כאשר אנו ניגשים למצות התשובה, הרי שהמוח שלנו מורגל לחשוב ש'תשובה' זה דבר שיהודי צריך לעשות לבד, זו העבודה והאחריות שלו, ואינו יכול להטיל זאת על אף אחד מלבדו, וכאילו אומרים לו אתה לכלכת אז אתה תנקה, אל תבקש שאחר יעשה זאת, תעשה אתה מה שצריך, כך יש הרגשה.
א - צריך סבון אלוקי
אך אליבא דאמת צריך לזכור, שהאדם לבדו לא יכול לעשות תשובה, הוא לא מסוגל לכך בעצמו. כי כמו שבכל התגברות על היצר הוא לא יכול להצליח לבד, כמאמר חז"ל (סוכה נב, ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו", הרי שבוודאי במצוה כה רחבה של תשובה, שזה דבר גבוה ונעלה, שצריך נס למעלה מדרך הטבע כדי להגיע לכך, אי אפשר לבד. חז"ל הרי אומרים (יומא פה, ב), "מקוה ישראל ה'" (ירמיה יז, יג), "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". וכשנתבונן נבין שזה פשוט שרק הקב"ה הוא שמטהר אותנו, שכן עבירה יוצרת פגם רוחני שעוד לא נברא הסבון שיוכל טכנית לנקות אותו, נוצר פגם בנשמה שצריך סבון אלוקי כדי להורידו!
והגם שזה יכול להישמע כקולא לאדם, שיאמר הרי אני בין כך לא יכול להגיע לתשובה, ואם כן אני סומך על הקב"ה. באמת אין זה כך, כי בוודאי נדרשת מן האדם עבודה עצמית, והיא, להכניס את עצמו למצב שיזכה שהקב"ה יעזור לו, כי לאדם יש את האחריות ואת המעשים שעליו לעשות כדי שיזכה שהקב"ה ינקה אותו. הקב"ה מביא ליהודי דרכים מופלאים להגיע לתשובה, ועליו רק לבוא אל הקב"ה כדי שהוא ירים אותו ויתמסר אליו, זוהי העבודה של תשובה, שהיהודי יפנה ויעמיד את עצמו במוח ובלב מול הקב"ה, ויגיע למצב שהוא מוכן ורוצה שהקב"ה יקיף אותו לגמרי!
כן אנחנו בידך – לעשות תשובה
הרי כשמתחילים את היום כיפור, תיכף לאחר תפילת העמידה של ערבית עם הפיוט של 'הנה כחומר ביד היוצר', אומרים זאת בכל מיני משלים, שברצותו כך וברצותו כך, ומסיימים בכל משל 'כן אנחנו בידך, לברית הבט ואל תפן ליצר'. ולכאורה איך זה נכנס לכאן, הרי זה ענין של בטחון, האם לא מתאים יותר לדבר על המשפט, על חשיבות קיום המצוות, או מעלת התשובה. אלא שאליבא דאמת זהו חלק גדול ומרכזי מהתשובה, שאני מעמיד את עצמי בתחילת יום כיפור עם הבנה ברורה, שגם אם אני רוצה לעשות תשובה, הרי שאני כחומר ביד היוצר, יש לי את ההרגלים הלא טובים, ואני לא יכול לבד!
ידוע ביאורו של ה'אור החיים' הקדוש בסוף פרשת שופטים (כ, א) על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' א-להיך עמך המעלך מארץ מצרים", הוא מבאר שאדם מסתכל ורואה שיש הרבה דברים שעומדים נגדו להפריעו מעבודת ה', יש 'סוס מוכן' שזה כי ה' אלקיך עמך", רוץ להתקרב אל ה'!
