Skip to content
בלבבי משכן אבנה

בלבביפדיה עבודת ה'

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

'עוג מלך הבשן' מצד הקלקול ו'הר אלקים הר בשן' מצד התיקון, זה לעומת זה

בשן – אחת מהארצות שמוזכרות בקרא, ארץ הבשן, והמלך של ארץ הבשן זהו עוג – 'עוג מלך הבשן' (במדבר כא, לג). אבל לעומת כך מבואר בחז"ל שם 'בשן' שנאמר ביחס להר סיני שישנם בכללות חמשה שמות שנקרא בהם הר סיני ואחד מהם הוא 'בשן' משורש הפסוק שנאמר בתהלים (סח, טז) "הר אלקים הר בשן הר גבנונים הר בשן" שזהו ה'בשן' דקדושה לעומת 'בשן' דקליפה. וכמובן צריך הסבר מדוע הר סיני שעליו ניתנה התורה נקרא 'הר בשן' – מה מתגלה בשם 'בשן' ששייך למדרגת הר סיני. אבל ביאור הדבר, כמו שמבואר בדברי רבותינו שבשן זה ראשי תיבות נו"ן שערי בינה, ומצד כך כמו שברור, מדרגת מתן תורה שייך ליום החמשים כמו שנאמר בקרא 'תספרו חמשים יום' (ויקרא כג, טז), וכמו שידוע עד מאד מדברי חז"ל שכלל ישראל במצרים נפלו למ"ט שערי טומאה וכמעט נפלו גם לשער הנ' דטומאה, ואז הם יצאו ממצרים ע"מ לקבל את התורה ששייכת למדרגת שער הנו"ן דקדושה ביום החמשים ליציאת מצרים באופן של יציאה ממ"ט שערי טומאה וכניסה לנו"ן שערי קדושה עד שער הנו"ן של הקדושה. ולכן, כיון שבתוך השם 'בשן' מונחת המדרגה של מתן תורה בבחינת הנו"ן שערי בינה דמתן תורה, לכן ההר שעליו ניתנה התורה נקרא 'הר בשן' מכח ששם נגלים נו"ן שערי בינה.

[ע' רש"י בראשית יד, יג על הפסוק 'ויבא הפליט'].

אבל כיון ש'זה לעומת זה עשה אלקים', מתגלה בהקבלה לכך עוג מלך הבשן מצד הקלקול, ואמנם בפשטות הוא רק אחד מהענקים , אבל בעומק עוג מלך הבשן נודע במדרגת הנ' של הקליפה, שכיון שנתבאר שארץ הבשן היא צד הקלקול של נו"ן שערי בינה שזה הנ' שערי טומאה, א"כ ברור שעוג שהוא מלך הבשן נוגע בשער הנ' של הטומאה. וזה א"כ ה'זה לעומת זה עשה אלקים', עוג מלך הבשן מצד הקלקול כנגד מדרגת 'הר בשן' שהוא ההר שניתנה עליו התורה.

שתי התפיסות שבנו"ן, נ' של 'נע' ונ' של 'נח'

ובעומק יותר, הרי האות נ' במילוי היא המלה נו"ן שרומזת שיש כאן נ' ונ', שני נוני"ם, וכמו שברור – הרי כידוע, בכללות יש בכ"ב אותיות אותיות פשוטות, ואותיות סופיות שהם האותיות מנצפ"ך, נמצא שבאות נ' יש כפילות, יש את הנ' פשוטה שמופיעה באמצע התיבה, ויש ן', נ' סופית שמופיעה בסוף התיבה, וזה א"כ מה שרמוז בתיבת נו"ן, שבנ' עצמו ישנם שתי הבחנות של נ', נ' פשוטה ונ' סופית. ומהו מהות שתי ההבחנות הללו שבנו"ן – זה שורש הנ' שמתגלה במילה נח ושורש הנ' שמתגלה במילה נע שהם שני גילויים הפוכים זה מזה, כלומר, הרי דבר שהוא נח, הוא לא נע, ודבר נע, הוא אינו נח. וראשית כל, מה שמתגלה במילים נע ונח עצמם – במילה נע נמצאים האותיות נ' וע' שהם השורש של הנו"ן שמצטרפת לע', ל'שבעים פנים לתורה' כל' חז"ל הידוע, ומצד כך הגילוי שבנ' הוא דייקא באופן של נע – תנועה, כמו שידוע שכנגד השבעים פנים הללו נכתבה התורה 'באר היטב' (דברים כז, ח וברש"י שם) בשבעים לשון של שבעים אומות העולם, והרי שה'שבעים פנים לתורה' בקדושה עומדים כנגד השבעים אומות, - זהו ה'נע' שמתגלה במדרגת התורה, נ' של ע'-נ' של תנועה שכנגד השבעים אומות.

