הגאון רבי בן ציון אבא שאול היה אומר: "כמה יש לנו לשמוח על יום הכיפורים. הרי כל העוונות נמחלים! איזה משא כבד הקב"ה פורק מעלינו". והוסיף: "דעו לכם, אם היה צריך להוציא סכומי עתק בשביל שיהיה יום כיפור אחד, הייתי מוציא את הסכום בשמחה, והנה איזה חסד עשה עמנו ריבונו של עולם שנתן לנו בחינם בכל שנה יום כמו יום כיפור..." ("תפארת ציון")
תשובה וצדקה ותפילה
ערב יום כיפור אין מתענים, ואדרבה, כל האוכל ושותה בו ומרבה לשמוח הרי זה משובח, ונחשב לו כאילו התענה. והטעם, שהוא שמח וטוב לב בהאמינו שיום המחרת יהיה יום סליחה וכפרה לכלל ישראל והוא ביניהם. ובאותה שמחה שמטיב את לבו ראוי לחשב עליו לטובה, ויום זה והתענית של מחר מצטרפים לזכות, למלא ידו. אבל המתענה גם בתשיעי, מראה כי אינו בטוח בסגולת היום שמתכפרים בו עוונות ישראל, שהוא ירא שלא יתכפרו עוונותיו. ("סדר היום")
אי שמירת עיניים לשון הרע ברכות לבטלה חילול שבת בייל ביטול תורה
סיפר הגה"צ רבי שלמה וולבה: בעל המוסף ביום כיפור במיר היה גברא רבה מבוגרי הישיבה, שהיה מגיע לישיבה להתפלל. שנה אחת אותו גברא רבה היה באותה אכסניה יחד עמו ועם עוד בחור, אותו בחור חלה. בדרכו לעמוד התפילה היו פניו אש להבה, עצר ליד מקומו של הרב וולבה ודרש בשלומו של הבחור החולה. ענה לו שמיד אחרי מוסף הוא יגש לראות מה שלומו. דחק בו: "לא, תיגש עכשיו, לפני שאתה מתפלל מוסף!" עשה כציוויו. כאשר הגיע לאכסניה נדהם לראות את המקום כקלחת... גדולי תלמידי מיר היו שם, ביניהם רבי לייב מאלין, עמדו סביב לחולה, מדדו את חומו ודנו האם להאכיל אותו פחות משיעורים, וכל זה בזמן שתפילת מוסף בישיבה היתה בעיצומה. כך היה החינוך בישיבת מיר! ("אבני שלמה")
כתב הגאון האדר"ת: "מנהגי היה קודם "כל נדרי" לילך לאורכו ורוחבו של בית המדרש, והסתכלתי על הציבור אולי אזכור למי אני צריך לפייס ולרצות אשר במשך השנה חטאתי נגדו, ולא התעצלתי לבקש את מחילתו. הייתי מזהיר את הבאים ונרות בידיהם, שידליקום בעוד היום גדול, ואם אחרו לא הנחתי להם להדליק... גם השגחתי על הבאים אחר השקיעה שלא יברכו על הטלית, מפני שהוא ספק לילה, אך בשנים האחרונות העלמתי עיני מזה, כיון שהוא ספק באחרונים, שיש אומרים שאפשר לברך, ומאחר שרבים לא ישמעו ויברכו, לכן שב ואל תעשה עדיף..." ("נפש דוד")
הגאון רבי צבי לויתן הידוע בכינויו "רבי הרשל מסלבודקה" היה מדקדק מאד במצוות שבין אדם לחברו. סיפר הגאון רבי יעקב משה חרל"פ, שפעם בצעירותו הסיח דעתו בעומדו בתפילת שמונה עשרה ונשען על הקיר. רבי צבי הרגיש בזה, והעיר לו על האיסור. הענין ארע באמצע הקיץ. בליל יום כיפור, לאחר "כל נדרי" ראה רבי יעקב משה שרבי צבי קם ממקומו והסתכל אנה ואנה. כנראה, התבונן אם יש בין הקהל שהוא פגע בו ויש לפייסו. פתאום ניגש אליו וביקש את סליחתו על אותו מעשה, כי אולי לא היה זהיר עמו בדברי תוכחתו והעליבו. ("תנועת המוסר")
ותפילה