להיכנס להכרה שאינו יכול לבד
תחבולות היצר, ויש 'רכב' שזה החומר דהיינו הגוף המושך לצד השני, ויש גם 'עם רב ממך' הם העבירות הישנות שרצים אחריו. והעצה היא - "לא תירא מהם". חז"ל אומרים (סוכה נב, ב) שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אבל בספרים הקדושים מובא שהיצר הרע נטפל לאדם לא רק בכל יום, אלא גם בכל שעה ושעה, זה לא רק שאולי יהיה לי היום נסיון של כעס ואולי לא, כי ודאי שיהיה. גם כשיהודי יושב ליד הגמרא ולומד, היצר הרע עומד לידו ומטריד אותו בכמה אופנים, גם שהוא לא יהא מרוכז בלימוד, וגם מכניס לו מחשבות של גאווה, וגם מעייף אותו שיירדם. זהו 'רק רע כל היום' (בראשית ו, ה), ו'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' (תהלים לז, לב), כל יום כל הזמן הוא מעמיד בפניו נסיונות. וכשהיצר הרע רואה שלא הולך באופן זה הוא הולך מצד אחר, לא חסר לו תחבולות, הוא מבלבל אותו כל היום, והאדם מפחד מזה!
ביום כיפור יש לאדם להיכנס לאט לאט להכרה שרק הקב"ה יכול לעזור לו, הוא מוציא מפנימיותו את הרצון שלו להתקרב אל הקב"ה על ידי הכרת שפל המצב שהוא בו, והוא אומר להקב"ה רק אתה יכול לעוזרני. והרצון הזה מתגלה יותר ויותר על ידי הדיבורים על המתיקות של קרבת אלוקים, וכל התפילות של יום כיפור. זה מהלך שלם של חרטה שהלב מתרחק שלב אחרי שלב מהרגליו הרעים. הוא עד שבנעילה הוא אומר לרבונו של עולם 'אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים', תן לי את העצה ואת החכמה להתקרב אליך, כי אינני יודע כלום מלבדך, זוהי הדרך שהאדם מבין יותר ויותר את המציאות הזו!
ב - מעיקרי התשובה
כשנתבונן נראה שענין זה הוא מעיקרי התשובה, אם לא הנקודה עצמה. כי כל עוד אדם סבור שהוא יכול להסתדר לבד, הרי הוא מעוכב מכל הסוגיא של תשובה, לא יהיה לו את הכלים לתקן את הבעיה. זה לא כמו למשל שאברך צעיר שבקושי יצא לחיים, בא ומספר לאביו על עיסקה מפוקפקת שעשה, ותוך כדי דיבור הוא מספר שיש לו חוב של כמה אלפים, אך יש לו תכנית להרוויח ולהתעשר. ואביו שומע ומהנהן בראשו, אך בלבו הוא מרחם עליו שהוא עדיין לא קלט ולא הבין את הבעיה שלו, שהוא חושב שזה פשוט, והבעיה הגדולה היא שהוא עוד לא נחת על הקרקע ולא תפס את מצבו. זה דוגמא בעניני ממון, וכך הוא גם בכל דבר, שלפעמים אדם צעיר מספר לאדם מבוגר את סיפור חייו, והמבוגר מתפלא אם הוא תפס את הבעיה, וכואב לו איך הוא יתמודד עם זה כשיתפוס!
כשיש לאדם עבירות והוא אומר 'מה הבעיה, הרי עיצומו של יום מכפר, וגם אפשר לעשות תשובה, כפי שכתוב (נצבים ל יד) 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך' ומפרש זאת הרמב"ן על מצות התשובה'. זה אמנם נכון, אבל רק כשאתה הולך ומתקרב אל הקב"ה, אז זה קרוב אליך, אבל אם אתה סבור שאתה יכול לבד, זו פרשה כאובה, זה אומר שעדיין לא תפסת את הבעיה!