אבל מכנגד יש את השורש של נח שהיא תיבה שמורכבת מהאותיות נ' וח', וכידוע עד מאד, אחרי השבע – הז' בא השמונה שהוא הח', וכמו"כ אחרי השבע, פעמים שבע שהוא מ"ט, בא החמשים שהוא ההבחנה של שער הנו"ן. והרי שביחס לנע שזה הנ' שעיקרו ביחס לע', לשבעים פנים לתורה, בנח מונח התפיסה של הנ' ביחס של הנו"ן שערי בינה.

הנ' של 'נע' המתגלה ב'ויהי בנסוע' והנ' של 'נח' המתגלה ב'ובנוחה יאמר'

ולפי זה נתבונן להבין בסוד הנוני”ן של פרשת ‘ויהי בנסוע הארון’ (במדבר י, לה (ברש”י שם), כמו שאומרת הגמ’ שיש לה נו”ן בתחילתה ונו”ן בסופה – לשון הפסוק שם הוא: “ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה’ ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך” שזה ביחס לאומות, זה תפיסת הנע שמתגלה בנ', תפיסת התנועה שמתגלה בארון מצד הקדושה כנגד האומות שעי"כ 'יפוצו אויבך וינוסו משנאיך'. ומה שנאמר שם לאחר מכן (שם שם לו) "ובנחה יאמר שובה ה'" זהו הנ' שבתפיסת הנח וזהו דייקא הנ' שבבחינת השב-נ' שבבשן שמתגלה ב"שובה ה'". כלומר, מונח כאן בעומק שתי התפיסות של הנוני"ם שנתבארו, נ' בבחינת נע ונ' בבחינת נח, אלו הם שתי מדרגות הנ' שמתגלים כאן בפרשת 'ויהי בנסוע' כמו שחודד.

השורש של 'כתינוק הבורח מבית הספר' במתן תורה

ובעומק זה מתגלה במדרגת מתן תורה עצמה, שהרי מחד כלשון חז”ל הידוע על הפסוק “ויסעו מהר ה”’ (שם שם לג) “כתינוק הבורח מבית הספר” והיינו שהיתה שם תנועה של בריחה ממדרגת מתן תורה, ולעניינא דידן, במה שהתינוק בורח מבית הספר מתגלה שכל מציאות התינוק היא תנועה, כלומר, כיון שבתוך מתן תורה עצמו יש שורש לכך שכבר מתגלה הנ' של הנע, תולדתו בפועל זה ב'תינוק הבורח מבית הספר'. אבל מאידך כלשון הגמ' בשבת הידועה "לכו"ע בשבת ניתנה תורה" וכל עניינה של שבת זה 'שבת וינפש' (שמות לא, יז), 'שבו איש תחתיו' (שם טז, כט), יום של מנוחה שמתגלה בו הנח, וזה א"כ ההבחנה הפנימית יותר שמתגלה במדרגת מתן תורה ששורש הנתינה של התורה היתה במדרגת 'נח'.

גילוי מדרגת התנועה מדין המ"ט שערי בינה וגילוי מדרגת המנוחה מדין שער הנו"ן שבבחינת 'אין'

אבל אם כל הגילוי של מתן תורה היה רק במדרגה של נח, ברור שלא היה את התולדה של "כתינוק הבורח מבית הספר", רק מחמת שכבר בעצם מדרגת מתן תורה מתגלה מציאות התנועה לכן מתגלה 'כתינוק הבורח'. וא"כ, כיון שבבשן מתגלה שער הנו"ן, לכן אחד מהשמות של הר סיני זה 'הר בשן', ומתוך הדברים שנתבארו עולה שבשער הנו"ן שמתגלה היו שתי הבחנות, ובעומק היינו שבמציאות הנ' שערי בינה עצמם יש בכללות שני גילויים, מדין המ"ט שערי בינה מתגלה שהדברים נמצאים במצב של תנועה – וזה דייקא גדר השערים שמתגלה שמתנועעים משער לשער, ולכן אחריתו היא 'כתינוק הבורח מבית הספר', אבל מדין שער הנו"ן שהוא מקום ה'אין', מקום הביטול הגמור, שם מתגלה ה'ובנחה יאמר', ה'בשבת ניתנה תורה' שהיא זמן של מנוחה. ואילו עם ישראל היו זוכים לעמוד במדרגת מתן תורה הפנימית והעמוקה, הרי שבמתן תורה היתה מתגלה עצלם מדרגה שאין בה מציאות של תנועה אלא כולה מציאות של מנוחה.

