Skip to content
בלבבי משכן אבנה

בלבביפדיה מחשבה מלך הבשן

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

סיחון ועוג

"ויאמר ה' אל משה אל תירא (במדבר כא, לד), מכדי, סיחון ועוג אחי הוו ; דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו , מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? אמר ר' יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול" (נדה סא, א).

משה רבינו חשש דווקא מעוג כיון ששימש את אברהם אבינו ולא מסיחון אף על פי ששניהם היו אחים ונפלטו כאחד מהמבול כמו שאומר שם תוס' (ד"ה זה): "הכי נמי נפלט סיחון מדור המבול כיון דאחי הוו אלא דהך הפליט קים ליה דהוא עוג ולא סיחון מהאי טעמא גופיה כיון דדחיל ליה משה, ועוד אמר שעוג מצאו לאברהם אבינו שהיה עומד בגרנות לתקן עוגות לפסח ועל שם זה נקרא עוג. ומייתי ליה משום דמחזי כלישנא בישא דאמר במדרש עוג אמר בלבו אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם".

וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית יד, יג) "וכד אגחו מלכיא האילן הוה עוג עמהון אמר בלביה איזיל ואחוי לאברם על עיסק לוט דאשתבי ויתי לשיזבותיה מן ידהון דמלכיא ויתמסר בידיהון עאל אתא במיעלי יומא דפסחא אשכחיה דהוה עביד גריצין פטירן בכן חוי לאברם עיברא", ובמדרש (ב"ר מב, ח) מצינו "הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו" .

למדנו מדברי תוס' שלושה דברים: סיחון ועוג נפלטו מהמבול, 'עוג' נקרא על שם 'עוגות מצות' שהיו לפני אברהם בשעה שבישר לו שנשבה לוט, ואע"פ שכוונתו של עוג הייתה שיהרג אברהם והוא ישא את שרה בכל אופן היה ירא משה שתעמוד לו זכות של אברהם.

בליעה ופליטה

משה היה ירא שמא יעמוד לעוג זכות של אברהם אבינו; ידועים דברי החובת הלבבות שהמתיירא מהקב"ה אינו מתיירא מזולתו (הקדמה לשער הביטחון) וצריך תלמוד עצום איפה שורש נקודת הדבר שיש יראה אצל משה רבינו חוץ מהקב"ה, בפרט שיראת שמים לגבי משה מילתא זוטרתא היא כמו שנאמר בגמרא (ברכות לג, ב) "לגבי משה מילתא זוטרתא היא דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול" .

שורש הדבר הוא, שנמצא במשה רבינו צד שאינו שלם כמו שנאמר להדיא (שמות ד, י) "כבד פה וכבד לשון" (שם ו, ל) ו"ערל שפתים", מאותה נקודת חיסרון גופא חל המציאות שעליה נאמר שמתיירא היה משה מעוג מלך הבשן.

הגמרא בבבא בתרא (עח, ב) דורשת את 'סיחון' כמי "שמהלך אחר סיחה נאה" ; למדנו ש'סיחון' מלשון 'שיח' ו'שיחה'. "סיחון ועוג אחי הוו" (נדה סא, א) לעניינו דידן, 'עוג' הוא אחיו של 'שיחה' ועל כן נקרא שמו "פליט" (בראשית יד, יג) כמו 'פליטת פה'.

יש כמה שיטות בדברי חז"ל מי הוא ה'פליט': כתב רש"י "לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים (תנחומא). ומדרש ב"ר זה עוג שפלט מדור המבול וזהו מיתר הרפאים שנאמר הנפילים היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברם וישא את שרה". יש עוד שתי שיטות בדברי חז"ל: הבעל הטורים והדעת זקנים מבעלי התוס' מביאים פרקי דרבי אליעזר "בשעה שהפיל הקדוש ברוך הוא לס"מ ממקומו, אחז בכנפות מיכאל להפילו עמו ופלטו הקדוש ברוך הוא מידו, וכן ביחזקאל בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר". לשון אחר בחז"ל שה'פליט' זה גבריאל.

בדברי הגמרא (נדה סא, א) נתבאר ש'עוג' הוא ה'פליט', כפשוטו הוא 'נפלט' מהמבול, יתר על כן הוא 'נפלט' מאמרפל שאמר לאברהם אבינו פול לכבשן האש, 'עוג' נפלט מה'פול' גופא; וביותר 'עוג' בישר לאברהם ש'לוט' נשבה, כלומר: 'פל-לוט', זהו עצם שמו שנקרא 'פליט' על שם הבשורה ש'פל לוט' ונשבה, וכן 'פה לוט' שבישר ב'פה' לאברהם שנשבה 'לוט'.

בהרחבה יותר וזה עיקר הסוגיא דידן, יש שתי כחות שמתנגדים למשה רבינו: 'בלעם' כמו שנאמר בו (ספרי ברכה, טז) "ולא קם נביא בישראל כמשה. אבל באומות קם ואיזה זה בלעם", בלעם נקרא מלשון 'בלע עם' (ע"פ סנהדרין קה, א) ומצד כך 'בלק' ו'בלעם' שורשם חד: 'בלעם' זה 'בלע עם' ו'בלק' זה אותיות 'קבל', 'בליעה' ו'קבלה' הן שני אופנים להכניס את זולתם לתוכם ובזה הצד 'בלעם' ו'בלק' מתנגדים למשה רבינו .

הצד השני שמתנגד למשה רבינו, זה עוג. כמו שאומרת הגמרא (נדה סא, א) "אל תירא אותו שמא יעמוד לו זכות של אברהם אבינו" עומק תפיסת עוג זה שהוא מתנגד למשה רבינו ומצד כך הוא נקרא 'פליט' מלשון 'פלט' ו'פליטה'.