כשאדם פונה לרבונו של עולם בדיבור פשוט ואמיתי ואומר: 'רבונו של עולם אינני יודע אפילו מה לתקן, אבל אני יודע שזה לא תכלית להישאר עם העבר, זה לא טוב לא בעולם זה ולא בעולם הבא, זה הפוך מ'ערב טוב ומועיל', ואינני יכול כך, על כן עזריני והוריני דרך תשובה'. אז בוודאי הקב"ה מאיר את עיניו ושולח לו סימן, ואם עיניו פתוחות הוא רואה זאת בחוש!
כמו אדם שנכנס לבנין בן כמה קומות, שכל עוד הוא בקומה התחתונה ואין שם חלונות, הוא סבור שהכל חושך גמור, הוא לא רואה כלום, אבל כשעולה במדריגות ויש שם חלונות, אז נפקחות לו העינים והוא רואה את האור. כך כשאדם נכשל בעבירות וכואב לו המצב שלו, אזי כשהוא מתחיל להתקרב להקב"ה, הוא רואה את האהבה, שגם אחר הבחירה ברע ואחרי טמטום הלב, הקב"ה מסבב סיבות לעוזרו!
כשאין 'עומד מצד החתן'...
משל
ראיתי פעם מאחד הקדמונים שמבאר, מה הכוונה שהקב"ה מטהר את הטמאים, הוא ממשיל זאת לבחור שעומד לקראת אירוסיו, הוא הולך לפגישה עם הצד השני, והיות והוא בא להציג את עצמו לראשונה לפני הצד השני, על כן עליו להתלבש כראוי ולא ברישול, אביו קונה לו כובע חדש וחליפה חדשה, שייראה מסודר וטוב. כך זה באופן רגיל שיש עומדים משני הצדדים, אבל מה קורה במצב שאין כרגע 'עומד מצד החתן', נדמיין לעצמנו איך היה נראה פליט אחרי השואה, הוא נותר יחיד בעולמו, אחד מעיר, אין לו מכר וגואל, בגדיו בלויים וכל כולו אומר מסכנות. בא אדם ורואה את הפנימיות הזוהרת שלו, את הלב והרצינות שלו, הוא עוקב אחריו תקופת זמן ומבחין בהתנהגות הנאותה שלו, וכך הוא חושק לקחתו כחתן לבתו. אך אין לו עם מי לדבר, אין מי שיעמוד מצד החתן, והרי הוא צריך שגם בתו תתרצה ותחפוץ בשידוך, אז מה הוא עושה, הוא קורא לבחור לקרן זוית ומספר לו שהוא חפץ בו כחתן לבתו, ואומר לו קח כסף ותקנה כובע וחליפה, הוא מדריך אותו איך לדבר, הוא מסדר אותו ומביאו אליו. וכל זאת, משום שכאשר יש אהבה חזקה, יכולה להיות מציאות כזו, שהמיועד להיות חותנו הוא העומד ומנקה ומכין אותו שיציג את עצמו כראוי לפניו!
הבנה למעשה
כביכול הוא גם בענין התשובה, שהקב"ה הרי יודע מה אנו ומה חיינו, ואין מי שיעזור לנו להתנקות מחלאת וזוהמת העבירות, כדי שנוכל לשוב ולהתקרב לפני אבינו שבשמים. ולכן הקב"ה בעצמו ברוב אהבתו מטהר את ישראל, הוא כביכול בעצמו עוזר לנו להתנקות, הוא מנקה אותנו ומקרב אותנו אליו. ועלינו רק להימשך ולהסכים לכך, וחלילה לא להתנגד. כמו במשל הנ"ל, שאילו הבחור יתנגד ויאמר אני לא רוצה לקחת נדבות מאנשים, טוב לי איך שאני נראה, אלך עם הבגדים הקרועים, אזי יהיה קשה לגמור את הענין בטוב. לכן התפקיד הוא לא להתנגד, אלא להכניע את עצמו, להבין את המצב שלו, ולהניח שיטפלו בו!