מדרגת הבשמים הכללית ומדרגת 'בורא שמן ערב' המתגלה מצד שורש הבשן

ולפי זה, כהמשך למה שנתבאר על שורש ‘בשם’, הרי כמו שברור, כיון ש’בשן’ בא אחרי ‘בשם’ שהרי נ’ היא האות שבאה אחרי המ’ והיא שייכת מיניה וביה לאות שקדמה לה, א”כ ה’בשן’ שייך לשורש של ה’בשם’. והרי נתבאר שם בהרחבה מה שמבואר בחז”ל ששורש הבשמים שהתגלו בעולם היה במתן תורה כמו שמבואר בגמ’ שבשעה שהתגלו עשרת הדברות בעולם נתמלא כל העולם כולו בשמים, ולעניינא דידן – מצד שורש ה’בשן’ שהוא משורש הנו”ן, מתגלה במתן תורה מדרגה של בשמים שגילוים הוא מכח שער הנו”ן. וביאור הדברים – הרי נתבאר שם שישנם שלושה מדרגות פרטיות שמתגלות בברכות הבשמים ומדרגה אחת כוללת. – המדרגה הכוללת זהו ‘בורא מיני בשמים’ שכוללת את כולם, ושלושת המדרגות הפרטיות הם “בורא עשבי בשמים”, “בורא עצי בשמים” ו”הנותן ריח טוב בפירות”. אבל ישנה מדרגה נוספת של בשמים שלא נתבארה שם שזה הברכה של ‘בורא שמן ערב’ , וכמו שמבואר בשו”ע או”ח סי’ רט”ז, זה נאמר בעיקר על שמן אפרסמון אבל כפי שהרחיבו הראשונים, ישנם עוד שמנים שמברכים עליהם בורא שמן ערב.

שורש ה'בורא שמן ערב' – ב'לריח שמניך טובים' שהתגלה במתן תורה

ובעומק, שורש הסוגיא של ‘בורא שמן ערב’ מתגלה ממתן תורה שהרי נאמר בקרא “לריח שמניך טובים שמן תורק שמך” (שיר השירים א, ג) והרי כדברי חז”ל כידוע מאד שמן הוא בבחינת חכמה, וא”כ, במתן תורה שהיה גילוי של החכמה, שם דייקא התגלה ה’ריח שמניך טובים’ והרי שמשם שורש הגילוי של ‘שמן ערב’.

סוגיית 'בורא שמן ערב' – סוגיא סתומה מאד

ונתבונן להבין, הסוגיא של ‘בורא שמן ערב’ היא סוגיא סתומה מאד, שורש הדבר הוא בגמ’ בברכות דף מ”ג, ובקצרה ממש יתבאר כאן מהי הסתימות שמונחת בסוגיא – הרי כאשר מברכים למשל את הברכה הכוללת של ‘בורא מיני בשמים’, הברכה מתייחסת להדיא לבשמים שכל עניינם הא הריח שבהם, וכמו”כ כאשר מברכים ברכת ‘הנותן ריח טוב בפירות’, על אף שהפרי בעיקרו הינו עומד לאכילה, אבל כיון שיש בו גם אופן של ריח, לכן כשמריחים בו , מברכים את מטבע הברכה של ‘הנותן ריח טוב בפירות’ שבברכה עצמה מונח לשון של ריח, וכן ב’עשבי בשמים’ ו’עצי בשמים’ היינו בעשבים ובעצים שעומדים להריח , ועל אף שלא מוזכר להדיא בברכה לשון של הרחה, - עצם כך שהם ‘עשבי בשמים’ ו’עצי בשמים’ מונח בזה שהם עומדים להריח וא”כ ממילא הברכה מתייחסת לריח כיון שכל מהותם בעיקרם היא מציאות של הריח שלכך הם נבראו, ולכן לא צריך שיהא מוזכר בברכה להדיא לשון של הרחה, אלא סגי בלשון ‘בורא עצי בשמים' או 'בורא עשבי בשמים'. אבל לעומת כך בברכה של 'בורא שמן ערב' שזה כלשון הפסוק 'לריח שמניך טובים', הרי בכללות הלשון של 'עריבות' שמצינו בלשונות הפסוקים זה נאמר או ביחס לחוש השמיעה – "כי קולך ערב" (שה"ש ב, יד) או ביחס לאכילה כלשון הפסוק (משלי כ, יז) "ערב לאיש לחם שקר" וכן ביחס לשינה (שם ג, כד) "ושכבת וערבה שנתך", אבל היכן מצינו לשון של עריבות ביחס לריח שמכח כך מתגלה בברכה של ‘בורא שמן ערב’ שהיא מתייחסת לריח, ואמנם יש בריח ענין של תענוג אך לא מצינו לא בלשון תורה ואף לא בלשון בני אדם שמשתמשים בלשון של עריבות כלפי ריח, וא”כ, קשה מאד להבין איך מונח ב’בורא שמן ערב’ התייחסות לריח שמכחה היא נתקנה כאחת מברכות הריח . וא”כ, הסוגיא של ‘בורא שמן ערב’ היא סוגיא מאד סתומה, והיה מי שרצה לפרש שה'ערב' של 'בורא שמן ערב' זה מלשון תערובת, ועל אף שנכון הדבר שמבואר במשניות בזרעים שישנם אופנים ששמן מתערב עם דבר אחר וזה גורם לו לריח טוב, אבל זה לכאו' לא מדוייק שכל שמן שמריח זה מכח תערובת שהרי ישנם שמנים שמריחים מצד עצמם בלא תערובת.

