Skip to content
בלבבי משכן אבנה

בלבביפדיה מחשבה

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

בשן, מלך ומקום, רפאים ויאיר

ממשיכים בסייעתא דשמיא את שורשי הב' ש' 'בשן'; כמו שהוזכר בתורה (דברים ג, א-יד) "ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי, וכו', ויתן ה' אלקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד, ונלכד את כל עריו בעת ההיא לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם ששים עיר כל חבל ארגב ממלכת עוג בבשן, כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח לבד מערי הפרזי הרבה מאוד, וכו' כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה היא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש, וכו' ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשי וכל חבל הארגב וכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב עד גבול הגשרי והמעכתי ויקרא אתם על שמו את הבשן חות יאיר עד היום הזה". 'בשן' הוא שם מקום ו'עוג' שנשאר מיתר הרפאים היה מלך ה'בשן', חצי שבט המנשה שנטלו חלקם מעבר לירדן לקחו את ממלכת 'עוג מלך הבשן' ובפרטות זה השתייך ליאיר בן מנשה, זה מה שנאמר להדיא בכתוב.

הר סיני, בשן דתיקון, אכילה

'עוג מלך הבשן' הוא בבחינת 'בשן' דקלקול, אבל כמו שהוזכר להדיא בפסוקים ובדברי רבותינו יש בשן דתיקון ויש בשן דקלקול: נתחיל מלעילא לתתא, כידוע יש כמה וכמה שמות להר סיני: 'הר סיני', 'הר האלקים', ו'הר בשן' (שמו"ר ב, ד ). יש מחלוקת בחז"ל האם הר בשן הוא מאותם "הרים גבננים" שביקשו שתינתן עליהם תורה ונדחו כמו שנאמר (תהלים סח, טז) "למה תרצדון הרים גבננים" אבל יש לישנא אחרינא בחז"ל שהר סיני נקרא 'הר בשן'. זהו שנתגלה בהר סיני "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) 'ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו' בגימט' 'בשן'; כלומר, ב'בשן' מתגלה השורש הגבוה ביותר שהיה במדרגת מתן תורה. בקהלת יעקב (ערך בש) כתב: 'בשן' זה ראשי תיבות למפרע 'נ' שערי בינה' , יש בחינה ב'נפש' של נ' שערי בינה וב'זמן' זהו יום החמישים שבו ניתנה תורה בהר סיני, והוא המקום ב'עולם' ששמו 'בשן'; בכל אלו מתגלה הר סיני באופן של 'בשן' דתיקון עד ש'הוי' הוא אלקים אין עוד מלבדו' גימט' 'בשן'.

הקב"ה הזהיר את בני ישראל שלא יעלו אל הר סיני "פן יהרסו אל ה' לראות" (שמות יט, כא) ומפורש בקרא "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שם לד, ג), על פי פשוטו יש ציווי על האדם לכבד את מקום ההר שלא יהיה בו בעל חי, בהמשך יתבאר עומק הדברים.

במקראות מצינו "אבירי הבשן" (תהילים כב, יג), "פרות בשן" (עמוס ד, א) וכדו', ומסבירים חז"ל ש'בשן' זהו מקום שיש בו מרעה טוב , וברש"י (דברים לב, יד) "בני בשן - שמנים" מעין מה שנאמר בחלומו של פרעה "שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר" (בראשית מא, ב), למדנו אם כן שב'בשן' מתגלה מדרגה של אכילת הבהמות.

לפי זה מתחדד השייכות בין הר סיני ל'בשן', כמו שאומרים חז"ל "הר בשן, שכל מה שאוכל אדם בשניו בזכות התורה שניתנה בהר" (שמו"ר ב, ד) ו"לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויסע ב); כלומר, השפעת השפע של המן ושל האכילה אינה אלא מהתורה ועל כן נקרא הר סיני בעומק הר בשן כיון שנמשך משם שפע של אכילה, אבל בפשוטו 'הר בשן' יש בו מרעה טוב לבהמות ועל כן גדלים שם בהמות משובחים "פרות הבשן" ו"אבירי הבשן".

ב' שן, אכילה בכפליים, לחם משנה במן, כפילות בשבת ושער הנון

בעומק, האכילה מתגלה ב'בשן' דווקא כיון שהוא 'ב' שן' , כפי שהגמרא בבבא קמא (ב, ב) דורשת על אב המזיק 'שן' מלשון "כאשר יבער הגלל עד תומו" (מלכים א יד, י) שן פעמים מגולה ופעמים מכוסה (רש"י ב"ק ג, א), האכילה על ידי השן נעשית באופן של כיסוי וגילוי; הלעיסה ב'שן' מגולה עד שנסגר הפה וה'שן' מתכסה.

'בשן' זה 'ב' שן': כלומר, כאשר הבהמה אוכלת מעבר למה שראוי לה היא נהיית מפוטמת ושמינה, ה'בשן' הוא מקום מרעה שמן וטוב בחינת אבוס שיש בו ריבוי של שפע עד שהבהמות אוכלות כפליים ממה שהן צריכות, זהו 'ב' שן' - אכילה כפולה עד שהבהמה מפוטמת.

שורש ה'כפילות' במזון מתגלה ב'מן' שירד ביום השישי "לחם משנה" בשביל שבת (שמות טז, כב), במדרגה הזו 'הר סיני' נקרא 'הר בשן' שהרי "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה" (שבת פו, ב) וכיון ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" הרי שנתגלה ה'מן' במתן תורה בבחינת השבת שיש בו מאכל של כפליים - ב' שן. וכן מצינו שבשבת אוכל אדם כפליים ממאכלו הרגיל; שהרי רבי חידקא אומר שחייבים לאכול בשבת ד' סעודות (שבת קיז, ב) שהם כפליים ממאכלו של אדם בכל יום שהוא שתי סעודות כמו שמבואר במשנה (פאה פ"ח מ"ז) "מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי" . למעשה אנו אוכלים שלש סעודות בשבת ומוסיפים סעודה רביעית במוצאי שבת "מלוה מלכה" (שו"ע או"ח סימן ש סעיף א), הרי לנו שמדין השבת אוכל אדם ד' סעודות כפליים ממאכלו הרגיל של אדם וזהו 'עונג שבת' בבחינת 'בשן' שהוא מקום של תענוג המתראה במדרגת ה'כפל' בשבת כמו שאמרו חז"ל (מדרש תהלים צב) "כל עיסקא דשבת כפול, עומר כפול" מאכלה כפול.

שורש לדברים הוא 'בשן' ר"ת נ' שערי בינה ששער הנו"ן כולל את כל השערים כולם (עץ חיים שי"ג פי"ג ), עד שבעומק נחשב שער הנו"ן כזה שמכפיל את כל השערים עוד פעם. זהו שמקום האכילה שמתגלה ב'הר בשן' בא ממקום ההכפלה דתיקון "כל עסקא של שבת כפול הוא".