אלו הן שתי הכוחות שמתנגדים למשה רבינו: 'בליעה' ו'פליטה' "כבולעו כך פולטו" (פסחים ל, ב ועוד); כח של התנגדות בבחינת 'בליעה' על ידי 'בלעם' שהוא מלשון 'בלע' ו'בלק' שהוא לשון 'קבלה', וכח שני שמתנגד למשה רבינו הוא כחו של עוג שנקרא 'פליט' מלשון 'פלט' ופליטה, כל כח עומד לעצמו ומתנגד למשה רבינו אבל כשמצטרפים שניהם אהדדי מתראה שלימות נקודת ההתנגדות למשה רבינו.

צירוף הבליעה והפליטה, וארך אפיים

כח ה'בליעה' נתגלה ב'בלעם' בעצתו לפרעה כמו שאמרו (סוטה יא, א; סנהדרין קו, א) "שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", עצתו של בלעם היתה לשעבד את ישראל בבניית "פיתום ורעממס" (שמות א, יא), "ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו" (סוטה יא, א), זה כח ה'בליעה' שמתראה בעומק עצת בלעם - מלשון 'בלע עם', כח ה'בליעה' של 'בלעם' לא התגלה רק במה שאמר לו 'בלק' "הנה עם יצא ממצרים" (במדבר כב, ה) אלא אף בגלות מצרים גופא שייעץ לפרעה להעביד את ישראל ב'פיתום' עד שפי תהום בולעו .

מלבד כך 'בלעם' וכח הבליעה שבו מצטרף עם 'עוג' וכוח הגילוי והפליטה שבדבר, שהרי כוחו של בלעם היה בפיו (ילקו"ש רמז תשסה ) בבחינת 'פלט' 'פה לט' לייט מלשון קללה. לפיכך הגיע 'עוג' לבשר לאברהם שנשבה לוט דווקא בשעה ש'עוגות מצות' מונחים לפניו, אין דבר זה במקרה שהרי על שם כך נקרא 'עוג' כמו שאמרו חז"ל (ב"ר מב, ח); זה מהותו של 'עוג' שנקרא 'פליט' מלשון 'פה לט' וכנגדו מתגלה ה'עוגות מצות' של פסח מלשון 'פה סח' שעומדות כנגד 'פה רע' של 'פרעה' כידוע , כל הירידה למצרים היתה ל'פליטה' כמו שאמר יוסף "להחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מה, ז) וה'פליטה' הזו נפלה ל'פה לט' 'פה רע' עד שנתקן ב'פה סח'.

זה הגילוי של בלעם כאשר הוא מצטרף למציאות של עוג, עד שה'בליעה' מצטרפת ל'פליטה' ו'פליטת פה' בכך שהוא מקלל מכח ה'פה לט'. זה עומק כח הקללה של בלעם כמו שאמרו "אלא מלמד שהיה יודע (בלעם) לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה, וכו', כמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר ר' אבין ואיתימא רבי אבינא, רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח? שנאמר (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו" (ברכות ז, א ), כלומר יש 'קצר רוח' ויש "ארך אפים" (שמות לד, ו) כאשר נצרף 'בלע' שמניינו בגימט' הוא ק"ב ל'פלט' שהוא גימט' קי"ט עולה בידינו רכ"א - 'ארך', הוא התיקון "ארך אפים".

מצד התיקון "כבולעו כך פולטו" וזה עומק התשובה שמאירה מכח המידה של "ארך אפיים" שנפלט הבליעה של העוון, אבל מצד הקלקול מתגלה הצירוף של 'בלעם' ו'עוג' אהדדי שעולה 'ארך' דקלקול העומד כנגד "ארך אפים" דתיקון, עד שעל ידי כך היה יודע בלעם לכוון את השעה שהקב"ה כועס "כי רגע באפו", דייקא "רגע באפו" מקום הקלקול הפך ה"ארך אפיים".

פליטה ובליעה במבול

הלשון הפשוט בגמרא (נדה סא, א) הוא ש"עוג פלט מדור המבול"; בדור המבול היו שני שורשים של קלקול, אחד כמו שנאמר (בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - שהיו משחיתים את זרעם , והשני הוא ה'גזל' כמו שנאמר (שם יג) "כי מלאה הארץ חמס" - "ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, א ).

כח השכבת זרע שהשחית דרכו על הארץ זה כח הפליטה, הזכר פולט ולאחר מכן זה מתגלה בקלקול בנקבה כמו ששנינו (שבת פו, א) "מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר היו נכונים לשלשת ימים", כלומר מעיקרא מתגלה כח הפליטה מצד הזכר, ומצד הקלקול שבדבר מתגלה שהנקבה פולטת. זהו שמצד כך נאמר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" זה כוח הפליטה, ועל ידי כח הפליטה של השכבת זרע 'פלט' עוג מהמבול, כמו שמבואר בפרקי דרבי אליעזר (כג) "עוג מלך הבשן שישב לו עץ אחד מן הסולמות של התיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם מה עשה נח נקב חור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום" , תיבת נח היתה קדושה בקדושת הברית כמו שנאמר "נח איש צדיק היה" (בראשית ו, ט) ואין קוראים צדיק אלא למי שקדוש בקדושת הברית; הרי לנו ש'עוג' ניזון מנקודת הפליטה גופא מהעומק של שז"ל זה היה מקומו וזה נקודת יניקתו של לוט, זה כח הפליטה שנתגלה בדור המבול.

הצד השני שהיה בדור המבול הוא ה'גזל' ש"ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, א), כל גזל זה בליעה, שלוקח דבר ששייך למישהו אחר ובולע אותו אל תוכו, הפך ה'פלט' שמתגלה ב"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". זהו שנאמר (אבות ג, ב) "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", על ידי הגזל "איש את רעהו חיים בלעהו" "וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו" (טור חו"מ סי' שנט). למדנו שבדור המבול נתראו שני השורשים של 'בליעה' בגזל ו'פליטה' ב"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ".