ויש אופן נוסף שאומרים שכשהאדם מריח את השמן הוא מריח שמונח בשמן כח של עריבות לכשהוא יטעם אותו, אבל כמובן זה גם צריך הבנה, שהרי לפי"ז העיקר חסר מן הספר שהרי תיקנו כאן ברכה על עצם הריח, ואם כהביאור הזה, א"כ אין רמז בברכה לעצם הריח עצמו אלא על זה שמכח הריח יש כאן עריבות שמונחת בשמן שהיא איננה שייכת דוקא לריח אלא שע"י הריח האדם עומד על אותה עריבות, וזה כמובן צריך הבנה, למה זוהי המטבע של ברכת הריח של השמן .

שורש ה'בורא שמן ערב' ששייך ל'והערב נא' של הדברי תורה

ובעומק היותר עליון [ויש לזה ניצוץ בדברי רבותינו בני דורנו], ה’שמן ערב’ שייך ל’והערב נא ה’ אלקינו את דברי תורתך בפינו’, כלומר, זה לא ‘שמן ערב’ במובן הפשוט מל’ עריבות כזו שמתגלה בגוף עצמו או מלשון תערובת שישנה בדבר, אלא מכח אור רוחני שמתגלה באותו שמן, ויסוד הדברים הוא ברור – המילה שמן עצמה היא נוטריקון שם-נ' [=שקרוב לשב-נ' שבבשן שבסוגיא דידן], והיינו משום שבמדרגת מתן תורה שהתגלתה החכמה, אז התגלה ה"לריח שמניך טובים" ושורש אותו גילוי הוא מהשם-נ'.

ה'אין' המתגלה בשמן שהוא זיעה בעלמא וה'אין' המתגלה בריח שאין בו ממש

ונתבונן להבין ברור – הרי כמו שמבואר בראשונים (עי’ תוס’ בברכות דף ל”ח ושאר פוסקים באו”ח סי’ ר”ב), משקין היוצאים מן הפירות מלבד היוצא מענבים וזיתים, נחשבים זיעה בעלמא וברכתם שהכל [וכן לגבי דין סחיטה בשבת, ושם הגמ’ דנה מה דין שאר פירות כתותים ורמונים], חוץ ממשקה חשוב שהדרך לסחוט אותו שנשאר עליו מעין שמו הראשון, וא”כ שמן שיוצא משאר פירות הוא לכאו’ זיעה בעלמא שאינו כלל מעיקר הפרי, ומה שייך בו חשיבות שתיקנו עליו ברכה. ובעומק מה שמברכים על ריח של שמן ‘בורא שמן ערב’ היינו משום שהשמן רומז לחכמה כפי שהוזכר לעיל ועל החכמה נאמר בקרא (איוב כח, יב) “והחכמה מאין תמצא” משום ששורש כל השגת המוחין של החכמה מגיע מהבחינה של ‘אין’, ולפי”ז עומק נקודת הסוגיא – הרי הריח הוא דבר שאין בו ממש – ועל אף שלענין ברכות הריח עצמם יש גדר של ‘ריח שיש לו עיקר’ ויש גדר של ‘ריח שאין לו עיקר’ (ע’ או”ח סי’ רי”ז ס”ג), אבל הרי אפילו בריח שיש לו עיקר, הריח אינו עצם הממשות של ה’עיקר’ אלא יש את ה’עיקר’ שנמצא כאן שממנו יוצא הריח.