סיפר הגה"צ רבי יצחק אורלנסקי: בערב יום כיפור שנת תר"פ שהיתי במחיצתו של הסבא מנובהרדוק, היינו שנינו לבדנו. פתאום שאלני הסבא: "כיצד ניתן למצוא חן בעיני ה' יתברך?" העיד רבי יצחק על עצמו: "שישים שנה עברו מאז ועדיין עומדת לנגד עיני שאלה מסעירה זו!" ("נובהרדוק")
צדקה
מתוך פנקסו של רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק 'שאלני הרב ר' יעקב רוזנטל שבערב יום כיפור נתערבו ארבע קערות שהועמדו בבית הכנסת בכפר חסידים, והנה אחד מבעלי הבתים העיד ששלושים גרוש הכניס לקערה מסויימת. והסתפקו כיצד יחלקו את הכסף הנקבץ בקערות. האם יחלקו את כל הכסף יחד, או שבתחילה יתנו לאותו מוסד את השלושים גרוש ואחר כך יחלקו את השאר. הרב יעקב קלמס אמר שגם השלושים גרוש יכנסו בתוך החלוקה, אך לדעתי הם אינם בתוך הספק'. ("רשמי שאלה" יו"ד קנ"ט)
סיפר הרב רבי אברהם כהנמן: "בכיותיו המזעזעות של אבא בערב יום הכיפורים בברכת המזון של הסעודה המפסקת לא ישכחו. הוא בכה אז הרבה יותר מבכייתו כשאמר "וידוי" לפני הניתוח הגורלי בסוף ימיו!" (הרב מפוניבז' ח"ג)
תפילה זו מצאתי שנתקנה מהקדמונים ולכן נכון לאומרה בכל הימים בשעת הוצאת ספר התורה. על כל פנים מי שלא אמרה בשאר הימים יאמר אותה ביום הכיפורים כי קדוש הוא לאלוקים מאד, ובפרט ביום ההוא יהיה לו כפרה על אשר חטא וביזה אותה ואת מצותה הפר ואשר עשק בה וכיחש בה ובקבלתה, עתה ישוב לקבלה מחדש בכל לב ובכל נפש, לא ישוב לכסלה. וזה נוסח התפילה: "הריני מקבל עלי קבלת התורה שניתנה לנו בהר סיני על ידי משה רבינו והריני מקבלה מחדש קבלה גמורה וחלוטה, וקבלה זו היא בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי, רמ"ח אברי ושס"ה גידי ..." ("שלחן הקריאה" עיי"ש - הגאון רבי דב בער דוד ריפמן מוילנה)
בשנת תקמ"ח נפטרה אשתו של הגאון רבי טיאה וויל. בזמן הקמת המצבה בעיר קרלסרואה דיבר בשבחה, שהיתה מעוררת השחר לתפילתה, ובכל יום הכיפורים לא דיברה דיבור חול! רבי טיאה וויל נפטר בחג הסוכות שנת תקס"ו, היה בנו של ה"קרבן נתנאל", חתנו של הגאון רבי יעקב איגר ותלמיד מובהק של רבי יהונתן אייבשיץ. ("שמות חכמים")
המלמד החב"די הנודע, הרה"ח רבי שמואל בצלאל היה אומר "כשאומרים 'אשמנו' צריכים להכות על הלב לא ביד, כי אם במקל, כשמכים ביד יצר הרע חושב שמלטפים אותו..." ("אלול")
בפרוס שנת תש"ל, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי שכב בבית החולים "שערי צדק" לאחר שעבר ניתוח לב. ב"שבת שובה" בא לבקרו הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רבי יחזקאל שכב במיטה, לא הגיב כלל ואפילו "שבת שלום" לא אמר לו... בנו של הרב אברמסקי אמר לרבי יוסף דב: "ברוך ה', אבא מרגיש יותר טוב". רבי יוסף דב הבחין שמבחינה רפואית נראה רבי יחזקאל טוב ולא הצליח להבין את חוסר תגובתו... התעלומה נפתרה לרבי יוסף דב בחול המועד, כאשר סיפרו לו מנפלאות הנהגתו של רבינו. אחרי הניתוח שאל את הרופא האם יוכל לצום ביום כיפור. תשובת הרופא היתה: "אי אפשר לדעת זאת מראש, רק לפני יום כיפור נראה איך תרגיש, אמנם, אם לא תתאמץ ולא תאבד אנרגיה יתכן שתוכל לצום". מאותו רגע קיבל על עצמו הרב אברמסקי מנוחה מוחלטת. ובכל עשרת ימי תשובה הקפיד שלא לאמץ את הגוף אפילו לא במילה מיותרת ואף לא בניד ראש... עד שהוא קיבל את האישור הרפואי לצום ביום הקדוש! ("המבשר" כי תבא תשע"א - מהרה"ג ד"נ רוטנר)