הגמרא בזבחים (קיג, ב) אומרת ש'עוג' וה'ראם' ניצלו מהמבול; 'ראם' זה 'רם א' זהו כחו של 'עמלק' גימט' 'רם' שעניינו הוא ה'פליטה' כמו שאמר יעקב אבינו על אבי אביו של עמלק עשו "והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב, ט) וכן נאמר בדה"י (א ד, מג) "ויכו את שארית הפליטה אשר לעמלק" .

בלשון עמוקה וברורה "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז, טז) תמיד יש מלחמה בעמלק ומה שנשאר ממנו זה השארית שנפלט מהמלחמה הקודמת, ולכן בעומק זהו 'ראם' שניצל בחינת 'רם א', 'עמלק' גימט' 'רם' והוא "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ). 'עמלק' כידוע בדברי רבותינו הוא אותיות של צירוף 'בלק בלעם' , עד שמתגלה ב'עמלק' כח ה'בליעה' וכח ה'פליטה' ושני דברים אלו ניצלו במבול - 'עוג' ו'ראם'.

יראתו של משה מאריכות ימיו של עוג

נח בנה את התיבה מאה ועשרים שנה, "הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו" (רש"י בראשית ו, יד), וכנגד זה נאמר "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג) ומבואר שזהו משה "בשגם" גימט' 'משה' (חולין קלט, ב) שנמשה ממי המבול ומאותם המאה ועשרים שנה שבנה נח את התיבה . נח לא ביקש רחמים על בני דורו שישובו בתשובה, ואילו אברהם אבינו לגבי סדום ביקש רחמים "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע" (בראשית יח, כג), עד שלא מצאה מידת הרחמים מקום ובאה מידת הדין, אבל משה רבינו בחטא העגל אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב) , משה רבינו הגיע עד למדרגה של מסירות נפש בשביל ישראל; שורשו באברהם שהתפלל על סדום ובנח שבנה את התיבה כדי שישובו בני דורו בתשובה. הרי לנו שה'מאה ועשרים שנה' של משה רבינו מתגלים מכח ה'מאה ועשרים שנה' שבנה נח את התיבה, משה רבינו היה היה בתיבה רק מעט זמן, כמו שנאמר "ותצפנהו שלשה ירחים, ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרהֿ בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר" (שמות ב, ב-ג) אבל עיקר חיותו היה מה'מאה ועשרים שנה' שלפני הכניסה לתיבה. ולהדיא אמרו (שער הכוונות דרושי פסח, א) שראויה התורה לינתן לדור המבול בבחינת משה , וכן בגמרא זבחים (קטז, א) מבואר הקשר בין המבול למתן תורה בכך שבאו אוה"ע לבלעם בשעת מתן תורה מחשש שיבוא מבול לעולם, ואמר להם "ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, כבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם, וכו', מה קול ההמון הזה ששמענו אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו (תהלים כט, יא) ה' יברך את עמו בשלום" .

הגמרא (נדה סא, א) אומרת שמשה היה ירא מעוג שמא יעמוד לו זכות של אברהם אבינו, אבל יש עוד טעם בחז"ל שנתיירא משה מפני עוג כיון שאמר אני כל חיותי אינה אלא מאה ועשרים שנה ואילו עוג האריך ימים הרבה. הרבינו בחיי (במדבר כא, לג) מביא מדברי המפרשים שעוג שהיה בימי משה זה לא אותו אחד שהיה בימי אמרפל , אבל יש בחז"ל שהוא האריך ימים עד ת"ק שנה . כלומר, להדיא משה רבינו אומר שהוא ירא מ'עוג' מחמת שהאריך ימים יותר ממנו; אריכות הימים של 'עוג' יונקת את כוחה מצירוף 'עוג' ו'בלעם' שהוא בגימט' 'ארך' דקלקול, יש את האופן שבלעם יונק את הקצר שבדבר, קצר בזעם - "כי רגע באפו" כמו שהוזכר לעיל, ויש את המדרגה של "ארך" דקלקול שמתגלה באריכות ימים של 'עוג' עד שמחמת כן היה ירא ממנו משה .

על פי פשוטו משה חי מאה ועשרים שנה ו'עוג' חי ת"ק שנה, אבל לפי המתבאר השתא הגדרת הדבר שכל חיותו של משה באה מאותם 'מאה ועשרים שנה' שבנה נח את התיבה אבל אין למשה מקום בתיבה עצמה יותר מאותו זמן שהוחבא בתיבה שבסּוף, אבל 'עוג' האריך ימים מעבר לאותן ה'מאה ועשרים שנה' שבנה נח את התיבה ואף הוא זכה לינוק במשהו מן התיבה עצמה כל ימי המבול, זהו שהיה ירא משה מאריכות ימיו של עוג המשתייכים לתיבה עצמה. אריכות ימיו של עוג, נוסף לק"כ שנה, נוסף אות ת', שהיא אות האחרית.

פלט, טעם

ביתר עומק; אותם ק"כ שנה שבנה נח את התיבה שהיו שורש חייו של משה רבינו כמו שהתבאר, עולים במילוי רפ"ו (קו"ף כ"ף גימט' רפ"ו), זהו 'פור' 'פרו' "פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על" (במדבר יט, ב) אדם שאין לו עול נקרא בלשון חז"ל "אדם בליעל" - בלי עול, כנגדו בקדושה זה 'פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול' ונאמר בה "ויקחו אליך פרה אדומה: אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה" (במדב"ר יט, ו), 'טעם' גימט' 'פלט'. כלומר, 'פרה אדומה' באה מאותו השורש של 'מאה ועשרים שנה' (קו"ף כ"ף גימט' פר"ו) וזה כח ה'פליטה' שהיה למשה רבינו מן המבול 'טעם' פרה אדומה, לא כמו 'עוג' שהאריך ימים בפועל. מצד כח ה'פליטה' נתגלה ה'טעם' של פרה אדומה למשה, וכנגד כח ה'בליעה' של 'בלי-על' דקלקול נאמר בה בפרה אדומה "לא עלה עליה על" ובכך נעשה הפקעה של 'בלעם' דקלקול בשני הצדדים ב'פליטה' וב'בליעה'.