וזה הרי ההבדל בין כל החושים לחוש הריח, מה שהאדם רואה יש בו ממשות גמורה, מה שהאדם אוכל, יש בו ממשות גמורה, וכמו כן במה שהאדם שומע הרי זה מכח מיתרי הקול של משמיע הקול שיש בהם יותר ממשות, אבל חוש הריח שמריח דבר, זהו דבר שאין בו ממש .

וא”כ, הגדר של ריח זה שהוא בבחינת ה’אין’ שבכל דבר, ומצד כך, מה שכפשוטו נראה שיש אפשרות לסחוט פירות ולהוציא מהם משקים ורק שיש חלוקה בין זיתים וענבים שהיוצא מהם נשאר בחשיבותו לבין שאר פירות שהמשקים הופכים להיות זיעה בעלמא, בעומק, כאשר יוצא מן הזית שמן, מה ששמן נחשב משובח מן הזית כמו יין שהוא מושבח יותר מהענבים, היינו משום שמתגלה בו העומק של ‘מאין תמצא’ וזה גופא חשיבותו במה שהוא נכלל ב’אין’.

העומק הפנימי של השמן שעומד להפוך ל'אין' בהדלקה מכח ששורשו הוא ב'אין'

ונתבונן להבין, הרי בשמן ישנם כמה וכמה שימושים, - יש את מה שמערבים את השמן בתוך מאכל שלכאו' זה לא עיקר חשיבותו שהרי הוא לא נאכל לעצמו אלא כחלק מתערובת של כמה מאכלים, אלא השמן עומד בעיקר לסיכה ולהדלקה, אבל צריך להבין ברור שבעומק הפנימי, שמן אינו עומד לסיכה בעיקרו, אלא עיקר מה שהוא עומד זה להדלקה, והיינו משום שמהותו של השמן שהוא מחובר ל'אין' ולכן הוא עומד להדלקה כיון שכל דבר שדולק הוא הופך להיות 'אין'. ודבר זה מתגלה בעבודות של בית המקדש שעל אף שהיה את השמן של מנחות , השורש היותר פנימי של השמן מתגלה בהדלקת המנורה וכאן מונח עומק ההגדרה שהשמן בעיקרו לא עומד לאכילה ולסיכה אלא להדלקה, והיינו שמשום שהוא מחובר מעיקרא ל'אין' שזה הגדר של החכמה מאין תמצא', וזהו השם-נ' שבשמן שזה בחינת ה'אין' שבשער הנו"ן, ולכן הוא גם עומד לחזור לאותו מקום שזה ההדלקה שיש במציאות השמן. והדוגמא הברורה שמתגלה הדבר זהו בחנוכה שיש דין לכתחילה שמצות הדלקת נר חנוכה תהיה בשמן מעין מה שבבית המקדש ההדלקה היתה בשמן, והיינו משום שבעומק זה בא לגלות את חכמת ישראל שכנגד חכמת יון שחכמת ישראל שורשה ב"מאין תמצא" וחכמת יון היא חכמה לעצמה, ולכן זכר לנס שנעשה מדליקים דייקא שמן כיון שזה שמן שעומד ומתגלה משורש ה'אין' ולכן הוא דייקא זה שחוזר ל'אין' שזה כהגדרה כוללת ממש ההבדל בין תורת ישראל לחכמת יון. וא"כ, העומק של ריח השמן שנתקנה עליו ברכת 'בורא שמן ערב' זה שהברכה הזו באה לגלות את נקודת השורש של השמן שחוזר ל'אין', ויתכן בזה הרבה 'נפקא מינה' לדינא ו'נפקא מינה' אחת פשוטה זה ביחס לסדר הקדימה בברכות הריח, שה'פרי מגדים' ועוד אחרונים כבר דנים בזה מה קורה כשעומדים לפני האדם דברים שיש בהם ריח, את מה צריך להקדים, ולפי מה שנתבאר השתא, הברכה של 'בורא שמן ערב' היא הברכה העליונה ביותר מכל ברכות הריח. ולפי"ז בעומק – זה הסיבה שבמתן תורה אומרים חז"ל שכל העולם כולו נתמלא בשמים כמו שהוזכר לעיל, שהרי כפי שנתבאר, הר סיני נקרא 'בשן' כי בשן זה ר"ת נו"ן שערי בינה שהיה במתן תור"ה וא"כ, כמו שברור לכל בר-דעת, במתן תורה היה גילוי של נו"ן שערי בינה, א"כ הבשמים שכל העולם התמלא זה בשמים בבחינת 'לריח שמניך טובים', ריח של השם-נ' שבשמן, ומשם הוא השורש לכל מציאות הריח שישנו בשמנים. וא"כ, שורש ה'בורא שמן ערב' מתגלה בזמן שניתנה התורה שעליה נתקן במטבע הברכה "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו" ומשם מתגלה השמן הערב, וזה א"כ השורש העליון שהתמלא כל העולם כולו בבשמים

מלבד כפשוטו שהשמן עומד להדלקה.