עוגות מצות, מן וכפל

'עוג' גילה את ה'בשן' דקלקול, ובמדרש (ב"ר מב, ח) מתבאר "למה נקרא שמו עוג? שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות" , עוג בישר לאברהם שנשבה לוט וכוונתו היתה שימות במלחמה והוא ישא את שרה במקומו, ומחמת שעל כל פנים היה 'עוג' היה עזר לאברהם חשש משה מפניו "שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו" (נדה סא, א; רש"י במדבר כא, לד ). נמצא ש'עוג' נקרא על שם ה'עוגות מצות' וזה היה עיקר זכותו. הגמרא בקידושין (לח, א) אומרת "עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן" נמצא שה'מן' וה'מצות' בני חדא בקתא הם.

זה מה שהזכרנו קודם שמצד התיקון מתגלה אכילה גמורה במדרגת ה'בשן' בבחינת ב' שן, עסקו של שבת כפול הוא, כמו שמתראה בלחם משנה שב'מן'. ולעומת זה 'עוג' שהוא 'בשן' דקלקול יש לו יניקה מהטוב מכח "זכות של אברהם אבינו" (נדה סא, א) עד שעל שם זה נקרא 'עוג' כיון שהיה לפני אברהם 'עוגות מצות' שיש בהם בחינה של אותו ה'מן' שמגלה את ה'כפל' דתיקון. לפי זה מתבאר עומק ההגדרה שמדתו של 'עוג' כפולה וגבוהה, לא רק מצד שהוא "מיתר הרפאים" (דברים ג, יא) שהיו ענקים וגבוהים אלא מצד ה'בשן' דקלקול שהיה בו מדרגה של 'כפל' כמו "מערת המכפלה" שכפולה בזוגות וכפולה בקומות (עירובין נג, א) . מדרגת הכפלות מתראה גם באכילת מצות בליל פסח, מדאורייתא נצטווינו לאכול כזית מצה ותו לא, אבל למעשה אנו אוכלים כמה וכמה כזיתים; במוציא מצה, בכורך ובאפיקומן, הרי לנו שגם באכילת מצה מתגלה ההכפלה של האכילה. שורש הכוח של ההכפלה שיונק ממנו עוג הוא בבחינת 'עוגות מצות', אבל מצד הקלקול יש בו בעיקר בחינה של גנב שמשלם כפל כיון ש"כביכול עשה עין של מעלה כאילו אינה רואה ואוזן של מעלה כאילו אינה שומעת" (ב"ק עט, ב ( .

יאיר בן מנשה - תיקון הכפילות ביוסף, הארה שמתקנת את הגנב וכפל

לפי זה מתבאר נפלא שיאיר בן מנשה זכה בחלקו של 'עוג מלך הבשן' כיון שתפיסת הכפילות מתגלה ביוסף שמשבט אחד הפך להיות שני שבטים, יתר על כן בנו 'מנשה' יש בו האותיות 'משנה' - כפל והוא עצמו נחלק לשני חצאים עד שחצי שבט המנשי נטלו מעבר לירדן . מדוקדק אם כן מאוד שכנסת ישראל טיהרו את תפיסת הכפילות שבאה בעוג ממדרגת הגנב שחיובו הוא כפל, על ידי ששבט מנשה שמגלה את הכפילות דקדושה מקבל את חלקו של עוג מלך הבשן. וביותר, עיקר סיבת ירושת שני המטות וחצי המטה מעבר לירדן הוא מחמת ש"והנה המקום מקום מרעה" (במדבר לב, א), אותו מקום מרעה וכפילות של אכילה הוא זה שגרם להם לרשת מעבר לירדן ובכך לתקן את כח האכילה והכפילות דקלקול שינק בשורשו מה'עוגות מצות' של אברהם שהיה בהם טעם ה'מן' וה'כפילות'. עומק הדברים, בפרטות יאיר בן מנשה קיבל את ה'בשן' לחלקו, ובו חל עיקר נקודת התיקון; 'יאיר' מלשון 'הארה' הפך הגנב שחייב כפל כיון ש"עשה עין של מעלה כאילו אינה רואה" (ב"ק עט, ב) מעשיו של הגנב נעשים בהחבא ובהסתרה וזה עומק יניקתו של עוג מה'כפילות' של הגנב כמו שהוזכר. כאשר חלקו של עוג חוזר ונכנס לקדושה, אז מתגלה שהכח של 'כפילות' לא בא באופן של הסתרה אלא במדרגה של הארה, 'יאיר' - היפך הכיסוי, היפך ההעלם.

אדרעי, זרוע, נזקי אדם ובהמה

נתבונן ביתר עומק, נאמר בלשון הפסוק (דברים ג, א) "ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי" ובהמשך (שם ג, י) "כל ערי הבשן וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן", כלומר בתוך חלקי ה'בשן' נמצא מקום ששמו 'אדרעי' - "מלכות קשה ומקום קשה" (ילקוט שמעוני דברים, א, רמז תתא ). 'אדרעי' קרובה למילה 'דרעא' בארמית שהוא זרוע . הזכרנו שבמדרגתו של 'עוג' יש את ה'בשן' דקלקול שיונק את כח הקלקול מ'כפל' דגנב; בפרטות יותר, אחד מארבעה אבות נזיקין הוא ה'שן' שמתגלה ב'בשן' שן דקלקול, לאדם המזיק אין דין של ארבעה אבות נזיקין, אין הפרש אם האדם הזיק בידו או בשינו "אדם מועד לעולם" (ב"ק כו, א) וכל דיניו שוים זה הגדרה של 'אדם'; מאידך, 'שור' נחלק לג' אבות נזיקין: קרן, שן ורגל, כוונתו להזיק, יש הנאה להזיקו, דרכו להזיק, אבל ב'אדם' אין מציאות של חלוקה. הזכרנו לעיל ש'בשן' הוא במדרגת בהמות וכן הוא 'ב' שן' כיון שמתגלה בו כח ה'שן', לפי זה מדרגת 'עוג מלך הבשן' הוא מזיק של שן בהמה. ההגדרה ברורה לפיכך היא: 'עוג' נופל ממדרגת אדם למדרגת בהמה. בכללות, למקום מרעה הבהמות. ובפרטות, למדרגת המזיק והקלקול של שן בהמה. כמו שנאמר בשבט דן (דברים לג, כב) "דן גור אריה יזנק מן הבשן", ויש שמפרשים שהיה כמו האריה שמזנק להזיק מן ה'בשן' ; הרי לנו שמתראה ב'בשן' דקלקול אב המזיק 'שן' שבבהמות ולא רק המרעה השמן וטוב לבהמות שיש ב'בשן'.