באופן נוסף: בגמרא (חולין קלט, ב) "משה מן התורה מנין (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין (בראשית ג, יא) המן העץ" כח המן דקלקול הוא אריכות השנים שמתייחס לעץ כמו שנאמר בגמרא בבבא בתרא (טו, א) לגבי איוב שארוכות שניו כעץ, וכנגדו עומד משה רבינו "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" וזה השורש לימי הפורים שנקראו על שם הפור (אסתר ט, כו) שהוא גימט' קו"ף כ"ף - מילוי שנותיו של משה מגלות את ה'פור' כנגד הכח של אריכות ימיו של המן.

בכל מלחמה ובפרט במלחמת אדום יש "שארית הפליטה" (דברי הימים א ד, מג) ו"פליטת סופריהם" (סוטה מח, ב) כמו שהוזכר לעיל, אבל המן רצה "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג, יג) ללא שיהיה מציאות של 'פליטה'; זה גופא נקודת ההצלה שהתגלה בימי הפורים מכח ה'פלט' שבדבר שחזר והתעורר לבטל מציאות הקלקול שבא להשמיד את הכל.

בלשון אחרת והיינו הך: 'בלעם' בא משורש לבן (סנהדרין קה, א ) שעליו נאמר "ארמי אובד אבי" שביקש לעקור את הכל; 'פלט' אותיות 'טפל' היפך ה'עיקר' , זהו שלבן ביקש לעקור את הכל - לעקור את העיקר שהוא הכל בלי להשאיר 'פליטה', וכמו כן הייתה גזירתו של המן הרשע "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג, יג) וגו'. ובהצלה נאמר "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (שם ד, יד) בחינת 'פליטה' דקדושה, וכנגד ה'בלעם' דקלקול שביקש להשמיד את הכל נתגלה ההצלה בשלימות ובמדרגת הכל "ליהודים היתה אורה זו תורה" (מגילה טז, ב) התורה המאירה בשלימות היא היפך מדרגתו של 'בלעם' שמתנגד לזמן מתן תורה (זבחים קטז, א).

אמונה וארץ ישראל במשה עוג ונח

שורש החיים של משה רבינו בא מאותם ה'מאה ועשרים שנה' שבנה נח את התיבה קודם המבול, ובנח נאמר "מאמין ואינו

זהו שנאמר במשה רבינו "יראת שמים לגבי משה מילתא זוטרתא היא" יש דבר שהוא גדול ועיקר ויש לנו דבר שהוא קטן וטפל, מצד אחד זה מעלתו של משה שיראת שמים 'טפל' אצלו אבל מצד השני מונח כאן עומק ה'טפל' - 'פלט' הפליט שעליו חל נקודת המלחמה; למדנו שאדרבא דווקא מחמת שיראת שמים היה מילתא זוטרתא וטפל לגבי משה, זה עצמו הביא את ההתנגדות של פליט וטפל כמו שהוזכר.

בלעם בלק - בבל עמלק, שהוא חיבור המן העמלקי עם אחשורוש יורש מלכות בבל.

מאמין" (רש"י בראשית ז, ז ) שיבוא המבול עד שדחקוהו המים, ולאחר מכן נתגלה כן במשה רבינו שנאמר בו (במדבר כ, יב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".

בגמרא בזבחים (קיג, ב) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש האם ירד מבול בארץ ישראל, אליבא דר' יוחנן שלא ירד מבול בארץ ישראל ה'ראם' ו'עוג' ניצלו מהמבול כיון שהיו בארץ ישראל; 'עוג' זכה להצלה מכח ארץ ישראל ומשה רבינו עצמו לא זכה להיכנס לארץ.

זה גופא היה יראתו של משה רבינו מ'עוג' שזכה לשמש את אברהם אבינו, בעומק הוא שימש את אברהם אבינו ביחס לארץ ישראל שנאמר בו באברהם (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", בשורש 'עוג' התהלך בארץ ישראל ומכוחה הוא ניצל מהמבול מה שמשה רבינו בעצמו לא זכה לכך.

היציאה ממצרים לא היתה בשלימות על ידי משה שנאמר בו (שמות ד, י; ו, יב) "כבד פה וכבד לשון" ו"ערל שפתים" ועל כן אמר "שלח נא ביד תשלח" (שם ד, יג) על ידי אהרן, וכיון שהיציאה לא היתה שלימה גם הכניסה לא היתה שלימה ולא זכה משה רבינו בעצמו להכניס את ישראל לארץ ועל כן היה מתיירא משה מפניו של 'עוג' שניצל מהמבול בזכות ארץ ישראל.

ובעומק יותר, רבותינו האריכו באיזה אותיות היה משה רבינו 'ערל שפתים' כביכול 'עילג' - געל עילג , בכל אופן לעניינינו דידן: נאמר 'ערל שפתים' ואותיות השפתיים הם בומ"ף, ב' פ' זה 'בליעה' ו'פליטה' מ' ו' זה אותיות מו"ם, אלו הם האותיות שבהן כביכול משה רבינו היה ערל שפתים.

הערילות שבו חלה על ה'בליעה' ועל ה'פליטה': בביאתם למצרים נאמר "ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (בראשית מה, ז) והיציאה ממצרים נקראת "פליטתם" כמו שאומרת הגמרא בפסחים (קיח, ב) "וימרו על ים בים סוף מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצריים עולים מצד אחר אמר לו הקב"ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו אמר לו אתן לך אחד ומחצה שבהן אמר לו רבש"ע יש עבד שתובע את רבו אמר לו נחל קישון יהא לי ערב מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן שנאמר (שמות יד, ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" יציאת מצרים התגלה באופן של 'פליטה.

וגם שם היה חסרון באמונה כמו שאמרו בגמרא בתחילה "דאמר רב הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי מאי דכתיב (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף" וכו'.