ב'הר בשן' מכח מדרגת ה'נו"ן שערי בינה' שמכחה מתגלה השם-נ', השמן ומזה נתמלא כל העולם כולו בשמים. זהו "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך". מציאות השמן שמתגלה בשורש הבשן.

'עוג' מלשון 'עוגות' מצות – שיש בהם העדר גילוי של שמן ששורשו בנ' שערי בינה

והרי כמו שהוזכר, לעומת 'הר בשן' ששם הוא מקום קבלת התורה יש את ארץ הבשן והמלך של אותה ארץ הוא עוג, עוג מלך הבשן, וכפי שנתבאר לעיל, עוג כמלכה של ארץ הבשן שייך בעצמיותו למדרגת הבשן, והרי כמו שאומרים חז"ל, עוג נקרא עוג מלשון 'עוגות מצות' וטעם הדבר שהוא נקרא מל' עוגות מבואר בחז"ל על הפסוק "ויבוא הפליט" שזה היה עוג שבא לומר לאברהם שלוט נשבה במלחמה וכונתו היתה שאברהם ילך למלחמה בשביל להציל את לוט ואברהם יהרג במלחמה, ואז הוא ישא את שרה לאשה, ואומרים חז"ל שהזמן שעוג בא לאברהם אבינו זה היה בליל פסח שזה זמן שהיה לאברהם מצות שנקראות 'עוגות מצות כי לא חמץ' בלשון הפסוק, ועל שם כן הוא נקרא עוג. ועומק הדברים, לפי מה שנתבאר השתא – הרי האופן שנעשית המצה לדינא הוא מקמח ומים בלבד – 'לחם עוני', והמהר"ל מרחיב בדבר שזה כח הפשיטות שמתגלה במצה שאין בה אלא קמח ומים בלבד, לעומת כך כאשר רגילים לעשות לחם חמץ, המציאות היא שמוסיפים לו שמן לשבח אותו כמו שהיה במנחות שהיו בבית המקדש שהיה דין ליתן בהם שמן. ולפי"ז גדר הדבר שעוג מגיע לאברהם דייקא בזמן שיש מצות לפניו – הוא מגיע לאברהם דוקא בזמן שאין גילוי של שמן במה שאופים אלא יש רק 'עוגות מצות' שזה מצה שאין בה אלא קמח ומים ללא שמן, ועוג מגיע דוקא בזמן שאין גילוי של שמן בכדי לנסות להכריע את אברהם. ולפי מה שנתבאר, ברור הדבר – עוג מלך הבשן שהוא הצד דקלקול של נ' שערי בינה, בא להכריע את אברהם מכח הנ' שערי בינה דקלקול שלו שכוללים את מדרגת שער הנ' דקלקול, ודייקא מכח זה הוא בא להכריע את אברהם, ולכן זה היה דווקא בליל פסח שזהו הזמן שבני ישראל יצאו ממצרים בכדי לא ליפול לנ' שערי טומאה , ואלמלא נגאלו בני ישראל ממצרים הרי הם היו נופלים לנ' שערי טומאה, ולכן עוג מלך הבשן מגיע לאברהם אבינו בליל פסח בכדי להפיל את הכנסת ישראל לנ' שערי טומאה, וכמו שנתבאר, לכן הוא נקרא עוג ע"ש ה'עוגות מצות'. וביאור הדברים – הרי כמו שנתבאר בהרחבה לעיל, הנו"ן שערי קדושה שכוללים את מדרגת שער הנו"ן דקדושה, זוהי בחינת השם-נ' שבשמן של "לריח שמניך טובים" כיון שעיקר שער הנו"ן שמתגלה בשמן זהו דייקא בריח שבשמן שאין בו ממש והוא בבחינת ה'אין'. ו'זה לעומת זה' בדיוק, בא עוג מלך הבשן בליל פסח במצב שאין שם שמן אלא 'עוגות מצות' שהם רק קמח ומים שזה הלילה שאלמלא היו יוצאים ממצרים, הם היו נופלים לשער הנו"ן דטומאה, וכיון שאין הארה של שם-נ' דקדושה שזה הארת מדרגת מתן תורה, ע"כ הוא מנסה להתנגד ל'עוגות מצות' שמונחות על שולחנו של אברהם אבינו, - ובדקות, הוא רוצה שאברהם ירוץ מיד למלחמה ולא יאכל מאותם עוגות מצות, ועי"כ הוא יעורר את אותו כח שהיה במצרים ליפול באותו לילה לנ' שערי טומאה, - זה עומק הדבר במה שעוג מלך הבשן בא לאברהם אבינו בליל פסח בכדי להפיל את הנ' שערי בינה מצד הקדושה, לנ' שערי בינה מצד הקלקול. אבל דייקא זה שורש נפילתו של עוג, שהרי כידוע בדברי חז"ל נאמר בתורה חמשים פעם יציאת מצרים, והרי שבתחילה עוג מלך הבשן בא עם הנ' שערי בינה דקלקול, להתנגד לנ' פעמים יציאת מצרים שכתובים בתורה, אבל שורש התיקון מתגלה בנ' פעמים הללו שרמוזה יציאת מצרים בתורה וב'בשן' דתיקון שמתגלה בנו"ן שערי בינה של מתן תורה. זה א"כ העומק במה שעוג מלך הבשן מגיע דייקא בליל פסח כשיש העדר גילוי של הארת השמן כמו שנתבאר. ואם כן, שלימות ההארה המתגלה במדרגת מתן תורה שעל שם כן, אחד מהה' שמות של הר סיני זה 'הר בשן' הוא גילוי של הנ' שערי בינה הגמורים מצד שורש מדרגת התיקון.

