דג בערב יום כיפור - רמז להנהגה של "עינא פקיחא"
מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים, ולא מצא אלא דג אחד, ונתן בו זהוב, והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה, ונשאר לחייט. בא העבד לאדוניו וסיפר לו את כל המאורע. שלח השוטר אחר החייט, ואמר לו מה מלאכתך, אמר לו, חייט אני, אמר לו, ולמה קנית דג שוה זהוב בחמשה זהובים?!... השיב לו, ואיך לא אקננו אפילו בעשרה זהובים כדי לאוכלו ביום כזה שצוונו הקב"ה לאכול ולשתות, ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עוונותינו. אמר לו, אם כן, יפה עשית, ופטרו והלך לשלום (טור או"ח סי' תרד בשם המדרש).
ישנן שתי הנהגות מאתו יתברך עם בני-ישראל: א. הנהגה לפי מעשי בני-אדם. כשבני-ישראל ראויים מצד מעשיהם, ההנהגה עמהם היא ב'עין ימין' של חסד, ועין זו פקוחה להמשכת חסדים ורחמים גלויים, וכשבני-ישראל אינם ראויים מצד מעשיהם, ההנהגה היא ב'עין שמאל' של גבורה, ועין זו היא בבחינת עין סתומה, כי מכוחה נמשכת הנהגה של 'הסתרת פנים', חלילה. (דברי כיבושין לפני כל נדרי תשסז) ב. הנהגה של 'אין טעם ברצון'. בעתות רצון מיוחדים, הקב"ה מתרומם למעלה מן המדות והעולמות, ומשם הוא מתרצה להיטיב להם ללא טעם וללא הגיון, ושם אין 'עין ימין' כנגד 'עין שמאל' ('עין פקוחה' לעתים, ו'עין סתומה' לעתים), כי מצד אותה הנהגה, העין פקוחה תמיד להיטיב לישראל, גם אם אינם ראויים לכך מצד מעשיהם. הנהגה נעלית זו מתעוררת בכל שנה ושנה ביום הכיפורים, וכידוע דברי הרה"ק בעל התניא זי"ע בביאור ה'גורל' שהיה הכהן גדול עושה ביום קדוש זה על שני השעירים, כי 'גורל' הוא הכרעה בלי טעם והגיון, והרי זה מרמז על התעוררות הנהגה זו ביום זה, אשר על ידי זה "נסתמים כל פיות המקטרגים, כי אין שאלה ואין תשובה, ואין לבקש טעם" ("בני יששכר" תשרי ו, יג, בשם 'סידור הרב'). ולכן השתדל החייט לקנות 'דג' גם בדמים יקרים, כי הדגים משונים מכל שאר בעלי-חיים בכך שאין להם עפעפים וגבינים לכסות בהם את עיניהם, ועיניהם פקוחות תמיד (זוה"ק ח"ג קכט, ב), ובזה רצה לעורר את ההנהגה הנעלית של 'אין טעם ברצון', שבהנהגה זו עינו יתברך פקוחה תמיד להיטיב לישראל, כאמור. (ערב יום כיפור תשן)
החסד הגדול - שהדין הוא לפני "אביכם שבשמים"
אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים (יומא פ"ח מ"ט). רבי עקיבא מלמדנו את דרך ההתבוננות הנדרשת אודות הדין והכפרה בימים אלו. כי הנה אם מתבוננים בזה בהבטה שטחית, נראה, שימים אלו אמורים להיות מלאי פחד וחללה, ללא עירוב שמחה כלל, שהרי "מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" (ר"ה לב, ב), וכי יש לך זמן איום ונורא מזה?! במצב כזה, יש כח ביד הצדיקים בעבודת-קדשם לגרום לכך שגם העין השמאלית תהפוך ל'עין פקוחה', וגם היא תתרצה להיטיב לישראל ולהשפיע עליהם כל טוב ("בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט עליהם בשתי עיניו", שהש"ר ח, יד). על זה בא רבי עקיבא ומלמדנו: הביטו וראו והתבוננו! "לפני מי אתם מטהרים - לפני אביכם שבשמים", אמנם, בוודאי הזמן הוא זמן של 'דין', אבל לפני מי אנו נידונים?! לפני אבינו שבשמים האוהב אותנו אהבה רבה, וה'דין' שלו הוא מתוך רחמים וחסדים גדולים. אם