גילוי בשן וכיסוי בעפר

מאוד ברור לפי זה מאמר הגמרא (ב"ק ג, א) "ובער זו השן וכן הוא אומר (מלכים א יד, י) כאשר יבער הגלל עד תומו" וברש"י "הגלל - היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער", 'גלל' לשון 'גילוי'; כאשר הפה פתוח השן מתגלה וכשהפה סתום השן מכוסה, עומק יניקתו של 'עוג מלך הבשן' בא מבחינת הכפל של האכילה כאשר הפה פתוח והשן מגולה ומזיקה, אבל כאשר הוא לוקח את הדבר באופן של "מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ), כלומר, סוגרת את פיה מלשון "להמחות את הדבר" אז נתפס ה'שן דקלקול' מצד נקודת ההעלם והכיסוי. ולהיפך, נאמר בדברי תורה (קידושין ל, ב) "ושננתם לבניך (דברים ו, ז), שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם אלא תאמר לו מיד", 'ושננתם' מלשון 'שן' - שנון, דיבור מחודד לא בא מחיתוך השפתיים אלא מן השיניים עד "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך". חידוד ושינון מתגלה באופן שהשיניים גלויות, אבל ב'עוג מלך הבשן' שיש בו נפילה ממדרגת אדם לבהמה, חסר בו כח הדיבור כיון שאיבד את מעלת האדם המדבר, על כן מתגלה בו 'שן דקלקול' באופן של כיסוי אבל ב'שן דתיקון' אדרבא מתגלה ה'חידוד' וה'שינון' שנובעים מ'גילוי השן' עד "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך". על דרך רמז, כיסוי הדם הוא בעפר, כמו שנאמר (ויקרא יז, יג) "וכסהו בעפר" , 'בעפר' גימט' 'בשן': כלומר, הכיסוי שמתגלה ב'בשן' כמו שהוזכר הוא במדרגת 'בעפר'. כאשר אדם מת, חלק ממנהג ישראל הוא להשים על גבי פיו חתיכת עפר, על ידי העפר מכסים את כוח הדיבור. זה נקרא 'בשן', הכח שנופל ממדרגת השנון והחידוד שמתגלה בפה ובשיניים המגולות לכיסוי 'בעפר' עד שנסתם כח הדיבור של האדם וירד למדרגת בהמה וקלקול.

רפואה של אברהם, ענקים רפאים מכסים את החמה, מיכלא דאסוותא

"זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז, יד), עוג מלך הבשן הוא צד הקלקול שעומד כנגד צד התיקון שמתראה באברהם אבינו כמו שהזכרנו את דברי הגמרא שעל כן חשש משה מפניו שמא "יעמוד לו זכות של אברהם אבינו" (נדה סא, א), עומק הדברים לפי מה שנתבאר השתא: מצד מדרגתו של אברהם אבינו מתגלה כח של רפואה כמו שאומרת הגמרא (ב"ב טז, ב) "אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה. אמר אביי, היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא". עוג מלך הבשן היה "מיתר הרפאים" (דברים ג, יא) וה"ענקים" (במדבר יג, לג) שהם "עונקים גלגל חמה" (ב"ר כו, ז) מלשון "ענקים לגרגרותך" (משלי א, ט), כנגד אותו כח הרפואה דתיקון שהיה תלוי כענק על צווארו של אברהם אבינו עומדים ה'רפאים' ועוג דקלקול עד שהם נקראים 'ענקים' שמכסים את החמה שתלוי בה כח הרפואה דתיקון של אברהם, בהם מתגלה הפך ה"שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג, כ), זה לעומת זה - עוג לעומת אברהם. נתבונן ביתר עומק; אותה זכות שחשש משה שהיא עומדת לעוג מלך הבשן, היתה הבשורה שבישר לאברהם שלוט נשבה ועל כן נקרא שמו 'עוג' על שם ה'עוגות מצות' שהיו מונחים לפני אברהם באותו הזמן, וה'מצה' נקראת "מיכלא דמיהמנותא" מאכל האמונה ו"מיכלא דאסוותא" (זוהר ח"ב קפג, ב ) מלשון רפואה, מאותו כח של רפואה המתגלה באברהם ובמצה שהיא "מיכלא דאסוותא" רוצה 'עוג' שנשאר "מיתר הרפאים" לקבל את כוחו. זהו שנאמר "ויבא הפליט" (בראשית יד, יג) שנפלט ממדרגת הקלקול של יתר הרפאים שנהרגו על ידי אמרפל וחביריו (תנחומא חקת, כה ), בעומק הוא יונק את כוחו מ"מיכלא דאסוותא" וה'רפואה', אבל 'עוג' רוצה להפוך את כח תיקון הרפואה ל'רפאים' דקלקול עד שהוא מנסה לכסות את כח הרפואה בבחינת "מעניקים חמה בקומתן" . מצינו בתורה שהשמש מרפאת, אצל יעקב אבינו שלאחר מלחמתו עם שרו של עשו נאמר (בראשית לב, לב) "ויזרח לו השמש וכו' והוא צלע על ירכו" ופירש רש"י "ומדרש אגדה, ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג) שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כח השמש מרפא את הרגליים שהם בחינת הבנים. עם כח הרפואה שתלויה בשמש רצה 'עוג' שאברהם יציל את לוט משביו ומשם דווקא הוא חשב לקבל את כוחו; יש פעמים ש'לוט' נקרא 'בן אחיו' של אברהם ויש פעמים שהוא נקרא 'בנו' של אברהם כי בן אחיו הוא כמו בנו , "ברא כרעא דאבוהא" (עירובין ע, ב), כח ההצלה של לוט על ידי אברהם אבינו מתגלה על ידי הרפואה שתלויה בשמש. ובעומק יותר, גם בפעם השניה ניצל לוט מכח השמש, כיון שאותם שלושת המלאכים שבאו לאברהם "כחום היום" (בראשית יח, א) לאחר הברית מילה, נשלחו אחר כך להציל את לוט מהפיכת סדום; מתוך אותה מדרגה של "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג, כ) באו המלאכים לאברהם "כחום היום" ורפאו אותו ממילתו ומכח אותה הרפואה שתלויה בחמה הם הלכו להציל את לוט בן אחיו משורש אותה ההארה, הפך הכפל והכיסוי של עוג מלך הבשן, המעלים את השמש ומסתיר את האורה ו"עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה". זה מה שאמרו המלאכים ללוט ואשתו "אל תבט אחריך" (בראשית יט, יז), הפנים זה הארה של יום והאחור נקרא לילה, האור וכיסויו מתגלה בנפש ובזמן: בזמן זה יום ולילה ובנפש זה פנים ואחור. כוונת הדברים שאומרים המלאכים ללוט "אל תבט אחריך" בעומק הוא; שכעת 'לוט' לא שייך למדרגת הלילה אלא למדרגת היום ומתוך הארה זו באה הרפואה וההצלה של לוט, הן בפעם הראשונה שהצילו אברהם משביו והן בפעם השניה שהוציאו אותו המלאכים מסדום, בשני המקרים זה חל ב'פסח' שבו "ולילה כיום יאיר" (תהלים קלט, יב) ועל כן "אל תבט אחריך" כי אין לילה יש רק הארה של יום.