ורוממתנו
מתוך החיים:
בדרכי בני אדם, מי שיש לו עסק או כל ענין, והוא בא לבקש טובה ממישהו שיעזור לו, אזי מי שביקשו ממנו את הבקשה לא מרגיש מחויבות להיענות אליה. וכן כשבא אדם אל השני ומבקש ממנו הלוואה, ההוא מרגיש 'למה דווקא אני, וכי מפני שרצית להקל מעצמך ואני הוא הראשון שפגשת...' אבל אם המבקש אומר לו: 'אני יודע שלא נעים לך, אלא שאין לי למי לפנות, רק אתה יכול לעזור לי!' והוא יודע ומרגיש שזה אמת, אז זה פותח לו את הלב, הוא מרגיש משועבד, זה מעורר אצלו שעבוד והוא יוצא מגדרו לעזור לו! כך זה גם על פי הלכה, כגון בשעבוד קרקעות, שרק אם המלוה נסמך על הקרקע הזו, אז היא נעשית משועבדת. וכן בערבות, הערב משתעבד מפני שעל פיו ניתנה ההלוואה ונמצא שסמכו עליו!
הבנה לחיים
הקב"ה רוצה שאדם יתפלל אליו ממקום כזה, שאדם יתפוס שאינו יכול להסתדר לבד, שיבין שהוא באמת בין הפטיש לסדן, שמצד אחד לחטוא זה לא עסק, ומאידך לא לחטוא אינני יודע איך עושים זאת. מי יכול להועיל לי, שאלתי כבר עצות מאנשים, אף אחד לא יכול. ואז הוא מוצא את עצמו כמו שהיו בני ישראל על שפת ים סוף, שיש מצד זה חיות טורפות ומצד זה את המצרים ומצד זה את הים, והוא פונה להקב"ה מהמקום הזה, ואומר אין לי זכות אבות ולא זכות עצמי, "הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי" (תהלים קמב ה), אין לי לא קרוב ולא פרוטקציה, לא כשרון ולא מתיקות, אז הקב"ה עוזר לו, הוא אומר לאדם: 'בוא ואני אהיה בעזרתך!
אי אפשר לומר לרבונו של עולם יש לי בעיה עם פלוני, קח אותו, הוא מפריע לי, זה לא תכלית, ומה אם יש לך בעיה עם מישהו לך לבית דין, אל תמסור אותו לרבונו של עולם. הגמרא בגיטין (ז, א) מספרת, שהיו למר עוקבא אנשים שציערוהו, והוא שלח לשאול את ר' אלעזר מה לעשות כי איננו יכול יותר, שלח לו ר' אלעזר "דום לה' והתחולל לו" (תהלים לז ז) דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. אל תמסור אותם לרבונו של עולם, זה לא הדרך, אתה תעבוד את הקב"ה, עם הסדר יום שלך, תתבטל, וכחות הסטרא אחרא יתבטלו לבד.
אומר ה'אלשיך' הקדוש, בדרך כלל זה כך, אבל ביתום מחדשת התורה שהסדר שונה, "אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע", בגלל שאני אבא שלו, והרי אי אפשר להאשים ולהעניש ילד בלי לספר לאביו, וכשילד רץ לספר לאביו מה שעשו לו זה בסדר גמור, זה מה שהוא צריך לעשות. לאדם רגיל אומרים למה רצת מיד להקב"ה, לך לפי הסדר, אבל ביתום זה הסדר הראוי. ונרמז בכפל הלשון 'צעוק יצעק', שיש לו שתי צעקות, אחת על שאין לו אבא, ואחת על הצער שעשו לו עכשיו!