מצה ותפילה
סיפר הג"ר שלמה מרדכי לנג אודות מורו ורבו, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי. בזמן אמירת "סדר העבודה" בתפילת מוסף של יום הכיפורים, בעת שהיו כורעים, היה רבי יחזקאל מתפלל על המצות - שיזכה שיהיו לו מצות מהודרות בחג הפסח! ("נר לשולחן שבת" מפי חתנו, הרה"ג זאב הלוי דינר)
האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" היה מקפיד ללבוש בימים הנוראים את הקיטל אותו לבש בליל הסדר עם כתמי היין והמצות! את הקיטל שלבש בפסח לא נתן לכבסו אחר החג. ואמר כי מובא בזוהר הקדוש שבזכות המצה יוצאים זכאים בדין. לכן אין לנקות מהקיטל כתמי המצה והיין מלילי הסדר, כדי שכאשר ילבש את הקיטל בימים נוראים יהיה לצרף זכות לטובה. ורק קודם הפסח יכולים לכבסו. ("דרכי חיים ושלום" תרכ"ג)
יהודים של פעם היו שלא היו מכבסים את הקיטל אלא רק סמוך ממש לראש השנה. אותם יראים פחד הדין חי בהם, וחששו שמא חס וחלילה ייעדרו' במשך השנה, וכך זכות הדמעות והזיעה של תפילות הימים הנוראים תלך עימם לקבר, להזכירם לפני בית דין של מעלה! ("נר לשולחן שבת")
הגאון רבי בנימין מנדלזון, אב"ד קוממיות סיפר: "שמעתי ממו"ר הרב מבודנוב הי"ד שביום הכיפורים של השנה בה נפטר, שאל ה"שפת אמת", מה הדין בכהן גדול שמת באמצע עבודתו, הכהן השני שנתמנה במקומו, האם צריך להתחיל את העבודה מההתחלה, או ממשיך ממקום שפסק הראשון. החסיד ששמע את השאלה יצא החוצה ופרץ בבכי מר, השומעים השתיקוהו. אחר כך בה' שבט ראו כי את השאלה כיוון הגאון ה"שפת אמת" על עצמו!" ("קונטרס אגרות הרב")
"אבי מורי ניגש אל הגאון רבי משה סולובייצ'יק סמוך לכניסת יום כיפור וביקש ממנו שיתפלל עבור חולה אחד שהיה מסוכן, אך רבינו החריש שלא כדרכו ולא ענהו דבר, ויהי הדבר לתימה... לבסוף נתברר כי זמן קצר קודם נסתלק החולה לבית עולמו. בליל יום כיפור שאל רבינו את אבי נרגשות. מתי היתה פטירתו, והשיבו שאכן זמן קצר קודם לאותו העת כבר נפטר, הגיב על כך רבי משה: "אכן, כך היה נדמה לי באותה שעה!" ("והאיש משה")
פעם גילה מרן הרב מפוניבז' למקורביו כי את התוכניות של מפעליו הגדולים להרבצת תורה דוגמת "ירחי כלה" או הישיבה באשדוד הגה ורקם בלבו ביום הכיפורים - כי יום גדול וקדוש כזה עת רצון הוא למעלה ומסוגל להצלחה! (הרב מפוניבז' ח"ג)
"ויהי היום ... ושם אשה גדולה" שרה שנירר
