בן. יש תואר שם אב, אין קוראים אבות אלא לשלושה, אברהם יצחק ויעקב, ויש תואר שם בן, בנים. והוא חל על השבטים, שהם י"ב, וזהו בין, בן – י"ב, וההבדל בין בן זה לבן אחר. ועיקר גילוי תואר שם בן בשבטים מתגלה בבן ראשון ואחרון, ואמצע. בן ראשון, ראובן, ראו-בן. ובן אחרון, בנימין, בן-ימין. ונתגלה אף באמצע, זבולון. בן-זול. זבולון לשון חיבור יזבלני אישי, מחבר ראשון ואחרון. והממוצע בין אבות לבנים הם אמהות, נקבה, נקב, בן-ק. ואמרו, אין אשה אלא לבנים. שמקבלות טיפה מן האב והופכתו לבן. כמש"כ ויבן את הצלע (ביצירת חוה), ויבן וי – בן, ולחד מ"ד נעשית מזנב, ז-בן. בחינת עד עקרה ילדה שבעה. וכמ"ש בנדה (מה:) בינה יתירה נתנה לאשה. בינה, בן-יה. וכן תבונה, בן – תוה. ומקור הבן באמו, בבטן אמו, בן – ט. וכאשר הבן מזקין מתקיים בו אם זכה, עוד ינובון בשיבה, ינובון, בן – ינון. מתגלה שורשו של תואר בן שבו. וזהו בשן, בן – שב, שב לשורשו. ודבר זה נתגלה בשבטים שעלו לגדולה, בחינת ינובון. ביששכר כתיב ולבני יששכר יודעי בינה לעתים. וביהודה כתיב "אנכי אערבנו", על בנימין בן-ימין, כנ"ל נעשה יהודה ערב – ערבון. ערב-בן. וכן אצל יוסף שנתקיים בו ירידה לצורך עליה, מתחילה נעשה אביון, בן-איו. ואח"כ נאמר בו אין נבון וחכם כמוך. נבון, בן-נו. ובו נגלה בחינת בחינה, בחן, בוחן מכח הבינה. ובו נאמר משם רועה אבן ישראל . אבן א-בן. וכן מתחילה גנבו את יוסף ומכרוהו. גנב, ג-בן. כי יוסף מנשה ואפרים, נחשבים ג' בנים. ושורש לידת השבטים – בנים אצל לבן דייקא. לבן, ל-בן. אולם נתהפך מלבן לנבל (עיין בפרק חלק), לנבל הבן, בחינת בהמה, גמטריא בן, ומאכלה של בהמה תבן, ת-בן. ואחריתה נבלה, בן - לה. ובתיקון אליהו, גימטריא בן, כנודע. היפך כלב גמטריא בן, שנותנים לו בהמה שנתנבלה, כמש"כ בשר בשדה טריפה וגו' לכלב וגו'. שנובח, נבח, נב - ח.
ושורש הבן באב, ואמרו "ל"ב נתיבות חכמה". נתיב, בן-תי. כי יש את עצם האב, בחינת אב בחכמה, והנמשך ממנו נקרא נתיב, והוא הוא בחינת בן הנמשך מאבא. והנה מאב אחד יעקב, נעשה י"ב שבטים. והרי שנוסף י"א, וזהו בחינת י"א סממני הקטרת. שהעליון שבהם לבנה, בן-לה. והתחתון שבהם, חלבנה, בן-חלה. והא מקביל לראשית השבטים ואחריתם, כנ"ל. ומקום ההקטרה במזבח הפנימי. ובמזבח החיצון מקריבים קרבנות, קרבן, קר-בן. ומזבח הפנימי בן עליון, ומזבח החיצון בן תחתון. ועיקר מקום המזבח במקדש, ומקום זה נקרא לבנון. בן-לון. ומשם נברא אדה"ר ממקום מזבח, ממקום כפרתו כמ"ש חז"ל. ושם איכא נסכים של יין היוצאים מן הענבים. ולחד מ"ד עץ שחטא בו אדה"ר גפן היה, ענבים סחטה לו. ענב, ע-בן. והתיקון במזבח, נסכים, כנ"ל. ובגד כהונה העיקרי המכפר על פגם בן לעילא, אבנט, ואמרו חז"ל שהוא חלול, בחינת נבוב, חלול, כמ"ש בלוחות, ומכפר על הגנבים. גנב, ג-בן, כנ"ל. ומקום ביהמ"ק נתקדש ע"י עקדת יצחק שהיה שם. עקידת הבן. כנודע יצחק בגמטריא ד' פעמים בן. והוא שורש הגאולה של משיח בן יוסף, אולם בקלקול נפל לירבעם בן נבט, נבט, בן-ט. ומכח משיח בן דוד, שיצא מאבצן. אבצן אצ-בן.