על פי זה אפשר לומר שעתה בגלות אנו כולנו כמו יתומים, והקב"ה שומע צעקתינו. אך האמת היא יותר בעומק, שהאדם עצמו קובע אם הוא יתום או לא. אם הוא בא לבכות לרבונו של עולם על עוולה שנעשתה לו בהרגשה של 'אם לא יועיל לא יזיק', יש לי עוד מישהו שיכול לעזור לי, אז הוא חוטף פעמיים מכות, כי הוא גם מוסר דינו וגם הוא לא בוטח בה'. אבל אם הוא בא כמו יתום, "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני", ולא צריך שההורים ימותו בשביל זה, אלא כי אין לי מישהו אחר לפנות אליו לעזרה. כמו שילד בא לבקש דבר מאדם זר, והלה אומר לו למה אתה לא הולך לאביך, והילד מצטדק שאינו יכול ללכת לאביו מחמת איזה סיבה שהיא, אין לו למי לגשת, אז הוא כמו יתום ו'שמוע אשמע צעקתו'!
הקב"ה מנסה את האדם אם הוא בא וצועק אליו כמו יתום, או שהוא עדיין סבור שיש מומחים שיוכלו אולי לעזור לו, אמנם הקב"ה הוא טוב ומטיב אבל הוא רוצה לראות על מי אתה סומך באמת, האם זה בבחינת 'כי אתה תקוותי' (תהלים עא ה) או לא!
להתפלל כמו יתום...
יתירה מזו, יש בדברי ה'אלשיך' הקדוש בפרשת משפטים, שכתוב על יתום (שמות כב, כב) "אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו", הוא שואל מה החידוש שכשהיתום צועק אל ה' הוא שומע, לפני זה כתוב (פסוק כא) 'כל אלמנה ויתום לא תענון', אם פגעת בו רדפת אותו ביישת אותו והוא נאנח, מדוע שלא ישמע. ידוע שה'דברי חיים' מצאנז זיע"א אמר שהוא לא מפחד משום דבר מלבד מאנחה של אלמנה.
כששומעים מעשיות שאנשים ביקשו שהקב"ה יראה להם את הדרך ותפילתם נתקבלה, גם אם לא היה זה בפעם הראשונה, זה מביא לאדם אהבה גדולה להקב"ה. ואם אדם רואה שאצלו זה לא הולך כך, אז זה 'כתלנו', ועליו לבקש ב'אבינו מלכנו' שיזכה להכיר את האמת. וכפי לשון התפילה שתיקן הרה"ק רבי מאיר מאפטא זי"ע, "לכן עזרני רבון העולמים להיות עיני פתוחות לראות אמיתות הדבר הזה, ויהיה תקוע וקבוע אמונתך בלבי בכל עת". כי אמנם תחילה עלי להבין את הפשטות הזו שהקב"ה ברוב אהבתו מסבב כל הזמן סיבות לעזרני, אבל גם אחרי שהבנתי זאת אני צריך להתפלל שאוכל לתקן מה שאני צריך, ואז הקב"ה עוזר, כי הוא רוצה בתשובה.
וכפי שאומרת הגמרא במסכת מגילה (יז, ב) ראו לומר תשובה אחר בינה דכתיב (ישעיה וי) 'ולבבו יבין ושב ורפא לו', דהיינו שברכת התשובה מגיעה אחרי אתה חונן, כי אחרי שיש דעת אז אפשר להגיע לתשובה, שאז הקב"ה עושה הכל בשביל לעוזרו!
לסיום, יש נקודה נוספת בענין הזה, שכשאדם נכשל וחטא ורוצה לקיים 'דאגה בלב איש ישיחנה' לאחרים, אז אחד הדברים שעוצרים בעדו וגורמים לו מחסום, זה הפחד שאם אצטרך לספר לאיזה משגיח או משפיע איך הוא יסתכל עלי, הרי כשישמע מה שקורה באמת אצלי בראש, הוא יסתכל עלי כמשוגע או כאדם נחות, ואינני יודע אם יהיה לו בכלל עוד הערכה לעוזרני, הוא יצחק עלי בלבו, שאם באמת עד כדי כך גרוע המצב שלך, אז שיהא לך רפואה שלימה, ויעזור ויושיע ויגן, או שמפחד שהמשפיע יאמר לו אינני מטפל בכאלו דברים. אך מתי הוא מקבל תקווה בעיניים, כשהמשפיע אומר לו בחיוך: 'זה כל כך רגיל, ובכלל תדע שיש אנשים גרועים פי כמה וכמה...' והוא גם מסביר לו איך זה מגיע ולמה זה קורה, הוא מראה לו בספרים הקדושים מה שכתוב על ענין זה, או שאפילו מראה לו שזה כתוב בתורה.