גילוי הכפל וכיסוי בתוך כיסוי

עוג נקרא 'פליט' "ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי" (בראשית יד, יג) 'פליט' נוטריקון 'פה לוט', עומק הדבר שעוג בא להציל את לוט מצד הקלקול, כיון ש'לוט' מלשון קללה כמו "לייט עליה" (ברכות כט, א) וזה הוא מדרגת לילה, כמו שנאמר בתורה (בראשית יב, ג) "ומקללך אאר", קללה זה "ארור" (בראשית ט, כה) כמו "לכה ארה לי" (במדבר כב, ו) בבלק, 'ארה' מלשון שהוא מפיל את האור ללילה ועל כן הלילה נקרא 'אור' כמו "אור לארבעה עשר" (פסחים ב, א), מדרגת הלילה זה אור שנופל והופך להיות מצד הקלקול 'ארה'. עוג בא לבשר את אברהם מצד הקלקול כדי להציל את לוט, עומק הבשורה שלו באה לגלות שיש כאן 'לייט' ומציאות של כיסוי והסתר פנים, זה שורש כוחו של 'עוג' כמו שהוזכר מה'כפל' דגנב ש"עושה עין של מעלה אינה רואה" (ב"ק עט, ב), אבל מתגלה באברהם התיקון של ה'כפל' במערת המכפלה "שכפולה בזוגות וכפולה בקומה" (עירובין נג, א), עד שמתגלה שאפילו בזמן המיתה שאין לך חושך גדול מזמן המות, גם שם מתגלה אצל אברהם ההכפלה דתיקון של הקומה. שורש כח ההכפלה דקדושה נמצא בהכפלת השם אצל הצדיקים: "משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל לשון חבה וזרוז" (במדב"ר יד, כ), כמו שאומרים חז"ל (תנחומא שמות יח) "כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות" בצדיקים הללו מתראה הנשמה למטה ושורש הנשמה למעלה, מי ששורש נשמתו נקשרת בגילוי לנשמתו למטה אז השם שלו מוכפל, זה עומק המדרגה שנאמר "כפולה בקומות", ברור לכל בר דעת שאין במערת המכפלה סתם בנין של קומות, אלא מתגלה שהוא מקושר לחלקו העליון שנמצא למעלה, זה 'כפל דקדושה', זו מדרגתו של אברהם אבינו ושל כל מי שנקבר במערת המכפלה. לעומת כך, עומד עוג בקומתו הגבוהה ומסתיר את החמה, אין כאן תיקון וגילוי של העליונים אלא כיסוי והעלם שלהם. "זה לעומת זה" כפי שאצל אברהם ה'הכפלה' מגלה את הקדושה כך אצל 'עוג' יש כיסוי כפול, כמו שלדינא צריך לכסות תפילין בשני כיסויין (ברכות כה, ב) ואם נפל על הארץ רחמנא ליצלן בפחות מב' כיסויין צריך לצום, אבל כשיש שני כיסויין זה נקרא 'מכוסה'. מעין מה שנאמר בשאול המלך שכיסה את עצמו כאשר עשה את צרכיו "גדר לפנים מגדר" (ברכות סב, ב), מערה לפנים מערה. וכן בלשון אחרת מצינו "חותם בתוך חותם" (עבודה זרה לא, ב) יסוד הדברים אחד הוא 'כיסוי בתוך כיסוי' וזה כח ההכפלה דקלקול שנתגלה אצל 'עוג' הפך מדרגתו של אברהם אבינו שנקרא "אברהם, אברהם" (בראשית כב, יא) עד שהשורש העליון של ההארה מתגלה במציאות התחתונה ומתחברים אהדדי.

בהמות בהררי אלף, כח האחדות

נתבאר עד השתא, שמצד מדרגתו של אברהם אבינו מתגלה ה'כפל' דתיקון ומצד התחתון מתגלה המדרגה של עוג מלך הבשן ב'כפל' דקלקול עד שזה חוזר ונתקן על ידי שנים וחצי שבטים שלקחו חלקם מעבר לירדן מזרחה כיון שהמקום מקום מרעה שמן וטוב לבהמות. האדם הוא מדרגה עליונה ואילו הבהמה היא מדרגה תחתונה ומקולקלת, ו'עוג' ירד ממדרגת אדם לבחינת בהמה כמו שהוזכר לעיל. אבל כמו שהרחיבו רבותינו הרבה בפרט בתורת חב"ד , יש את המדרגה העליונה של הבהמות שנקראת כידוע "בהמות בהררי אלף" (תהלים נ, י) - הביטול העליון בבחינת "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" (שם עג, כב) שלמעלה ממדרגת אדם, זה אור שעתיד להתגלות לעתיד לבא מדרגת "בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימים עצמם כבהמה" (חולין ה, ב). מדרגה זו של "בהמות בהררי אלף" לענייננו דידן הוא 'הר הבשן' שיש בו מקום שמן וטוב למרעה ומאכל, בעומק מתגלה כאן מדרגת ה'בהמה שלעתיד לבא'. הדברים מקבילים למה שהוזכר לעיל 'בשן' ראשי תיבות נ' ש'ערי ב'ינה, ובגמרא (ראש השנה כא, ב) "נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים (קהלת יב, י)". בפשוטו משה רבינו לא קיבל שער 'אחד' שהוא שער הנו"ן; אבל בעומק, כוונת הדבר שנחסר לו כח האחדות שמחבר את כל השערים, מצד אחד זה נקרא 'שער החמישים' ומאידך זה נקרא "שער אחד" שמתגלה בו סוד האחד, כל השערים נהיים אחד כאשר מתגלה שער הנו"ן כמו שהוזכר בתחילת דברינו ש"הוי' הוא אלקים אין עוד מלבדו" גימט' 'בשן', 'נ' ש'ערי ב'ינה. לפי זה, מתבאר שמדרגת "בהמות בהררי אלף" אין זה רק מלשון המספר של אלף, אלא מלשון א' שהכל חוזר בחזרה ומתחבר לאחד. נמצא שבעומק מתגלה ב'בשן' ה"בהמות בהררי אלף" שהוא שורש המאכל העליון בבחינת 'אלף' שהוא 'אחד'. זה מה שהזכרנו בסמוך, "אברהם אברהם פסיק טעמא, משה משה לא פסיק טעמא" (זוהר ח"א קכ, א) , יש עליון ויש תחתון אבל מדרגתו של משה רבינו ש"אחיד בשמיא ובארעא" עד ששני הכוחות מחוברים יחד. זהו שאמר משה "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט, ט), אם הוא היה נשאר במחנה הוא היה אוכל מן, וגם על זה הוא אומר "לחם לא אכלתי" כלומר גם אותו "לחם מן השמים" (שמות טז, ד) לא אכל משה רבינו בהר. וכן ביום הכיפורים אין אנו אוכלים מאכל גשמי, אלא כמו שאומרים רבותינו ז"ל אנו ניזונים מהאור העליון .

לפי זה יש שלושה סוגי מאכלים: יש מאכל כפשוטו "לחם מן הארץ" (תהלים קד, יד), יש מאכל רוחני שנקרא "לחם מן השמים" - מן ויש מאכל עליון שנמצא בשורשו שהוא במדרגת "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה) 'לחמה של תורה'. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" ה'מן' בא ונמשך מהזיו וההארה של התורה, אבל בעולם העליון במדרגת גן עדן יש רק אכילתה של תורה, ואת המדרגה הזו משה רבינו אכל בעלייתו להר ארבעים יום וארבעים לילה. זה בחינת "בהמות בהררי אלף" שאוכלים את ה'אחד', במקום הזה אין ה'שן' באה במדרגת מזיק להפך 'שן' המזיק עתידה להיתקן כמו שנאמר (תהלים ג, ח) "שיני רשעים שברת" , ובזה מתגלה ה'שן' מכיסויו בבחינת "ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" כמו שהוזכר לעיל, למעלה אין לועסים וטוחנים עם השן את המאכל אלא מתגלים הדברי תורה באופן של חידוד - שהוא מלשון 'חד'. דבר שהוא שנים מתחככים זה בזה, אבל דבר שהוא 'אחד' הוא 'שנון' ומחודד, במדרגה העליונה לא מתגלה ה'בשן' באופן של ב' שן, אלא מתגלה בעומק "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", היא מדרגת "בהמות בהררי אלף" לא ב' שן אלא שן א', זה מדרגת האור של ה'בשן' ועומק נקודת התיקון שמתגלה כאשר היא חוזרת ומתעלה לשרשה העליון.