תתבוננו בזה, תשכילו לשלב 'שברון לב' יחד עם 'שמחה', ואז אין חשש שתפלו לעצבות ומרירות, שהן נחלת הסטרא אחרא. כי הדברים האמורים לא באו לנסוך רוגע ושלווה מדומה בלבבות מפוחדים. אדרבה! הנה לפניכם דברי ה"חינוך", בהם מפורש כאמור. וזו לשון קדשו (מצוה שיא): "היה מחסדי הא-ל הגדול לפקוד אותם יום אחד בכל שנה ושנה, ולכן עשה השי"ת יום הדין בכל שנה כדי שלא יתרבו העוונות, והוא רב חסד מטה כלפי חסד". בוודאי אנו צריכים לשבר לבבנו לפני א-ל איום ונורא, בגלל המציאות של "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים", אבל מצד שני אנו צריכים להתבונן כמה חסד טמון בימי דין אלו, כמה הקב"ה דואג ועושה הכל כדי להמשיך עלינו סליחה וכפרה, ועד כמה הבורא ב"ה "חפץ בחיים" - שיוכרע דיננו לחיים טובים ולשפע רב. התבוננות זו ידועה למלאכי מעלה, ולכן הם מחשיבים ימים אלו כ"ימים טובים", כי בפסח יש 'יום טוב' בגלל נס יציאת מצרים, וכן הלאה, ובראש השנה ויום הכיפורים יש 'יום טוב' בגלל הנס הגדול שיש בעצם הענקת ימים אלו עבורנו לטובתנו - לצורך הטיית דיננו לטובה. וגלל כן הם תמהים ושואלים מדוע אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים, שהם 'ימים טובים' ככל ה'ימים טובים'?! (ר"ה לב, ב). התשובה על כך היא, כי המציאות של "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" אינה נותנת לנו לומר 'הלל', ואדרבה, היא משברת את רוחנו ומרתיעה אותנו, ושברון-לב זה הוא חלק מהעבודה הנדרשת מאתנו בימים קדושים אלו. אבל בד בבד עם המשכת הפחד והאימה, חובה וזכות היא לנו להתבונן התבוננות פנימית ועמוקה בכל מה שהקב"ה עושה עבורנו למען נזכה להיות ב"ספרי חיים", ולא להיפך, ומזה גופא נשכיל למזג שמחה ביראה בימים אלו, בהעלותנו במחשבתנו את עובדת היותנו עומדים לדין ומשפט לפני "מלכנו" שהוא גם "אבינו". (כוללות קויטל תשסז)
שלשה חלקי התשובה - על כל עוון
שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך... אפרים מה לי עוד לעצבים וגו' אני כברוש רענן ממני פריך נמצא (הושע יד, ב-ט). וברש"י: אני כברוש רענן אני לו נכפף להיות אוחז ידו בי כברוש רענן הנכפף לארץ שאדם אוחז בענפיו כלומר אהיה מצוי לו. ממני פריך נמצא - והלא אני הוא שכל טובתך מאתי באה". בגשת האדם לשוב בתשובה לפני קונו, הוא צריך תחלה לשוב בתרתי דתיובתא, הן על העבירות גופייהו, והן על חילול וזלזול כבוד שמים שנעשה על ידי העבירות, וכנגד שניהם דיבר הנביא: "כי כשלת בעוונך" זו תשובה אחת על העוון עצמו, והתשובה השניה היא על הפגם והזלזול אשר הגיע "עד ה' אלקיך" רח"ל בגלל העוון. אך בנוסף לשתי תשובות אלו, אומר לנו הנביא נקודת התבוננות שלישית, כי כאשר חטאנו ופשענו גרמנו להוסיף 'חיות' לקליפות ולסטרא אחרא, ובכך פעלנו לחזק ולהעצים את רוח הטומאה בעולם, ואם כן, יש לנו לשוב בתשובה גם על תוצאה נוראה זו שהבאנו על העולמות על ידי מעשינו. וזאת התוכחה להלן: "אפרים מה לי עוד לעצבים", יהודי יקר! למה תוסף תת עוד כח ל'עצבים' (כינוי לעבודה זרה) - לצד הסטרא אחרא?! על זה גופא עליך לשוב בתשובה, ואז תפעל תוצאה הפוכה, כי ברצותך לשוב בתשובה "אני כברוש רענן" - אכופף עצמי אליך שתוכל להחזיק בי, ואהיה מצוי בקרבך (רש"י שם), ולמותר לציין כמה יתעצם רוח הטהרה והקדושה מתוך כך, וזה יהיה 'תשובת המשקל' כנגד התעצמות רוח הטומאה שגרמת על ידי העבירות. (שיחת קודש - אלול תשסב)