היציאה ממצרים הייתה באופן של 'פליטה' וכנגדה הכניסה לארץ ישראל הייתה באופן של 'בליעה', וכיון שהיה חסר ב'פליטה' ממצרים אצל משה על כן היה חסר ב'בליעה' ובכניסה לארץ ישראל. לפני שנכנסו לארץ אמר בלק לבלעם "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ" מצד הקלקול שבדבר נעלם העין שצריכה להתגלות בארץ עד שמשה רבינו לא זכה להכנס לארץ ישראל שנאמר בה "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) וכל זה נעשה מכח צירוף בלעם ועוג כמו שנתבאר; בלעם כחו בפיו 'פלט' פה - לט לייט וקללה ו'עוג' היה לו אחיזה בארץ ישראל אליבא דר' יוחנן שלא ירד מבול בארץ ישראל.

לריש לקיש שירד מבול בארץ ישראל מקשה הגמרא (זבחים קיג, ב) "בשלמא למאן דאמר לא ירד מבול לארץ ישראל היינו דקם רימא התם, אלא למאן דאמר ירד, רימא היכא קם? אמר ר' ינאי גוריות הכניסו בתיבה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא והוי כהר תבור, והר תבור כמה הויא ארבעין פרסי, משכא דצואריה תלתא פרסי, מרבעתא דרישא פרסא ופלגא, רמא כבא וסכר ירדנא. אמר ר' יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה. והאמר מר: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא? אלא, ראש חוטמו הכניסו לתיבה, וכו', והא קסגיא תיבה? אמר ריש לקיש קרניו קשרו בתיבה. והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו? ולטעמיך תיבה היכי סגיא? ועוד עוג מלך הבשן היכא קאי? אלא נס נעשה להם שנצטננו בצידי התיבה".

ה'ראם' ניצל על ידי שראש חוטמו נכנס לתיבה, ה'ראם' שהוא שורש "ראשית גויים עמלק" (גימט' רם) ניצל מהמבול על ידי אותו חוטם שעליו נאמר "כי רגע באפו" כמו שהוזכר לעיל; 'עמלק בבל' זה אותיות 'בלק בלעם' אלו הם אותם הכוחות של ה'בליעה' וה'פליטה' שניצלו על ידי התיבה, ועל כן נצטננו המים סביב התיבה מאותו שורש של 'עמלק' שצינן את האמבטי (רש"י דברים כה, יח). בעומק, 'עוג' הוא בבחינת העיגול שמסביב לתיבה והראם הוא בחינת כח ההתפשטות של הקו , כמו שמתראה בתנועת השרשים בבריאה : העיגול יש בו צד של בליעה והקו יש לו צד של פליטה, כאן שתי הכוחות הללו מתחלפים ומתהפכים אהדדי ומתאחדים, הם שתי הכחות המעכבים שהיו למדרגה של משה רבינו.

בעומק, כשנאמר (נדה סא, א) "ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחו הווי", אז יש את עוג בבחינת 'פליטה' ודיבור, ויש את 'עוג' שמצטרף לבחינת 'בלק בלעם' שבו מתגלה כח ה'בליעה' ועל זה חלה בעומק נקודת המלחמה כמו שנאמר בעמלק "ולא ירא אלקים" (דברים כה, יח) חסרון היראת שמים בעמלק שמתראה גם ב'עוג' גרמה למשה להיות ירא ממלחמת עוג ועל זה אומר הקב"ה "אל תירא אותו" מכח מדרגת מתן תורה שנתרפאו כל החולים (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ט) מתגלה ה'בליעה' וה'פליטה' של הדבר. הרי נאמר קודם מתן תורה "אל תיגשו אל אישה שלושת ימים" כדי שלא תהיה "פולטת שכבת זרע ביום השלישי" (שבת פו, א) ומצד כך נתקבצו כל אומות העולם אצל בלעם הרשע כמו שנאמר בגמרא (זבחים קטז, א) "שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן, ואמרו שירה שנאמר (תהלים כט, ט) ובהיכלו כולו אומר כבוד. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? אמר להם (תהלים כט, י) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם, כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא, שנאמר (ישעיהו סו, טז) כי הנה באש ה' נשפט. אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן. מיד פתחו כולם ואמרו (תהלים כט, יא) ה' יברך את עמו בשלום". במדרגת הר סיני נתקן ה'בליעה' וה'פליטה', ובו נתקן ערלות השפתיים של משה שהיה באותיות בומ"ף כמו שהוזכר לעיל, "אל תירא" זה שלימות מדרגת התורה.

הגמרא בגיטין (יט, ב) עוסקת בגט שהאותיות נבלעו בו ועל ידי צבע מיוחד אפשר להוציא ולפלוט חזרה את האותיות; "אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך מגורשת, חיישינן שמא במי מילין כתבו" ופירש רש"י "ונבלעו ואמרן לעיל כתבו במי טריא ואפצא כשר". שואלת הגמרא: "מיתיבי, הרי זה גיטך ונטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא מגורשת, ולא כל הימנו לאוסרה. טעמא דאיכא כתב, הא ליכא כתב לא? כי קאמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא, אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא. וכי פליט מאי הוי, השתא הוא דפליט? שמואל נמי חיישינן" ופירש רש"י "במיא דנרא - צבע שקורין פוייל"י ומעבירים מי הצבע עליו ופולט אותיות שבלע ונראות. השתא הוא דפלט - וכשהיו בלועות לא היה כתב. חיישינן - שמא לא נבלעו יפה ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת דספק גרושה היא".

עומק ההתנגדות של בלעם לדברי תורה היה באופן של בליעת הדברי תורה עד שהיה משה "ערל שפתיים" והתיקון הוא שהאותיות של הדברי תורה יחזרו ויפלטו במדרגת "אש שחורה על גבי אש לבנה" (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א) בשלימות, זה התיקון של ה'בולע' ו'פולט' ומתוך זה נתרפאו כל החולים במתן תורה ובשרשם משה שהיה ערל שפתיים באותיות בומ"ף כמו שנתבאר, וכנגד זה נבלעו ונתקעו האותיות של הקללה עד שנהפכו ונפלטו באופן של ברכה ועל זה נאמר "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" (דברים ד, י) מתוך המדרגה השלימה של מתן תורה ומכח זה אמר ה' למשה "אל תירא אותו".