הר הבית - הר בשן, קרבן, בהמות בהררי אלף בבית השלישי

לפי זה יתבאר הענין שנאמר במתן תורה ש"גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג), בפשוטו צריך להזהיר את ישראל שלא יעלו הבהמות להר ויבזו אותו, אבל יש לבאר ביתר עומק: הזכרנו כבר ש'הר הבשן' הוא מקום שיש בו ריבוי של בהמות, אבל בתהלים (סח, טז) נאמר "הר אלקים הר בשן, הר גבננים הר בשן" ומבאר במצודת דוד "הר גבנונים וגו' - הר בית ה' שהוא מקטני ההרים הוא לכם הר בשן כי זכות המקדש עומדת לכם ורועה אתכם כהר בשן שהוא מקום מרעה" ויש שפירשו שהוא מחמת שבהר בית ה' יש ריבוי של בהמות שבאות לקרבן . 'הר הבשן' הוא מקום מרעה של בהמות, במדרגה מסוימת זה הר סיני שעליו נתנה תורה "הר אלקים הר בשן" ובו נאמר "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" ו"במשך היובל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג), ויש מדרגת תורה שמתגלה בבית המקדש "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג) והוא 'הר הבשן' דווקא מחמת שהבהמות עולים לבית המקדש. נמצא כאן דבר והיפוכו, 'הר בשן' במדרגת 'הר סיני' אין עולים בו בהמות אבל ב'הר המוריה' שנקרא 'הר בשן' בדווקא עולים בו בהמות. ביאור הענין כך הוא: להר סיני נאסר העליה של אדם ושל בהמה, ורק משה רבינו שנאמר בו "משה משה לא פסיק טעמא" נאמר בו "ומשה עלה אל האלקים" (שמות יט, ג) כיון שהוא מחובר למעלה ולמטה. אבל ב'הר המוריה' שמתגלה בו האור דלעתיד לבא "תל תלפיות - תל שכל פיות פונות בו" (ברכות ל, א) וכמו שנאמר בנביא כמה וכמה פעמים שעתידים כל הגויים לעלות לשם בו מתגלה כפשוטו

מדרגת הבהמות שעולים לבחינת אדם. "נפש כי תקריב" (ויקרא ב, א) ואומר הרמב"ן (ויקרא א, ט) שמתגלה בבית המקדש - מה שראוי לעשות לאדם נעשה בבהמה ובלשון אחרת הבהמה עולה ומתקרבת למדרגת האדם. 'קרבן' גימט' 'בשן', כל עבודת בית המקדש שיסודו היא עבודת הקרבנות מתראה ב'בשן'; בפשוטו יש את ה'קרבן' שהוא הבהמה הקריבה שעולה על גבי המזבח עד שנקרא בלשון חז"ל "אכילת מזבח" (לדוג' זבחים יג, ב). ויש בזה ב' שן - ב' אכילות: אש שיורדת מהשמים ורבוצה כארי בבית ראשון בבחינת מה שנאמר "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (דברים לג, כב), ויש אש שמצוה להביא מן ההדיוט (יומא כא, ב ) 'גחלי אש' גימט' 'בשן'. בבית ראשון ושני שנעשו בידי אדם יש שתי האכילות לעילא ולתתא, כיון שצריך להעלות את ה'קרבן' למעלה "וזה שער השמים" (בראשית כח, יז) בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה (במדב"ר ד, יג ) וכן "מיכאל השר הגדול עומד ומקריב נשמותיהם של ישראל" (חגיגה יב, ב ) למעלה. אבל בבית שלישי שעתיד לירד מן השמים (תנחומא כי תשא, יג ) אין צורך להעלות את הקרבן כיון שהבית מקדש עצמו ירד מלמעלה, בכהאי גוונא הקרבת ה'קרבן' הוא קירוב מיניה וביה בתוך הדבר עצמו כיון שמתגלה בבית השלישי מקום האחדות עד שהעליון והתחתון מתחברים ביחד בבחינת "בהמות בהררי אלף" שהוא כח האחדות כמו שהתבאר שמתגלה כח השינון לא מלשון שנים אלא מלשון "ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", "אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר (במדבר כא, יד) את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה" (קידושין ל, ב), 'אהבה' גימט' 'אחד' מתוך השינון והמלחמה נעשה חיבור ויחוד, עד שעולים השנים להיות אחד. ב'בית המקדש' השתא יש בו תפיסה של שניים שאנו מנסים לקרב אותם אחד אל השני, 'קרבן' 'מקריב' גימט' 'בשן'. אבל כשירד בית המקדש השלישי במהרה בימינו מן השמים, מתראה בו הצירוף של עליון ותחתון עד שנמצאים שניהם בבת אחת בסוד האחדות השלימה "הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו" גימט' 'בשן'. וכמו שאומרים חז"ל "אין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם" , השתא מתגלה שלמטה כביכול יש חלל והעבודה שלנו למלאות את החלל ממה שנמצא למעלה, אבל לעתיד לבא כשירד ביהמ"ק השלישי במהרה בימינו למטה שבו עליון ותחתון מתקרבים מיניה וביה, אז יתגלה השלימות ותכלית הבריאה ש"נתאוה להיות לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא טז), מעין מה שנאמר "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ) שנאמר בו "הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו". במדרגה הזו של ה'בית השלישי' מתראה שהתכלית היא לא מדרגת האדם אלא התכלית היא לגלות את האדם בבהמה, זה עומק מדרגת התיקון. 