הארה נפלאה
מענינא דיומא
המחילה ביום הקדוש 'לכולם' - מצד דין 'הלבישהו כמותך'
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא כג). במדרש (ויק"ר ל, ז) מובא: "משל למדינה שחייבת מס למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו, התיר להם שליש... בתוך חמשה מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו, התיר להם עוד שליש. כיון שנכנס למדינה, יצאו כל בני המדינה אנשים ונשים וטף וקלסוהו, והתיר להם הכל... כך בערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהן, ומראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענין, והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהן, וביום הכיפורים כולן מתענין אנשים ונשים וטף, והקב"ה אומר להם לישראל, מה דאזיל אזל, מן הכא ולהלן נחיל חושבנא". (שיחת קודש - אלול תשסב) והקשה ה"בית יוסף" (או"ח סי' תקפא), שאם כן נמצא שערב ראש השנה שקול ממש כיום הכיפורים, כי בו מתכפר שליש, וגם בו מתכפר שליש, האם יתכן לומר כן?! ונראה לתרץ בהקדם דברי ה"בני יששכר" (תשרי ג, ד): "כתב הרב בעל 'עשרה מאמרות' במאמר חיקור דין חלק א' פרק ט', בענין הא דקיימא לן אם רובו זכיות מיקרי צדיק בדינו, ואם רובו עונות וכו' ואפילו מחצה על מחצה, כובש, נושא, מעביר ראשון ראשון (ר"ה יז, א), הנה קשה הלא קיימא לן (ב"ק נ, א) 'כל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי', כי מלך המשפט הוא, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ואיך יהיה דבר ויתור לעונות לו יהיה שהם מועטים מן הזכיות. ואמר הרב הקדוש הנ"ל, כשהמשפט הוא על דרך משפטי התורה לא נקרא 'ויתור', כי כך הוא חובתם של ישראל, כיון שהם בני בנים של תורה הנה להם יאתה משפטי התורה, והנה כשה'רוב זכיות' הנה קיימא לן במשפטי התורה 'אחרי רבים להטות'. וכן אפילו ב'מחצה על מחצה', הנה מדה טובה צריכה להיות מרובה ממדת פורעניות, וא"כ בשגם לפורעניות 'אחרי רבים להטות', הנה מזה תגדל המדה טובה" שגם ב'מחצה על מחצה' הקב"ה כובש ונושא עוון, ומכריע לזכות. "מיהו", מתמה ה"בני יששכר", "אי קשיא הא קשיא, האיך אנו אומרים לפניו ית"ש 'אנו מלאי עון ואתה מלא רחמים', איך יתואר הדבר הזה אפילו כשאנו מלאי עון ח"ו השי"ת יתמלא עלינו ברחמים ויסלח לנו, הלא זה ודאי אינו על פי משפטי התורה, ואם כן מיקרי 'ויתור'. אבל יתפרש הדבר גם כן עפ"י דברי הרב הקדוש הנ"ל (שם פרק יב), בפסוק (ישעי' א, יח) 'לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'... שהוא על פי הדין וההלכה במשפטי התורה (שבועות לא, א): 'עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר 'לבוש כמותו' או 'הלבישהו כמותך', והנה הש"י ב"ה דימוהו הנביאים לבושיה כתלג חיור (-כשלג לבן), והחוטאים לבושם אדומים כשנים... הנה לבורא ית"ש אי אפשר לומר רק החלוקה הזאת 'הלבישהו כמותך', שיסיר מעלינו ה'לבושי שנים' שהם העוונות, וילבש אותנו מחלצות, ואם כן אפילו ח"ו אנו מלאי עון, כיון שעל פי משפטי התורה הוא שיסיר השי"ת מעלינו את העוונות, אין כאן 'ויתור', כיון שכתורה