שרשי התיבות המרכיבות מאמר זה: אבינדב, אבן, אביון, אבנר, אבנט, בן, גנב, נבב, זנב, בטן, בין, לבן, נוב, נביא, נבואה, נבל, לבן, נבלה, נגב, נתיב, ברנע, תבונה, גבן, לבונה, נצב, נקב, נקבה, בנימין, בטנים, בינה, לבנון, ראובן, חלבנה, נבוכדנאצר, נבט, ניב, עמינדב, נבוב, נבוזראדן, נבח, בחן, נביות, סנחריב, ענבים אבדון, אבצן, בשן, זבולון, חשבון, גבעון, דיבון, נבון, תבן, ערבון, רבון, קרבן, בהן.
ב-ש
ב-ש אלו האותיות השניות הן מההתחלה, והן מהסוף.
כלומר שורש ההמשכה, הן בהתפשטות מן הראשית, אור ישר, והן בהתפשטות מן האחרית, אור חוזר. ומהותם לחזור לשורש, להתחלה שזהו סוד התשובה, שב לשורש. וזהו סוד בשן, בש – ן. המשכה מן השורש, אותיות שניות, ב – ש – ן, אולם ג"כ חזרו לשורש, נ, ברית תשובה, נ' שערי תשובה.
ברוש, שבור, שב – רו, והיינו תיקון השבירה נגלה בבורש, ולכן הן במשכן והן במקדש, בזמן דתיקון נבנה מעצי ברוש.
וכאשר יש כח המעכב מלגלות שיבה זו בפועל, הגדרתו שבירה, שבר, שב-ר. וזהו כח עצמי בתוכו. וכאשר זהו כח חיצוני אזי נקרא שבוי, שבי, שב-י. וכן פעמים נקרא חבוש, חבש, ח-שב, כחבוש בבית האסורים שמעוכב מלחזור למקומו. ושלמות קלקול זה נקרא מיתה, שכיבה, "וישכב עם אבותיו". שכב, שב-ך. כי כאשר האדם מת יש בו ב' מעכבים אלו. א. מיתתו בחינת שבירת גופו (מקביל לשבירת הלוחות) ב. קבורתו הוא כחבישתו במקומו, כח חיצוני שיוצר לו קביעות בקרקע. וכאשר נמצא בקרקע ע"ד כלל מסריח ומבאיש, בואש, שב-או. וככול שיש שרב, שב-ר, כן נעשה בואש יותר.
ומעיין כך היא הבושה, בוש, שב-ו, שהיא מאביזריהו דרציחה, מעין מיתה. ועליה אמרו חז"ל (סוטה י ב) מוטב יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. כבשן, שב-כן. ומעין כך הוא בחינת יובש, יבש, שב-י, שנסתלק חיותו ונעשה יבש, וכאשר מלבין פני חבירו נסתלק דמו שהוא חיותו. ואזי נופל ממדרגת אדם, א-דם, למדרגת בע"ח, בבחינת נמשלו כבהמות נדמו. ומאכל בהמה, עשב, ע-שב. ושורש נפילה זו כמפורש בקרא (קהלת ז כט) "עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבנות רבים". חשבון, חשב, שב-ח. כי כח החשבון הוא גופא מעכב את השיבה לשורש של "ישר". וכאשר נופלים בנ"י ממדרגתם נקראים "שובבים", שובו בנים שובבים, שובב, שב-בו. כי כח השובב מעכב את השיבה, וע"ז גופא זועק הנביא שובו בנים שובבים.