'בשן' זה מקום של בהמות משובחות, הבהמה המשובחת ביותר שהתגלתה בבריאה השתא היא אתונו של בלעם שנתקרבה למדרגת אדם בפתיחת פיה ודיבורה שבא מצד הקלקול של בלעם "יודע דעת בהמתו" (ע"ז ד, ב) וכבר הוזכר שמתוך דבורו של בלעם דברה בהמתו. אבל מצד התיקון נאמר אצל דוד המלך "וישרנה הפרות" (שמואל א ו, יב) ואומרים רבותינו שהן היו "פרות הבשן" ושרשם בא מ"פי האתון" כמו שאומרים רבותינו אותה פתיחת פה האתון נמשכה לשירת הפרות. זה עומק הגילוי של "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", עכשיו העבודה היא לקרב את הבהמה מתתא לעילא אבל לעתיד לבא מקרבים את הקרבן למדרגת בהמה עד שמתגלה כח הדיבור, זה דין שירת הלוים בזמן הקרבת הקרבן להעלות את ה'בהמה' למדרגת 'אדם' שיש לו פה. אבל התכלית הוא שיתקרב האדם למדרגת הבהמה לא מצד הקלקול עד שנופל ה'אדם' למדרגת 'בהמה' כמו 'עוג מלך הבשן', אלא שיתקרב האדם לבהמה מצד התיקון עד שיתגלה שהבהמה עצמה מתחילה לשיר, מה שעכשיו עושים הלוים בשירתם יתגלה לעתיד לבא בשירת הבהמות ו"פרות הבשן" כמו שהוזכר לעיל, זה יהיה מדרגת הקרבנות שיקריבו במהרה בימינו בבית המקדש השלישי. "וישרנה הפרות" הפרות שרו בנשיאת הארון שהוא עומק ההארה הפנימית של בית המקדש שנמצא השתא לפני ולפנים בקדש הקדשים, אבל לעתיד לבוא הכל יתפשט לחוץ "דירה בתחתונים" ואז יתגלה האור של הארון במדרגת "יאיר בן מנשה" שקיבל את חלקו של ה'בשן' היפך ה'כפל' דקלקול ובכך האור הפנימי יורד למטה ומתפשט מהפנים לחוץ עד שמתגלה השירה בקרבנות באופן שהבהמות עצמן שרות. מכח מדרגת השירה הפנימית של האדם תאיר השירה עד שיתגלה בבהמות, זה עומק ההארה של נ' שערי בינה שמתגלים בבשן מצד מהלכי התיקון דלעתיד לבא, השתא עיקר המדרגה של בית המקדש הוא בבחינת יצחק שהוא עולה תמימה מתתא לעילא , אבל עוג ששימש את אברהם שמגלה שתכלית הבריאה היא לתתא מתגלה על ידו עומק מדרגת התיקון ותכלית הבריאה עד שיהיה שירה במדרגת הבעל חי כמו שנתבאר. השיעור הקודם עסק בשורש 'בשם' מלשון בשמים ונתבאר שתכלית הבריאה מצד ההבחנה של 'בושם' הוא שבית המקדש הופך להיות ריח דתיקון: ריח הקטורת והקרבנות כמו שהוזכר בארוכה ובזה מתתקן ה'שב' עד ששב למעלה אבל כעת מתבאר שאינו 'שב' למעלה אלא הוא נהפך להיות 'בשן' שהתכלית הוא לתתא. הארה זו של השירה משתלשלת גם לצומח ולדומם כמו שנאמר בפרק שירה, וכן "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב, יא), זהו שנאמר "וענתה בי השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא) כל הבריאה כולה עתידה להיות שירה; עכשיו השירה בבחינת "אז ישיר משה" (שמות טו, א) אבל לעתיד לבא "שיר חדש נשיר לפניו" עד שכל הבריאה כולה תשיר. השירה משתלשלת מאדם לבהמה במדרגת "פרות הבשן" כמו שנתבאר עד שיורד ומתגלה בדומם לתתא, זה האור של 'משיח' שהוא מלשון שיחה להורות שכל הבריאה כולה תשיח באופן של שירה ורינון בבחינת "וישרנה הפרות". זה עומק ההארה שמאירה בתשעה באב שכאשר נעשה חורבן שלם, מתגלה בחינה של "כילה חמתו על עצים ואבנים" (איכ"ר ד, יד ) ולא כילה כעסו על האדם ולכן אמר אסף "מזמור" (תהלים עט, א). שורש הענין של 'שירה' זה האור הפנימי שמתגלה בתשעה באב, התורה לא תשכח כיון שהכל נהפך לשירה כמו שהוא אומר "וענתה בי השירה הזאת לעד - כי לא תשכח מפי זרעו". תשעה באב נאסר בתלמוד תורה, אבל בעומק בעומק ההארה שנולד בו משיח מאיר אור של שירה עד שהכל מׂשיח ושר לפניו יתברך שמו, זה העומק העומק הפנימי המתגלה באור דתיקון דלעתיד לבא במדרגת 'בשן' - נ' שערי בינה.