שבט 'מנשה' אותיות שמן-ה' נוחל את ארץ הבשן בנחלת הארץ

ונתבונן להבין – הרי כמו שמבואר בפסוקים בספר יהושע (יג, ל לא), החבל ארץ של 'ארץ הבשן' ניתן לחלקו של מנשה, ושם היה גם העיר גולן שהיא עיר מקלט (דברים ד, מג), וכמו שברור לכל בר-דעת, מנשה זה אותיות שמן-ה' , והיינו שדייקא מנשה נוחל את חלקו של עוג מלך הבשן שבא לעקור את השמן דתיקון שזהו ה'בורא שמן ערב' שלכן הוא בא בליל פסח שאין בו מציאות של שמן.

והרי שכאשר הוכנע עוג מלך הבשן ע"י התורה שניתנה ב'הר בשן' והכניעה ביסוד הדברים את כחו , עי"כ עומד מנשה שאותיות שמן בקרבו ומקבל את חלקו של עוג מלך הבשן.

הר סיני נמוך שבהרים - בכדי להכניע גובהו של עוג מחד, ומתגלה בו בחינת שמינית שבשמינית משורש השמן שבו

ודקות נוספת בסוגיא – מצד הקלקול עוג מלך הבשן היה הגבוה ביותר שבין הענקים כמבו' בחז"ל, והרי חז"ל אומרים שבשעה שבא הקב"ה ליתן תורה באו כל ההרים ואמרו שעליהם ראוי שתינתן התורה והקב"ה בחר את הר סיני שהוא הנמוך שעליו תינתן התורה, וכידוע השאלה ששואלים, אם הקב"ה רוצה ליתן את התורה במקום נמוך, א"כ למה ניתנה התורה בהר ולא ניתנה התורה בבקעה או בעמק, ואחד האפשרויות הידועות ליישב זאת היא שזה משום ש"תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית שבגאוה" כמו שאומרת הגמ' (סוטה ה, א), וזה השורש לכך שהתורה לא ניתנה במקום שפל ונמוך לגמרי אלא גבוה מעט שהוא בבחינת 'שמינית בשמינית'.

ולפי מהלך הדברים שנתבאר עד השתא, זה ברור מאד – מה שעל הר סיני שלעניינא דידן נקרא 'הר בשן' ניתנה התורה, זה בשביל לתקן את מדרגת עוג מלך הבשן שהוא הגבוה ביותר בענקים מצד הקלקול, ואם כביכול היתה התורה ניתנת על המקום הגבוה ביותר, א"כ קליפת עוג לא היתה נכחדת מכח ה'זה לעומת זה' שב'הר בשן' ולכן הקב"ה נתן את התורה דייקא על 'בר בשן', הר סיני שהוא נמוך.

אבל עדיין הוא צריך להיות גבוה משורש ה'שמינית שבשמינית' כדין ת"ח כפי שהוזכר, וה'שמינית שבשמינית' הזו, זה שורש השמן

אם כי לא בשלימות שהרי לאחר מכן היה חטא העגל.

