותם בריות שיכולים למחול על עלבון שנאמר בפה, על רובל שאבד, אפילו על לילה של שינה, אבל על ספק שמינית לוטה שחסרה במשקל? חס ושלום. המידה היתה אצלו אמת מידה של חיים. אביו הורוהו מנוער: "מאזניים ישרים מחזיקים בית ישר". ור' הלל קיבל את דבריו כהוויתם.
עד אותו יום, תשע שנים קודם לכן. הגולה נשמטה אז על הרצפה ונחסר מן ציפויה בדל זעום. ר' הלל לא הבחין. יום תמים שקל בה קמח, סוכר ומלח. רק לעת ערב, כשהניח אותה מול משקולת, נתחוור לו כי היא קלה כדי מחצית הפרוטה של סחורה בכל שקילה. מילתא זוטרתא, יאמר מאן דהו. אלא שר' הלל לא היה מאן דהו...
במשך שבועות עבר מבית לבית. החזיר, הוסיף, ביקש שימחלו. אחד צחק עליו, אחר חרה לו שנחשד כביכול כי הוא מקפיד על קורט קמח, זקן אחד אחז בו וחיבקו ואמר "די, הלל, די". ורק אדם אחד לא מצאהו: עגלון נידח שעבר בעיירה לפנות בוקר, קנה שק קמח והמשיך בדרכו. ר' הלל חיזר אחריו בירידים, שאל ארחי פרחי, מסר סימנים לעגלונים. לשווא.
הרב שמע את הדברים, הטה אוזן קשבת ואמר לו אז: מה שבידך לתקן, תקן. אם יזדמן לך האיש, השב לו. אבל אל תחוש יותר מזה. מחילה גמורה היא בודאי.
ר' הלל כבש את פניו.
מאז היתה הגולה מונחת בכיס הפנימי של קפוטתו בכל יום הכיפורים. לא השתמש בה, לא השליכה. נשאה עמו. יש מי שנושא קוויטל, יש מי שנושא מטפחת, ור' הלל נשא חתיכת מתכת פגומה שקלה פחות מן הראוי וב-ב-ד-ה עליו יותר משק תפוחי אדמה.
כמה שנים ביבר פינה שאין בה כבוד. גם על זה לא היתה דעתו נוחה, אך לא אמר מאומה.
ליד הסטנדר הסמוך ישב ר' מאיר המלמד ובידו ספר החינוך. שני בחורים הקיפוהו. ר' הלל לא ביקש להטות אוזן, אלא שהמלים באו אליו מעצמן, תחילה קמעא, אחר כך בפה מלא:
"מחסדי האל על בריותיו לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש או יותר ויתחייב העולם בליה, על כן ראה בחכמתו ברוך הוא, לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקיבל כח הזכות מאיתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה".
ר' הלל שמע רק מילה אחת.
סאתם.
סאה.
כל ימיו עסק בסאים, בלוגים, במשקלות. ואם שנה מצטרפת לשנה, ועוון לעוון, וחשבון לחשבון, עד שהכל מתמלא... ר' הלל העביר יד על ביסו. הביס היה שטוח.
ריק.
הוא נבהל מן המילה הזאת יותר ממה שנבהל מן המלאות.
ר' מאיר המשיך לדבר עם הבחורים, אך הדברים כבר לא הגיעו אליו. "מסייע בכפרה", זה נשאר. ר' הלל הכיר מסייעים. שוליה שמחזיק שק, ילד שמרים כף מאזניים, שכן שנכנס בשעת כושר. אבל יום שמסייע? יום שהונח בתוך השנה לא רק כדי לדרוש מן האדם, אלא גם כדי לעזור לו לשוב?
לא. רגע. ומה עם העגלון. ומה עם הקמח. ומה עם בין אדם לחברו. אין כאן אמתלא, אין כאן מחיקה כלאחר יד. והוא הרי לא ביקש מחיקה. או שמא ביקש, ודווקא משום שביקש התבייש לבקש?
זה שנים היה נכנס ליום הזה כמי שנכנס לחקירה: יודע מראש מה יטענו נגדו, מסדר תשובות, פוכר את כפות ידיו בפני חשבונותיו. השתא חלף בו הרהור אחר: שמא היום עצמו אינו עומד כנגדו כלל. שמא הוא עומד אצלו, סמור אליו, ומחזיק מעט מן המשא שאדם לבדו כבר קצרה ידו מלשאת.
המחשבות נקטעו. הציבור קם.
"כל נדרי" התחיל.
איני יודע לומר לכם כיצד התפלל ר' הלל באותו לילה. יש תפילות שאפשר לספר עליהן, ויש תפילות שאם תספר עליהן כבר קלקלת משהו. אומר רק זאת: פעמים הרבה שלח ידו אל הכיס, ובכל פעם מצאה כפו בד ריק. פעם אחת כמעט יצא החוצה לחזור אל הבור. כמעט. אחר כך נשאר.
למחרת, בשעת נעילה, פייביש עדיין לא היה שם.
ר' הלל הבחין במקום הריק שלו והתרעם בלבו. הנה, כך נראה בתרעומת. אחר כך חרה לו שהתבייש. מחשבות קטנות מטרידות, מהבא להתם, דווקא בשעה שאדם רוצה להיות נקי מהן.
הדלת נפתחה.
פייביש עמד שם, קפוטתו מאובקת ושנץ אחד בנעלו קרוע. הוא לא הביט לצדדים, רק נדחק למקומו. ר' הלל לא שאל מאומה עד לאחר הצום, כשהקהל כבר נתפרד וחיפש מעט מים.
היית אצלו?
הן.
אללי לי, אמר פייביש. אני אוציא אותה.
באיזה זמן? עוד מעט "כל נדרי".
אחרי הצום.
אמר לפייביש.
זה הרבה!
ר' הלל הנהן. פייביש שתה, מחה את פיו ואמר: והמשקולת שלך... גם היא רוצה לדבר איתך.
מתוך כיסו הוציא את גולת הפליז.
ר' הלל נרתע.
מאין?
ירדתי לבור לפני שבאתי. החוט נתפס לי פעמיים. אל תשאל. כמעט איחרתי יותר.
חשבתי שהלכת לאחיך.
הלכתי. משם פניתי אל הבור.
בת צחוק של הקלה עברה על פני ר' הלל ונמוגה. הוא הושיט יד. פייביש הניח את המשקולת בכפו.
היא היתה קרה, כבדה, מוכרת. אותה גומה. אותו חסר. שום נס לא אירע בה.
תחזיר לכיס? שאל פייביש.
ר' הלל לא ענה.
בחוץ כבר נשמעו ראשוני הקולות של מוצאי הצום, דלתות נפתחו, כלים הוקשו, מאן דהו קרא לבנו. העולם, החצוף הזה, התחיל שוב לנוע כאילו לא עמד זה עתה עד הקצה.
ר' הלל חזר לחנות. פייביש הלך אחריו עד הפתח ולא נכנס. המאזניים המתינו על הדלפק. ר' הלל הניח את הגולה הפגומה בכף אחת, ובשנייה משקולת שלמה מאותו שיעור. הכף נטתה מיד. האונאה הישנה נראתה בעליל.
הוא הוציא את הגולה הפגומה, מישש אותה, ואחר כך הניחה על כרכוב החלון.
עד מחר, אמר.
ומה יהיה מחר?
ר' הלל הטיל בו מבט אילם.
פייביש נסתלק.
המשקולת נשארה על הכרכוב כל הלילה. עם שחר, כך סיפרו לי, עוד היתה שם.
בכיסו של ר' הלל – לא.