א א "חמשה שמות יש לו: הר אלהים הר בשן הר גבנונים הר חורב הר סיני; הר האלהים - ששם קבלו ישראל אלהותו של הקדוש ברוך הוא; הר בשן- שכל מה שאוכל אדם בשניו בזכות התורה שניתנה בהר וכן הוא אומר (ויקרא כו ג) אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. הר גבנונים - נקי כגבינה נקיים מכל מום; הר חורב - שממנו נטלו סנהדרין רשות להרוג בחרב. ורבי שמואל בר נחמן אמר: שמשם נטלו עובדי גלולים איפופסין שלהם, שנאמר (ישעי' ס, יב) והגוים חרב יחרבו מחורב יחרבו; הר סיני - שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים". ובלשון אחרת (במדב"ר א, ח) "וידבר ה' אל משה במדבר סיני ו' שמות נקראו לו הר אלהים הר בשן הר גבנונים הר מוריה הר חורב הר סיני הר אלהים למה שישב בו האלהים בדין שנאמר ואלה המשפטים הר בשן שבא שם הקב"ה הר גבנונים הר שפסל כל ההרים כשם שאתה אומר או גבן או דק הר חמד שחמד הקב"ה לישב שם שנאמר (תהלים סח) ההר חמד אלהים לשבתו הר חורב שעליו נשמטה החרב שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת מות יומת הרוצח הר סיני שבו נשנאו אומות העולם להקב"ה ונתן להם אפופסים שנאמר (ישעיה ס) והגוים חרב יחרבו א"ר אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן והגוים מחורב יחרבו שנטלו איפופסים שלהם". ב ג ד ה ב "בשן בפסחים דף ס"ח ע"א בשן זה אלישע שנאמר ויעני ושפט בבשן, על פי מה שכתבתי לעיל בשם הגלאנטי שאלישע הוא כינוי אל הבינה שמבינה כל הישועות, על כן בשן הוא אלישע, בשן ראשי תיבות למפרע נון שערי בינה, והטעם שהישועה מבינה כל הישועה צריך להיות על ידי גבורות ממותקות וה' הישועות הן הגבורות שמושיען את הנערה, ובבינה הן החמשה גבורות המתוקות שם בבינה הם מתוקים ואין בהם דין רק כשיוצאים הן דינים (ליקוטי תורה בראשית), גם החמשה גבורות הם בבינה והחסדים לוקח הזעיר והגבורות לוקחת הנוקבא, ושורש שניהם דזעיר ונוקבא הוא בבינה, והוא סוד ד"ו שב"ה וזה שאמר ויעני ושפט בבשן, ויעני הוא סוד המלכות שהוא בחינת לחם עוני, ושפט הוא סוד הזעיר שבו בחינת המשפט, ושורש שניהם הוא בבשן בנ' שערי בינה, בשן ראשי תיבות בו שמאל נכלל, גם ראשי תיבות בו שניהם נכללים". וזה היה ביום החמישים בשער הנ' דקדושה שהוא ידיעת האלקות כמו שאומר הרמב"ן (הקדמה לפירושו עה"ת) "ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא". ברד"ק (תהילים סח, טז) "הר בשן, הוא משובח בעבור כי הבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום מרעה, כמו שאמר דרך משל על הדשנות ועל השמנות (עמוס ד, א), פרות הבשן, ונאמר (מזמור כב, יג), אבירי בשן כתרוני". בקהלת יעקב (ערך בש) "בשן סוד שני פעמים שן והוא סוד מיתת ז' מלכין, והוא סוד יעקב וישראל בחינת ו' קצוות דזעיר, יעקב בחינת מלכות בזעיר סוד עטרת יסוד די, ועל כן מכנה בזוהר (בראשית כ"ה ע"ב ותולדות קמ"ה ע"ב קדושים פ"ד.) לפעמים יעקב בחינת מלכות, ונודע (ליקוטי תורה וישלח) שיעקב הוא בחינת זעיר רק שהוא בחינת מלכות דזעיר, והנה ז' מלכין אלו נפלו הפנים ואחוריים דידה פנים דיעקב וישראל הוא שני פעמים מ"ה, ואחוריים שני פעמים ק"ל שני פעמים מ"ה ק"ל גימטריא שן, ונודע אחוריים דאבא ואמא נפלו והן קפ"ד קס"א וזה שיני רשעים שברת (תהלים ג' ח'), עיין בערך שן, הרי בשן ב' שן וזה סוד (מיכה ז' י"ד) ירעו בשן שלעתיד ירעו ויתחברו בחינת בשן אלו אל הקדושה ולא ישאר שום ניצוץ מהם אל הסטרא אחרא ח"ו, וזה שאמר (תהלים ס"ח כ"ג) אמר הוי"ה מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים, בשן ראשי תיבות נובלות בינה שבינה". ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג ו "תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת. שלש. רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה. רבי חידקא סבר: הני תלתא היום - לבר מאורתא, ורבנן סברי - בהדי דאורתא". "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן, נותנין לו פרנסת לינה. שבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות. מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי". "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא כזית". "אמר רבי יצחק כל עיסקא דשבתא כפול. עומר כפול (שמות כב) שני העומר לאחד. קרבנו כפול (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים. עונשה כפול (שמות לא יד) מחלליה מות יומת. שכרה כפול (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד. אזהרותיה כפולות זכור ושמור. מזמורו כפול מזמור שיר ליום השבת". "ויש שער ן' הכולל כל המ"ט והוא כתר עליון שבהם הרי ן' שערי בינה כנזכר תיקון כ"ב ובזה אל תתמה אם שער הן' הוא לבדו כתר וכל המ"ט הם בט"ס אחרות והנון כתר עליון כי הרי הוא כולל כל המ"ט שערים (כולם) ואינו חלק שער "ויבא הפליט - ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאת מאריך ימים בעולם ועל שחשבת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן שנאמר (דברים ג, ב) ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגו'". "ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי. א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול". "אל תירא אותו - שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם שנאמר (בראשית יד) ויבא הפליט הוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים שנא' (דברים ג) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים". ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יד וכן מצינו שהיה ארכו של עוג כפול מרחבו כמו שאומר הרמב"ן (ב"ב ק, א) "ואני מצאתי בהגדת אלה הדברים רבה אמר ר"ש בן לקיש מנוול היה עוג מלך הבשן אע"פ שהיה גבוה שהיה ארכו תשע אמות ורחבו ארבע אמות והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן ארכו של אדם שלש אמות ורחבו אמה שליש ארכו ועוג לא היה כן אלא רחבו ארבע אמות קרוב לחצי ארכו הוי שבריה מנוולת משונה מן הבריות". "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר (ישעיהו כט, טו) הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו' וכתיב (תהלים צד, ז) ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וכתיב (יחזקאל ט, ט) כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה" ובמכילתא (שמות כב, ו) נאמר "עין של מעלה וכו' ואוזן של מעלה". יש חילוק בין הכפלה לשתיים לזה שנחלק לשתיים, אבל שורש הדברים הוא אחד. ע"פ לשון הגמרא "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח, א). טו טז יז יח יט כ יח "את סיחון אלו לא היה סיחון קשה ושרוי בחשבון, קשה היה שהמדינה קשה, ואלו לא היתה מדינה קשה וסיחון שרוי בתורה, קשה היה שהמלך קשה, עאכ"ו שהמלך קשה והמדינה קשה. ואת עוג מלך הבשן אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות, קשה היה שהמדינה קשה, ואלו לא היתה המדינה קשה ועוג שרוי בה, קשה היה שהמלך קשה, עאכ"ו שהמלך קשה והמדינה קשה. (ו) בעשתרות שהיה קשה כעשתרות. אדרעי זה מקום המלכות". בקהלת יעקב (ערך סי) "סיחון ועוג היה להם אחיזה ביד שמאל שבו י"ד פרקין, י"ד אותיות כוז"ו במוכס"ז כוז"ו גימטריא סיחון עוג, וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (דברים ג' ב') אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, ביד שמאל שבו ג' שמות כוז"ו במוכס"ז כוז"ו גימטריא סיחון עוג". "ולדן אמר דן גור אריה וגו' - המשילו לגור אריה לרוב גבורתו שידלג מן הר הבשן כשיראה הטרף. וכן היה דבר שמשון שהיה משבט דן (ראה שו' יג , כד - כה) , שהוא לבדו היה קם על הפלשתים להרגם (ראה שו' יד , יט; טו , ח). או אמר זה על שבט דן בהלחמם על לשם ולכדוה , כמו שנזכר בספר יהושע (ראה יהו' יט , מז)" (רלב"ג דברים לג, כב). יט כ כא כב כג כא כב הגמרא (חולין פח, א) דנה אם דווקא עפר או לאו דווקא עפר, אבל בקרא מפורש וכסהו בעפר. "ענקים. רבנן ורבי אחא, רבנן אמרו: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים (פירש תכשיטין). רבי אחא אמר: שהיו עונקים גלגל חמה ואומרים: הורד לנו גשמים". "מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא". כג