הוא". עכד"ק. מעתה יובנו דברי רז"ל לנכון, כי שלשת ה'שלישים' הנזכרים הם שלשת החלוקות האמורים. השליש הראשון נקרא ב'משל' "גדולי המדינה", ומוסב על אלו האנשים שרובם זכיות, ואצלם המחילה היא כבר בערב ראש השנה, והוא הרבה יותר בניקל משני השלישים האחרים, והמחילה אצלם היא מצד הלכה פסוקה של "אחרי רבים להטות". השליש השני נקרא ב'משלי "בינוני המדינה", והוא מוסב על אנשים בינונים שיש להם 'מחצה על מחצה' (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"א), ואצלם המחילה קשה יותר, מחמת העדר ה'רוב'. ובכל זאת, בעשרת ימי תשובה הקב"ה מטה עמהם חסד לכבוש עוונותיהם, ולהעביר ראשון ראשון, מכח הכלל בכל התורה ש"מדה טובה מרובה ממדת פורענות", ואם לפורענות צריך 'רוב', הרי מדה טובה עדיפה ואינה מצריכה 'רוב', ודי ב'מחצה על מחצה'. ואילו השליש השלישי הוא הקשה מכולם, והוא על אותם אנשים שיש להם 'רוב עוונות', ומצד ההלכות האמורות אין להם זכות קיום, חלילה, אולם, מחמת רוח האהבה והרחמים הגדולים המתעוררים ביום הכיפורים, לשון של זהורית הופך בו ללבן, והוא הרמז להלכה פסוקה של "הלבישהו כמותך", אשר מכוחו מחוייב הקב"ה להלביש אותנו במלבושי לבן כמותו, ולהלבין חטאי שושנה. ומכאן מתחיל חשבון חדש לכולם. (שיחת קודש - תשרי תשסא)
סיפורי קודש
ערך: במקום שבעלי תשובה עומדים
סיפר לי יהודי בעל-תשובה, שאביו נתרחק מדרך התורה והמצוות, והוא היה פעם באמריקה, ונקלע ל'בית החיים', וראה שם את מצבת זקנו ז"ל, שנכתבו עליו תארים מופלגים, ממש כמו שכותבים על אנשים גדולים. הלה תפש את עצמו, היכן היה זקנו, והיכן הוא עומד, עד כמה נתרחק משרשיו, וקיבל על עצמו לשנות דרכו מן הקצה אל הקצה, והפך להיות 'בעל תשובה' בכל לבו ונפשו, ונתקיים בו מאמר הנביא (מלאכי ג, כד): "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על [על ידי] אבותם". מחד גיסא, רואים אנו בדורינו אנשים שנתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים, ושנאתם חוצה גבולות, והם מדברים דברי גידופין ונאצה שלא שמעתן אוזן מעולם. צדיקים אמרו על כך, ש"זה לעומת זה עשה אלקים", וכנגד מה שאנו רואים בצד השני את ה'עקבתא דמשיחא - חוצפה יסגי' (סוטה פ"ט מט"ו), צריכים אנו להתאזר בחוצפה ובעזות דקדושה, בדרכנו, דרך התורה והחסידות, מבלי להרתע מכלום. מאידך גיסא, יש היום התעוררות לתשובה בכמות ובאיכות שלא היה כמותו אף פעם. עצם הדבר שיש היום הרבה בחורים ובבחורות שאתמול לא ידעו כלום, ובזמן קצר הפכו ל'בעלי תשובה' יראי ה', הוא דבר גדול מאד. הרבה פעמים נכנסים אלי בעלי-תשובה שלפני שנה היו רחוקים ומרוחקים מכל דבר שבקדושה, וכעת הם באים לשאול שאלות בעבודת הבורא. אציין דוגמא על רוח התשובה המנשבת בכל קצווי תבל. לפני כשלשים שנה היו בפאריז בקושי ארבע ישיבות, וכיום יש שם כבר שישים ישיבות, בלעה"ר, רובם, מיהודים מתחזקים שנתקרבו לחסות תחת כנפי השכינה, וכך המציאות בדרום אמריקה, ובעוד הרבה מקומות. (שיחת קודש - תשרי תשסא)
ולכן יתפלל בברכה זו ['השיבנו'], שהקב"ה יושיט לו ימינו לקבלו בתשובה, והוא שרביט הזהב אשר יושיט לו המלך וחי, ואף שיחזיר הקב"ה ימינו לאחור כנ"ל, יהיה עומד בתומתו לשוב". (סעודה ג' פר' שופטים תשל) (שיחת קודש - תשרי תשסא)