א ב ג ד ה א "ויש לדעת כיון שסיחון ועוג אחים היו קודם המבול ועוג לבדו הוא שפלט ואנו רואין שלא ניצולו כי אם שמונה שבתיבה, אם כן סיחון זה מהיכן יצא והיאך היו אחים שאמר עליהם אחי הוו. וראיתי במדרש סיחון ועוג בני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו" (רבנו בחיי במדבר כא, לד). וברש"י "שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש". ובמקומות אחרים נתבאר בדברי חז"ל שהם המלאכים שירדו לראות בבנות הארץ. אע"פ שהגמרא בזבחים (קיג, ב) אומרת שהראם ועוג נפלטו מהמבול ולא סיחון. "ואתא עוג דאישתזיב מן גובריא דמיתו בטובענא ורכב עילוי תיבותא והוה גננא על רישיה והוה מתפרנס מן מזונוי דנח ולא בזכותיה אשתזיב אלהין דיחמון דיירי עלמא גבורתא דיי ויימרון הלא גיבריא דהוו מלקדמין מרדו במארי עלמא ושיציאונון מן ארעא וכד אגחו מלכיא האילן הוה עוג עמהון אמר בלביה איזיל ואחוי לאברם על עיסק לוט דאשתבי ויתי לשיזבותיה מן ידהון דמלכיא ויתמסר בידיהון עאל אתא במיעלי יומא דפסחא אשכחיה דהוה עביד גריצין פטירן בכן חוי לאברם עיברא והוא הוה שרי בחזוי ממרא אמוראה אחוי דאשכול ואחוי דענר והינון הוו מארי קיימיה דאברם". "ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו א"ל הקב"ה חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאת מאריך ימים בעולם ועל שחשבת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן שנאמר (דברים ג) ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגו'". ב ג ד ה ו ז ח ו "והשלישי - כי בעל הכימיה אינו מאמין על סודו זולתו, מיראתו על נפשו, והבוטח באלהים איננו ירא משום אדם בבטחונו, אבל הוא מתפאר בו, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום (תהלים נו יב): באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי". "ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא והא"ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיהו לג, ו) יראת ה' היא אוצרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול". "ואמאי קרי ליה סיח שמהלך אחר סיחה נאה. א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב (במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין ולהבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה". ז ח ט י יא ט "והנה ענין תרפים אלו הוא לשון תורף שהוא מקום ערוה כמו בית התורפה הנזכר בגמ' והם בחי' ב' רגלים של לאה הנכנסין ומתלבשין תוך כתר רחל כנ"ל לכן אמר תרפים לשון רבים שהם ב' הרגלים, וכו', הענין הוא כמ"ש אצלינו בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל ע"ש היטב ושם נתבאר כי הנה המקום הזה הוא בחי' עץ הדעת טו"ר (דאצילות) (בגנה דאצילות) אשר בו חטא אדה"ר, וכו', וכבר נתבאר אצלינו בדרוש בלק ובלעם כי בחי' בלעם היה מהאורות היוצאין מאותן עקביים דלאה הנבלעים תוך כתר רחל אל החצונים וזהו פי' בלע"ם ולכן היה הולך להררי קדם אצל עזא ועזאל שיניקתן משם. וכבר נתבאר אצלינו כי לבן הארמי אבי אביו של בלעם והוא עצמו נתגלגל בבלעם וממנו למד בלעם בן בנו מעשה כשפים וחכמה הזאת היתה חכמתו של לבן הארמי אשר שיבח עצמו ואמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע וע"ד הנאמר בבלעם כי ידעתי אם אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. וזה ענין חכמת התרפים אשר ללבן אשר ע"י אלו התרפים היה משיג כל הארותיו וכאשר רחל גנבתם לא יצאו האורות ההם אל עקבי של לאה לחוץ אל החצונים להאיר להם ולא ידע כי ברח הוא באופן שהתרפים הם בחי' אורות היוצאין אל החצונים מן התורף של התבונה שהוא יסוד שלה המלובש במקום החזה של ז"א" (ע"ח של"ח פ"ג). ובשער הפסוקים (בלק) "והנה נתבאר שם בדרוש התרפים, כי להיות כאן מקום העקביים של לאה, אשר היא עצמה דין גמור, להיותה מן אורות מועטים, היוצאים מן מקום האורות המכוסים, ואינם יוצאים אלא ע"י בקיעה כנזכר, ובפרט בחי' העקבים שבה, שהם דינים קשים, ולכן הקליפות מתאחזות שם, ואותם האורות הנזכר של אימא, שנתפשטו עד העקבים של לאה, שהם בוקעים ובולקים כתר ראש רחל, ונכנסים בתוכה כנז', יוצא הארתם לחוץ, ונאחזים בהם החיצונים. ונמצא, כי בחי' האורות דאימא, שהם חלק המגיע אל שתי העקבים עצמם דלאה, הבולקים ונכנסים תוך ראש רחל, מה שיוצא מהם לחוץ אל החיצונים, הוא נקרא בלק. לשתי סיבות, אחת כפי הבנת הלשון, כי העקבים ההם בולעים ובוקעים ראש רחל, ונכנסים בתוכו, ואינם יוצאים אלא ע"י בליקה הנזכר, וזהו בלק". י "א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית שנאמר (דברי הימים א ב, נה) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב (שופטים א, טז) ובני קיני חתן משה וגו'". ובטהרת כלים שבלעו טומאה, יש הגעלה ש'פולטת' את ה'בליעה' של האיסור לחוץ ('געל' אות אחת יותר מ'בלע') מלשון 'עוג' ועיגול שמוציא את מה שנבלע אל החוץ, ויש ליבון שמתקן בתוך הכלי את מה שנבלע בו, ליבון - לבן בלעם שענינו כח ה'בליעה', אור פנימי ואור מקיף. יא יב יג יד טו יב "ויקץ מואב (במדבר כב, ג). שהיו רואין את עצמן כקוץ בפניהם. ויאמר מואב אל זקני מדין (שם ד). מה טיבן של זקני מדין כאן, כיון שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך כל