המסך המבדיל
זה כל כך הכרחי בסדר התפילות, לדעת שהקב"ה כאן ורוצה בתשובתנו, הוא מחכה לנו כל השנה, אלא שתחילה עלינו לעשות את העבודה, לצאת מהטעות שאני יכול לבד. ואם חלילה בשעת מעשה בתוך יום כיפור גם כן חושבים כך, אז המחזור לוקח אותנו רחוק, ובמקום להתקרב אנו ח"ו מתרחקים. עלינו להביט בפירוש המילות, 'כי אנו עמך', אנו העם הקרוב שלך, ואתה הקב"ה אבינו, גורלנו, חלקנו. 'ימינך פשוטה לקבל שבים', אין לי באמת כלום, וממקום זה שבעומק לבי אני בא ומבקש שתעזרני.
העבודה היא להוריד את ההסתר, כי בתחילה האדם לא מרגיש זאת, צריך הרבה לומר ולומר עד שלאט לאט הוא תופס שזה באמת כך, העבודה מתחילה, ואם אתה עוד לא שם, תאמר זאת שוב. הבעל התניא אמר בנוסח ובתנועה מסוימת את הפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיה"ש ב ט), שהמשמעות היא שהקב"ה עומד כאן, 'זה' הוא הקב"ה, אבל מה ש'אחר' שרואים משהו אחר, זה בגלל 'כתלנו', שיש לנו מחיצה ומסך המבדיל, ומבקשים ב'אבינו מלכנו' מהקב"ה שיוריד את המסך המבדיל, מבקשים שיפתח את עינינו שנוכל לראות ולהחזיק בזה!
הקב"ה רוצה שאדם יתפלל אליו ממקום כזה, שאדם יתפוס שאינו יכול להסתדר לבד, שיבין שהוא באמת בין הפטיש לסדן, שמצד אחד לחטוא זה לא עסק, ומאידך לא לחטוא אינני יודע איך עושים זאת. מי יכול להועיל לי, שאלתי כבר עצות מאנשים, אף אחד לא יכול. ואז הוא מוצא את עצמו כמו שהיו בני ישראל על שפת ים סוף, שיש מצד זה חיות טורפות ומצד זה את המצרים ומצד זה את הים, והוא פונה להקב"ה מהמקום הזה, ואומר אין לי זכות אבות ולא זכות עצמי, "הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי" (תהלים קמב ה), אין לי לא קרוב ולא פרוטקציה, לא כשרון ולא מתיקות, אז הקב"ה עוזר לו, הוא אומר לאדם: 'בוא ואני אהיה בעזרתך!
וככל החזיון הזה אומר הקב"ה לאדם כפול פי כמה וכמה, שהרי אני בראתי את היצר הרע, ואני מכיר אותו, "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג טו) בנוסח של חיזוק, וכי ממני אתה בוש, הלוא אני מכיר אותך באמת, אני יודע שזה לא אתה, אני מכיר ומאמין בך, 'אראה מה אחריתם'. וזה נותן חיזוק לאדם, האהבה והגילוי והאור מנקים את האדם ומביאים אותו קרוב אל ה', והתפילות הם שנזכה לבקש זאת, לזכור זאת. ואז ממילא נהיה מזה תשובה מאהבה, ויהי רצון שאכן יתקבלו תשובותינו באהבה!