תרע"א. כבר חלף ועבר גם היום הקדוש, יום הכיפורים. כמה יום זה מטהר אותנו מחטאינו, הופך אותנו לגיבורי רוח המקבלים על עצמם בכנות לשפר דרכיהם. כמה הוא מוכיח לנו כי כאשר ירצה האדם יוכל להתרומם ולהתנשא גם מעל למלאכים, אם רק יתגבר על יצרו הרע... אה! מה עמוק הרושם אשר היום הזה משאיר בנפש האדם! ושוב אותם ההרהורים. מתי כבר יהיה בידי לפעול ולעשות משהו למען אחיותי? אילו הייתי מצליחה בזה, כי אז הייתי המאושרת באדם, מאושרת שבעתיים מבעלי המליונים... אח, מי יתן ואזכה פעם לשמחה גדולה זו, לראות במו עיני את בנותינו לומדות את לימודי היהדות היסודיים, כשם שהן לומדות את שירי הגויים הקלילים. אולם, האם יצאתי מדעתי? בתקופת "קידמה" אני רוצה דבר שכזה?! כמה היו הבריות מלעיגים עלי ואומרים: ראו "חסידונת" נחשלת, מפגרת ומיואשת זו... ("אם בישראל" עמ' ט"ל)
בקרירות, כמעט בזלזול, נתקבלה הרצאתי הראשונה לבנות... עתה נוכחתי לדעת, עד כמה תהיה קשה עבודתי. ברם, התאזרתי בכוחות רעננים והחלטתי ביתר עוז להגשים את רעיוני. חלפו חודשים, אולם לא נפלתי בזרועות היאוש... והנה באו הימים הנוראים, והיום הקדוש מכל השנה, יום הכיפורים הגיע. משום מה הייתי באותו ערב יום כיפור נרעשת ונרגשת יותר מתמיד. לנגד עיני רוחי ריחפו מראות מימי קדם, כאשר בית המקדש עמד על מכונו, כהן גדול בעבודתו, ראיתי את הפאר וההדר שהיו אז לישראל... וכיום? - פילח הרהור עצוב את לבי. חרב בית המקדש, נגוז הפאר, הוסרה הקדושה. במה נמשיך את כל זה בימינו? היכן הם לבבות בני ישראל אשר בתפילתם ועבודתם שבלב יכולים הם לקיים את עבודת הקודש אשר נעשתה לפנים במקדש?! ואילו בנינו כיום, גם אם הם באים לבית הכנסת להתפלל, הרי ליבם ונשמתם אינם משתתפים בתפילה. על אחת כמה וכמה בנות ישראל, אשר גדולתו ומהותו של עם ישראל זרות להן ואינן מבינות כלל את משמעותן של תפילות ישראל. האם אפשר להניח את הדברים שישארו כך? כל אותו יום עד לשעת "כל נדרי" לא הרפו ממני המחשבות הללו, באתי אל המסקנה: 'חובה עלינו לפקוח את עיני אחיותינו, למען תראנה את אור ישראל!' מה לי קשיים ומכשולים, ומה לי צחוק ולעג. מה חשיבות יש כאן לכבודי הפרטי אם הכוונה אמיתית, כאשר המטרה ישרה וכשרה - מן ההכרח שתתגשם! בעת שהחזן סיים את תפילת ערבית במילים "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך" הציתו בי הדברים בטחון לוהט, והוא נתגבר יותר ויותר כאשר כל הקהל קרא בקול גדול "ה' לי ולא אירא". בינתים חלפו שבועות ורעיוני החל מעט מעט להתגשם. (שם כ"ו-ז")
עיקר בקשתנו בימים הקדושים, צריכה להיות התפילה שאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". מה משמעות בקשה זו? קשה להבינה על פי פירושה המילולי. לא יתכן שאדם יהיה כל חייו בבית ה'-בית המקדש. אפילו הכהנים המשרתים אינם נמצאים בבית המקדש כל ימיהם?! אכן הוא מבקש שבכל מקום שישהה ובכל מה שיעשה יהיו מעשיו רצויים כל כך עד שהמקום יהא קדוש כבית ה'! זה אורח החיים שהקב"ה דורש מאיתנו, בכל מקום בו אנו חיים צריך להתקדש על ידי מעשינו - 'והיה מחניך קדוש" (שם עמ' ק"ח)