ובדקות יותר, יש ב' בחינות בשב. א. שב לאלף מתוך בי"ת. ב. שב לתי"ו מתוך שי"ן, וכאשר שב לאל"ף, זהו שיבה לאדם, א-דם. וכן לאלופו של עולם. וכאשר שב לתיו, מצד הקלקול שב לתחתון שבו, לשורש היותו מן העפר, היה מן העפר ושב לעפר. וזהו תשובה דקלקול, (בראשית ג יט) "עפר אתה ואל עפר תשוב". ואצל זקני ע"ה דעתם מטפשת עליהם ונגלה שיבה דקלקול, ולהיפך אצל זקני ת"ח נאמר (ויקרא יט לב) "מפני שיבה תקום" שיבה דתיקון. וזהו עיקר הבקשה בבחינת "אותה אבקש", בקש שב-ק, לדבוק במדרגת שיבה דת"ח. וזהו לבוש של ת"ח, לבוש דתיקון, כמש"כ לבוש, לא בוש, שעולה מבושה תחתונה לשיבה. ות"ח זוכה למדרגת (משלי ה טו) "שתה מים מבורך", בחינת שאיבת מים, בית השואבה, שאב, שב-א, שב לאל"ף, ולכך משם שואבים רוה"ק.
ומדריגת אכילת ת"ח, הפך בהמה שמאכלה עשב, עשב לבהמה כנ"ל, אכילתו בבחינת (משלי יג כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו". שובע, שבע, שב-ע. משיב ע"י לאל"ף. ולכך אמרו (פסחים מט ב) שע"ה אסור לו לאכול בשר, והותר רק לת"ח. בשר, שב-ר. כי בכח הת"ח להשיב הבשר לשורשו, כנודע, שמעלה בשר – שבר, משבר, לבשר מלשון בשורה טובה, הבאה מאלופו של עולם. ולפיכך עיקר זמן אכילת בשר בשבת, לשון שב-ת, שאזי הכל שב לשורשו, כנודע.
וביומין דחול ע"מ לאכול נצרך לבשל המאכל, בשל, שב-ל, ע"מ להשיבו לשורשו. אולם בשב"ק עיקר הארה זו ע"י חוש שהנשמה נהנית ממנו, חוש הריח, בשם, שב –ם.
וכשם שיש מאכל אדם כן יש מאכל של מזבח, ועיקרו תמיד, (שמות כט לט) "את הכבש האחד תעשה בבוקר" וגו'. כבש, שב-ך. ואזי מתגלה מ"ש (כתובות י ב) מזבח מזין וכו', בחינת משביר לכל הארץ, היפך שבר דקלקול נעשה משביר דתקון, שפע הנמשך מאלופו של עולם. וזהו עיקר שבחו של עולם, שבח, שב-ח, שהכל שב לשורשו, וחוזר ונמשך השפע מן השורש, וחוזר חלילה.
שרשי התיבות המרכיבות מאמר זה: אבשלום, בקש, אלגביש, אלישבע, שב, שבר, שבע, שביל, שגב, שכב, בשן, בשר, בושת, דבש, חשב, יבש, בלאשצאר, לבש, עשב, שבת, שבי, שבלים, בשורה, בישל, בשם, באוש, ישב, כבש, כבשן, שובע, שבע, משביר, שבט, נושבת, קשב, שבועה, שלב, שבץ, שרביט, תשבי, אבישג, שביס, חשבון, מפיבושת, שיבה, שבח, ברוש, שאב, שובל, משבצת, שבוע, שובב, שלהבת, שרב, בשל.