כד כה כו כד "אל תירא אותו שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו שנאמר (שם כ) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים והוא נשאר מאותן הגבורים שהרגו אמרפל וחביריו שנאמר (בראשית יד) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וזה פסולת שלהם כפריצי זתים הפליטים מתוך הגפת שנאמר (שם) ויבא הפליט ויגד לאברם וגו' זה עוג וכאן עשה אותו שיריים שנאמר (יהושע יג) והוא נשאר מיתר הרפאים וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג נתן לו הקדוש ב"ה שכר רגליו והיה כל אותן שנים וגבה ממנו עד שנפל ביד בניו כשבא משה לעשות מלחמה עמו נתירא ממנו אמר אני בן ק"כ שנה וזה מיתר חמש מאות אלולי שהיה לו זכות לא חיה כל השנים אלו א"ל הקדוש ברוך הוא למשה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו אתה בידך תהרגהו ועשית לו כאשר עשית לסיחון". כדי להבין את הדברים במעט, יש להביא את דברי האריז"ל (ספר הליקוטים, דברים א) "סיחון, לשון סייחין ועגלים. והוא קליפת חמור, והוא סוד ערלה שעל הברית. ועוג, הוא סוד עור הפריעה המעכב הברית. וזהו עג עוגה, והיא קליפה קשה, הגם כי היא דקה יותר קרובה לקדושה. ואלו הם סוד שני מלכי האמורי הוא היסוד, כמ"ש רז"ל ב' וג' גרגרים בראש אמיר". ובקהלת יעקב (ערך סי) "סיחון מלך האמורי לשון סייחים ועגלים והוא קליפת חמור, והוא הערלה שעל הברית, ועוג הוא העור הפריעה מהרב ז"ל הובא בשל"ה פרשת ואתחנן, ועיין בערך אמורי שביארתי דשכם וחמור היה גם כן קליפת אלו, חמור קליפת סיחון שכם קליפת עוג, ועוג הוא עור הפריעה והיא אינה נזרקת ואינה נחתכת רק כופין אותו על הברית למעלה, ומגלין שסוד קליפות נוגה היא קליפה על המלכות שהוא העטרה, ואנו מעלין אותו למעלה ליסוד ועלייתו הוא ביטולו, שעל ידי הרע נופל למטה והטוב שבו נאחז ביסוד, ועל כן ניתן שכם ליוסף, וארץ עוג לבני מנשה בן יוסף, ועיין בערך אמורי שהארכתי, ועל כן נקרא עוג הפליט, כמו שאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט ויגד לאברם, שהוא סוד עור הפריעה שנפלטת ואינה נחתכת ונתעלה אל היסוד". "קלסתר פנים של אברהם ולוט היו דומה זה לזה, לפיכך אמר לו אברהם אנשים אחים אנחנו" (ב"ר מא, ו). כה כו כז כח כז "רבי אבא בר כהנא אמר כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות נח נח אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל פרץ פרץ אמר לו והרי כתיב אלה תולדות תרח תרח אמר להם אף הוא יש לו חלק בשני עולמות ולא נאסף אבינו אברהם עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה שנאמר (בראשית טו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע כל מה שסגלתי מעשים טובים בעולם הזה אני הולך אצל אבותי בשרו הקב"ה חייך שעשה אביך תשובה לפיכך נכפל שמו". ובזוהר (ח"א ס, א) "כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין, רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי, והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל". כמו שהוזכרו לעיל דברי האריז"ל (ספר הליקוטים, דברים א) "סיחון, לשון סייחין ועגלים. והוא קליפת חמור, והוא סוד ערלה שעל הברית. ועוג, הוא סוד עור הפריעה המעכב הברית. וזהו עג עוגה, והיא קליפה קשה, הגם כי היא דקה יותר קרובה לקדושה. ואלו הם סוד שני מלכי האמורי הוא היסוד, כמ"ש רז"ל ב' וג' גרגרים בראש אמיר" אלו הם שני הכיסויים. כח כט ל לא לב כט לדוגמא, תניא פי"ח: "ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה' שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשג' כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו ית' כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו' כלומר שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך ולכן אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים אין מתבונני' כלל ואין מוסרי' נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה ומענה כלל והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש ע"י התלבשותו בבחי' חכמה שבה שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן". "אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה". "ויקרא אליו מלאך יהו"ה וגו', פסיק טעמא בגוויהו, דלאו אברהם בתראה כקדמאה, בתראה שלים קדמאה לא שלים, כגוונא דא שמואל שמואל, בתראה שלים קדמאה לא שלים, בתראה נביא, קדמאה לא נביא, אבל משה משה לא פסיק, בגין דמיומא דאתייליד לא אעדי מניה שכינתא" (זוהר ח"א קכ, א). "אבל העה"ב דוגמת יה"כ ששבה אל אמה ואז צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן (ברכות י"ז א') עטרת בעלה ואז אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פ"ו כו' כמו ביה"כ דרגא דבינה כמ"ש בתיקונים שאז היא בסוד תגא עטרה בראש וכל המשתמש בתגא חלף שאין שימוש כשמלכות בראש בעלה ואין נשמות חדשות לכן אין בו אכילה כו'. וז"ס וארעא אתבטלת ונשאר בינה בלבד שכלם בקרבה נעלמים וז"ש דאתתקף בלחודוהי כמ"ש לקמן (בסוף הס"ד) ונשגב ה' לבדו (ישעיה ב') ר"ל בינה לבד ביום ההוא שהוא יום השביעי יום שכלו שבת כו' וכל שלמטה ממנה אתחריב כנ"ל והוא כל זמן שליטת יום השביעי שהוא מלכות שחוזרת לשרשה ומלכות היא שעה כנ"ל ובה י"ב מזלות י"ב שעות ולכן כל י"ב שעות יהי' חרב". ל לא לב לג לד לג ובגמרא (ברכות נד, ב) "אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב (תהלים ג, ח)שני רשעים שברת וכדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת משה כמה הוה עשר אמות שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה". מעין זה במדרש זוטא (שיר השירים א) "שבעים שמות נקראה ירושלים וכו' נקראה בשן שנאמר הר גבנונים הר בשן". לד לה לו לז לח לט לה "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה". "והתניא חמשה דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחין כיבשין ואינה מעלה עשן כי קא אמרינן בדהדיוט דתניא (ויקרא א, ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט רבוצה כארי והתניא א"ר חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני ובמקדש שני מי הואי והאמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב (חגי א, ח) וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים אמרי אין מיהוה הוה סיועי לא מסייעא". "רבי נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה שנא' (שמות טו) מכון לשבתך פעלת שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש והארון כנגד הכסא עשה למעלה הימנו כפורת כשרפים שהם עומדים ממעל לו עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה שנא' כרוב אחד מקצה מזה וגו'". "זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר (מלכים א ח, יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". "אמר הקב"ה בעולם הזה עשיתם משכן ומקדש שהיו בחומה ולעתיד אני אבנה את בהמ"ק ותהיה מוקפת בחומת אש שנאמר (זכריה ב) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש". לו לז לח לט מ מא מב מ ובספר מחשבות חרוץ (אות טו) "דהכל היה כלול בלוחות כמו שאמרו ז"ל (שיר השירים רבה ה', כ') דבין דיבור לדיבור היו כל מצוותיה של תורה בפרטיהם ודקדוקיהם, היינו בחלל שבינתים היה רמוז הכל לחכם ומבין מדעתו כמשה רבינו ע"ה שהשיג דאין עוד מלבדו אפילו בחללו של עולם, שאין שום דבר ריק בעולם ולא מקום פנוי מכלום, ולא שהיה כתוב על הלוחות שום אות יותר מעשרת הדברות רק שהתפשט האור של כל דיבור בגליון שסביבו הופיע נגד השגה הבהירה דמשה רבינו ע"ה כל הענפים המתפשטים מאור הזה והעתידים להתגלות בדורות הבאים". בתי מדרשות (ח"ב, מדרש ואגדה לפרשת האזינו) "ואת שאינו מדבר מדבר זו אתונו של בלעם וכן הפרות וישרנה הפרות". הקרבן הראשון שהוקרב בבית המקדש היה על ידי אדם הראשון ולאחר מכן בעקידת יצחק. מא מב מג מג "כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר. אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".

More in this printout

View the whole printout