הארץ, אמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל - נדע בהם מה מידתו, אמרו להן זקני מדין אין כחו אלא בפיו, א"ל אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו". "וענין המתגלגל בדומם, נתבאר בענין נבל הכרמלי, שכתוב בו וימת לבו בקרבו, והוא היה לאבן. וסוד הענין יובן במש"ל, כי לבן נתגלגל בבלעם, ואח"כ בנבל הכרמלי. והנה בלעם הרשע, היה לקראת נחשים, ואין כחו אלא בפיו לקלל בני אדם, וכשנהרג בלעם נתגלגל באבן אחת, שהיא בחי' דומם, לכפר לחישתו בפיו כנזכר" (שער הגלגולים - הקדמה כב). "וכן מחילוק הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף ומאכילת השה בחפזון בלמוד חזון ובסוד חזיון התלוי בפה כמו שיקרא שם הזמן פסח שסודו פה סח הוא ליי'. כשם הפסח כלומר פה מדבר ומשיח ליי' בשמו. והיות אכילתו בחפזון על מהירות הצירוף בשעת הלחש שירוץ וימהר המצרף להשליך חצי לחשו טרם שישליכם הוא עליו" (מפתח השמות - פרשת בא). וכן בפע"ח (שער מקרא קודש פ"ד). "והוא מיסוד תורה שבע"פ דכולהו אליבא דר"ע דתלמידייהו הוי. ז"ס פרעה פה רע כל יקר ראה עיניו שדרשו רז"ל על פסוק זה" (מגלה עמוקות, פרשת בא). "דתניא (תהלים ז, יב) ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה (במדבר כד, טז) ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה והיינו דאמר להו נביא לישראל (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' מאי (מיכה ו, ה) למען דעת צדקות ה' א"ר אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקא"ל בלעם לבלק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו רגע וכמה רגע א"ר אבין ואיתימא רבי אבינא רגע כמימריה. ומנא לן דרגע רתח שנא' (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו ואב"א מהכא (ישעיהו כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". יג יד טו טז יז יח יט טז מסכת כלה (פ"ב) "תאנא דור המבול כלם מוציאים שכבת זרע לבטלה היו באו איצטגניני אמרי לא פחית עלמא (מהני שניאותו) [משיתא אלפי שני] לא נוליד ואנן ניחי לעלמא אמר להם הב"ה שמתם את עצמיכם עיקר הריני עוקר את שמכם שלא תעלו בחשבון עולם מנא ה"מ דכתיב באונן והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה שהיה מחמם את עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה וכתיב בדור המבול כי השחית כל בשר ער מאי עובדיה כמעשה אונן והיינו דכתיב וימת גם אותו תנא למפרע הוא רע וכיוצא בו נח למפרע חן". "א"ר יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר (בראשית ו, יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב (יחזקאל ז, יא) החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם". ובגמרא זבחים (קיג, ב) מבואר שנשם מתוך אויר התיבה, מצוטט בהמשך. ובמצודות דוד "את שארית הפלטה - הנשארה מה שלא החרימם שאול ודוד שנאמר בו עד הכרית כל זכר באדום (מלכים א י"א) ועמלק הוא מבני אדום". שבני שמעון יצאו להילחם בשארית הפליטה מה שהיה בזמן שאול ודוד, שנאמר במקום זֵכר הם למדו רק זָכר והם הרגו את הזָכר שבעמלק ולא את הזֵכר שבדבר, ואת הפליטה באו להרוג בני שמעון. יז יח יט כ כא כב כג כ זוהר (ח"ג קצד, א) "כד אתא בלק, אמר אנא איכול לון, עמלק בהדי חכמתא דא אתא לגבייהו ויכיל לון, ושדר לבלעם ואמר ליה, אנא תרי אתוון דעמלק אית בי, דאינון ל"ק, דאינון סיומא דעמלק, אנא לי ל"ק, ועמלק ל"ק, לי סיומא, ובך שירותא ב"ל. אמר ליה רבי שמעון, הכי אימא, שירותא דבלק ב"ל, ושירותא דבלעם ב"ל, שירותא דבלק הוה ביה בבלעם, וסיומא דעמלק הוה ביה בבלק, וסיומא דבלעם הוה שירותא דעמלק". שפתי כהן (בראשית ו, ג) "אם כן דור המבול אינם ראוים לו שינהיגם וזהו כי מן המים משיתיהו והנחתיו לדור הגון לרחם עליהם בשגם הוא בשר בגימטריא משה הוא שם רב ברחמים, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כלומר הרי נח היה עסוק בתיבה כמנין שנותיו ולא חזרו, משיתיהו בגימטריא משה הוא בעל הרחמים". בתיקוני זהר חדש (תקונא קדמאה) "ודא ממלל על סוף יומין דאלין תולדין בישין הוו גרמין דנהר יחרב ויבש. נביעו דילה בתרין עלמין שכינה עלאה ושכינה תתאה. ודא איהו יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני. ולנח אתגליא מה דהוה עתיד למהוי, ולא בעא רחמי עלהו. עד דאתא משה ובעא רחמי. ועתידין הוו יׂשראל דלא יפקון אלא חד מעיר ושנים ממשפחה, מסטרא דגבורה דהוא דין. ואתחזר עלמא לתהו ובהו. ובגין דבעא משה רחמין עליהו שמאל דוחה ולא יפקון בה יׂשראל וימין מקרבת דאיהו ימינא מטה כלפי חסד. ומשה בגין דיהיב גרמה עליהו, יהב תקפא לדרגה דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאיהי אוריתא דאתיהיבת בימינא. הדא הוא דכתיב (דברים לב) מימינו אש דת למו. ובגין דא פרקנא בה תליא הדא הוא דכתיב לא יסור שבט מיהודה וגו'. עד כי יב'א שיל'ה, דאיהו משה בחשבנה יסוד צדיק בה ס"ו תהא דוחה". "ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' היו בחי' אותם הנצוצו' של קרי שהוציא אדה"ר באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ונודע כי הקרי נק' רע והמוציאו נק' רע כמש"ה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכתיב אוי לרשע רע וכתיב לא יגורך רע כנדרש בס"ה. ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה אמחה את האדם אשר בראתי הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם דכורא בלי נוק' וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול. וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים", ועיין גם בדרושי ברכת השחר. כא כב כג כד כה כו כז כח כט כד "ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא] שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר (תהלים כט, ט) ובהיכלו כולו אומר כבוד נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם (אמר להם) (תהלים כט, י) ה' למבול ישב [אמר להם] וישב ה' מלך לעולם כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנא' (ישעיהו סו, טז) כי (הנה) באש ה' נשפט אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר ומה קול ההמון הזה ששמענו אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן [מיד] פתחו כולם ואמרו (תהלים כט, יא) ה' יברך את עמו בשלום". במהר"ל (גור אריה במדבר כא, לה) "אמנם יש בזה דבר עמוק מאוד, כבר רמזנו לך, כי החילוף בין מדריגת משה ובין מדריגת עוג; כי מדריגת ומעלת משה כח קדוש נבדל, וכח עוג גשמי. וכאשר רצה משה להתגבר על כח עוג גשמי, הוצרך לעלות עד עיקר כחו, ושם יאבד אותו, כי אחר שהיה ירא משה מן עוג, על כרחך מפני הגדלות, שהוא מורה שיש בעוג צד יתר שלא נמצא בשאר נמצאים, לכך הוצרך נגד אותו צד יתר גבורה לנצח. וכבר אמרנו לך למעלה, כי הכח הבלתי גשמי הוא בבלתי שעור, וכל בלתי שעור, שאין לו התפשטות השיעור, הוא מתדמה כמו האמצעי בין שני הקצות. אבל הגשמי הוא בעל שעור, והוא התפשטות הגשם, שנעשה משלשה גבולים; הראש והסוף והאמצע. נמצא כי יש מספר שלשה בין מדריגת משה ובין הגשמי, ודבר זה עוד ידוע לחכמים. וכאשר נמצא כי שלשה גבולים יש ביניהם, וכנגד שלשה גבולים אלו - שהם כח עוג והוא צד יתר שלו - היה צריך משה להתגבר". "ויש שפירש שעוג זה אינו אותו של אברהם עצמו אבל היה ממשפחתו ומזרעו". סדר הדורות (חלק ימות עולם, האלף השלישי, ב' אלפים תפ"ח) "סיחון ועוג אחים בני שמחזאי (נדה פרק האשה). ובבחיי פרשת חוקת שהיו אחים מאם לא מאב. במדרש שהיה עוג באותו פעם יותר מת"ק שנה (ע"ל אלף תרנ"ו) שנולד אז, א"כ היה בן תתל"ב שנה. סיחון נולד בתיבה ועוג היה חוץ לתיבה א"כ היה עוג יותר מתתל"ב". "הקצר בזעם ומאריך אף" (מתוך פיוט וכל מאמינים). כנגד אריכות ימיו של עוג חי איוב כאלף שנה, ובגמרא (ב"ב טו, א) "איוב בימי מרגלים היה כתיב הכא איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב התם היש בה עץ מי דמי הכא עוץ התם עץ הכי קאמר להו משה לישראל ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ". כה כו כז כח כט ל לא לב ל "בלעם בלא עם דבר אחר בלעם שבלה עם בן בעור שבא על בעיר תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי בעור שבא על בעיר כושן רשעתים דעבד שתי רשעיות בישראל אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים ומה שמו לבן הארמי שמו". לא לב לג לד לג "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים", ובמדרש "ויבא נח ובניו ואשתו וגו' א"ר יוחנן נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" (ב"ר לב, ו). כמו שנתבאר לעיל הגעלה היא פליטת הדבר לחוץ כנגד 'עוג'. לד לה לו לז לה ספר הליקוטים (דברים, א) "סיחון, לשון סייחין ועגלים. והוא קליפת חמור, והוא סוד ערלה שעל הברית. ועוג, הוא סוד עור הפריעה המעכב הברית. וזהו עג עוגה, והיא קליפה קשה, הגם כי היא דקה יותר קרובה לקדושה. ואלו הם סוד שני מלכי האמורי הוא היסוד, כמ"ש רז"ל ב' וג' גרגרים בראש אמיר". עץ חיים (ש"א ענ"ב) "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא ולא היה לו בחי' ראש ולא בחי' סוף אלא הכל היה אור א' פשוט שוה בהשוואה א' והוא הנק' אור א"ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש (אמר מאיר בערכינו אמר הרב זה וק"ל) וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית ממש כזה ציור והנה הצמצום הזה היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההוא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה ולא היה בתמונת מרובע בעל זויות נצבת לפי שגם א"ס צמצם עצמו בבחי' עגול בהשוואה א' מכל צדדים והסיבה היתה לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשוואה גמורה הוכרח גם כן שיצמצם עצמו בהשוואה א' מכל הצדדים ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר הצדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כ"כ שוה כמו תמונת העיגול משא"כ בתמונת מרובע בעל זויות נצבת בולטות וכן תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחי' עיגול והסיבה הוא בעבור שהוא שוה בכל מידותיו כנ"ל, וכו', והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור א"ס קו א' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה. וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו". פשוט שמשה היה ירא מבלעם מחמת ששורש כוחו בעמלק שלא היה ירא אלקים, החידוש הוא שמשה היה ירא מ'עוג'. לו לז

More in this printout

View the whole printout