נ-ש
שנים, שנ-ים. ש-נ שורש של שני, מלשון שונה, נבדל. ומאידך שורש של שנון, חד, חד – אחד. כי כאשר אינו שנון יש בו בליטות, ונראה כשנים ויותר, משא"כ כאשר הוא חד, נראה כאחד. וזהו בשן, ב – שן, מקום משובח ושמן לצורך פרות וכדומה. וכל דשן שונה מרעותה לרעותה. וכאשר הוא שונה לגמרי ואינו נגלה בו אור האחדות, זהו מדרגת אנוש, או-נש, בבחינת תשב אנוש עד דכא, ואמרו חז"ל עד דכדוכה של נפש, פ-נש. וזהו השפלות שבמדרגת אדם שיורד עד למיתה. וזה נגרם על ידי האשה שפיתתה את אדה"ר. נשים, נש-ים. שנבראה מן האדם בעודו ישן, י-שן, כמ"ש ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם וגו' ויקח אחת מצלעותיו. ושורש השינה בעין, ובפרטות באישון, איו-שן, כמ"ש המאיר לאישון בת עין. ושורש החטא ע"י הנחש הנקרא בעל הלשון, כמ"ש מה יתרון לו לבעל הלשון. לו-שן. וכתיב הנחש השאני ואוכל, ואמרו חז"ל לשון נישואין, שרצה להרוג את אדה"ר ולשאת את חוה. נשא, נש-א. וטבעו של נחש, נש-ח (וכן נקרא שפיפון, פיפו-שן), נושך, נשך, נש-ך. ועיקר נשיכה ע"י השן, ש-ן. והמשך תולדות החטא, מש"כ וישמן ישורון ויבעט. שמן, שנ-מ. ישורון, יורו-שן. ותולדת החטא, עונש, ענש, ע-נש. והמשך החטא ע"י עמלק, וכתיב ביה, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, נחשל, נש-חל. והם אלו שעליהם נאמר, האלקים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים. חשבון, חבו-שן. ושורש התיקון שנעשים חד. וזהו בחינת שכינה, שכן, כ-שן. והוא מדרגת נשמה, נש-מה, היפך מדרגת נפש, פ-נש, כנ"ל. והוא בחינת שנה, שנ-ה, מלשון שנה עליו הכתוב, חזר על אותו דבר. ואור התיקון מאיר במקום השראת השכינה, ובעיקר במקדש ובמשכן, מכ-שן. ובפרט בשלחן, לח-שן. וכן במזבח הנחשת, נש-חת. וכן בבגדי כהונה שהותר בהם שעטנז, שנ-עטז. ובפרט בחשן, ח-שן. וכן בבגדי כהן גדול, שהם שמונה בגדים, שמנה, שנ-מה. וחלק מן העבודה ע"י בני גרשון, גרו-שן. אולם חרב הבית "שני" ע"י שנאת חנם, שנא, שנ-א. והיינו שנעשה מאחד שנים. ואז נסתלקה השכינה, בבחינת נטש, ט-נש. ונעשה בחינת שכחה, נשיה, נש-יה. וחרבה ירושלים וארץ ישראל כולה, ושרון בפרט. שרון, רו-שן. וזהו מכח קטרוג השטן, ט-שן. ותולדתו נטש – שטן, אותיות שוות. וקלקול זה נגלה ביוסף שאסר את שמעון אצלו. שמעון, מעו-שן. ומיוסף יצא מנשה, מה-נש. ובמהרה יהפך הקלקול לשמחה וששון, שו-שן.
שרשי התיבות המרכיבות מאמר זה: אחשדרפנים, אנוש, אנשים, אשכנז, שהרנים, מנשה, לשון, חשמנה, נחשת, נחשתים, נפש, נשים, נשך, נשף, שימון, ראשון, שונם, שושנה, שמונה, שנא, שנה, שני, שממון, גרשוני, גשן, דשן, שנים, אחשתרנים, אשנב, אשקלון, ינשוף, משענת, נושבת, ששון, נחשל, נטש, נשיא, שנינה, נשר, פרשדנה, שאנן, שונמית, שוני, שילוני, שכן, שלחן, שמינית, שמנה, שמרנים, שעלבני, שרון, נשא, נשו, בלשן, שניר, שמונה, נשל, אישון, שדפון, שגיון, תנשמת, שנער, שנאצר, שמרון, נשה, חשמנים, נשבת, שריון, דישון, שטנה, משכן, נשם, ישנתי, העשן, שנאב, נשגב, שבנא, כרשנא, השן, שעטנז, משנה, שפן, שמעוני, כשרון, בשן, שבניה, ענש, שושן, שכניהו, חשן, שלטון, דשן, נחש, נאש, משאון, שינון, אשפנז, נשי, נחשון, שרון, ישן, נשק, שפיפן, שבניה, ישורון, ישימון, נחושה, פרשנדתא, שמרון, כושן, בעשן, נשוי, שלמנאסר, שניר, קישון, גרשון, שמעון, פישון, כבשן, שנהב, שטן, עשתנת, שאון, קלשון, יקשן, נשמה, שלאנן, שמשון, שחין, חשבון, עשרון, שנון, שמן, שלון, פרשגן, נשג.