שמתגלה ב'הר בשן' שבא להפקיע את עוג מלך הבשן שמתנגד לשמן ולכן עוג בא לאברהם אבינו ביום שאין בו שמן דהיינו בליל פסח שיש בו רק 'עוגות מצות', קמח ומים ללא שמן, וכיון שזה אחיזתו וזה תפיסתו של עוג, לכן התורה שניתנת על הר סיני שבכללות זהו החכמה שהיא בבחינת שמן שנאמר בה 'והחכמה מאין תמצא' כמו שנתבאר, זה מתגלה בפרטות גם בהר סיני עצמו במה שכל קומתו היא במדרגת 'שמינית בשמינית' שבו מתגלה בחינת השמן שמכניע את עוג מלך הבשן שמתנגד לשמן מצד נקודת הקלקול, זה לעומת זה. ואשר על כן, ברור הדבר – שורש כל ההכנעה של קליפת עוג מלך הבשן מתחילה בפסח ביציאת מצרים ומסתיימת במתן תורה, עוג בא בליל פסח לעקור את השורש של ה'עוגות מצות כי לא חמץ', וכשבני ישראל יוצאים בליל פסח ממצרים, מתחילה העקירה של קליפת עוג מלך הבשן שבא באותו לילה, והאחרית של עקירת אותה קליפה מתגלה ביום החמשים במתן תורה שאז מתגלה מדרגת ה'נח' כמו שהוזכר בראשית הדברים, וזוהי שורש השלימות של ההכנעה דקליפת עוג מלך הבשן שהיה במתן תורה.

גילוי ה'נע' המתגלה בפרשת 'ויהי בנסוע' שאיננה במקומה

וכמו שנתבאר, אלמלי היו זוכים בני ישראל, הרי שבמדרגת מתן תורה היה מתגלה בעיקר ה'נח' ולא היה מתגלה ה'נע', ונתבונן להבין עמוק – הרי חז"ל אומרים על פרשת 'ויהי בנסוע הארון' כמו שמביא שם רש"י שזה פרשה שאינה במקומה ולכן עשה לה סימניות של הנוני"ן להורות שהיא אינה במקומה, כלומר – מונח כאן בעומק במה שהפרשה הזו לא במקומה שמתגלה כח של נע בתוך התורה עצמה, - כשהפרשה נמצאת במקומה, היא בבחינת 'נח', אבל כשהפרשה לא נמצאת במקומה, היא בבחינת 'נע', והיינו שכיון ששורש מדרגת מתן תורה לא היה בשלימותו שיהא מתגלה בו רק מדרגת ה'נח', לכן נשארת מדרגת ה'נע' ומתגלה גם בתורה עצמה. וכפי שנתבאר לעיל, זה גם השורש של 'כתינוק הבורח מבית הספר' שהתגלה אחרי מתן תורה שיסודו הוא ב'נע'. ועי"כ אין הכנעה גמורה של קליפת עוג מלך הבשן, ולכן גם שבט מנשה שקיבל את חלקו של עוג לנחלה בהר גלעד, מתגלה שיש בחלקו עיר מקלט שזה בחינת ערי הלויים שהם גם כן עיר מקלט, ומונחת כאן התפיסה של ערי הלויים שאין להם מנוחה ונחלה גמורה בארץ ישראל אלא 'אני חלקם ונחלתם' כמו שנאמר בקרא, ובכללות זה מתגלה ג"כ בשבט מנשה, שהרי כל השבטים קיבלו כל אחד את נחלתו במקומו שלו, אבל שבט מנשה הרי נחלתו נחלקה לשנים ומונח כאן התפיסה הזו שאין כאן מציאות שלימה של 'נח' כי כשהוא מתחלק לשני חלקים הרי שכל חלק נע למקום אחר. והרי ששורש ה'נח' אינו מתגלה בשלימותו.

שורש שער הנו"ן המתגלה בשמן שהמשיח נמשח בו

אבל כשיחזור ויתוקן הדבר במהרה בימינו באור השלם של שער הנו"ן דקדושה בבחינת משיח שנקרא משיח משום שהוא נמשח בשמן כמו 'הכהן המשיח' שנאמר בקרא, כיון שהמשיח נקרא משיח מלשון משיחה, הרי שזהו השורש של האור של השמן שיחזור ויואר במדרגת משיחת השמן של המשיח עצמו. אבל בעומק יותר הרי כדברי הגמ', נאמר על משיח שהוא 'מרח ודאין' והיינו שהוא דן מכח חוש הריח, ובעומק מה שהוא דן ע"י חוש הריח זה מכח ריח השמן שהוא נמשח בו ומכח שהוא מריח את השמן של עצמו, הוא יכול לדון. וזה העומק של גילוי המשיח שיתגלה ששורש ריח השמן שהוא ימשח בו זה יהיה שמן במדרגת 'בורא שמן ערב', זה השורש של האור שעתיד להתגלות במשיח ומכח כך – 'לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו' אלא 'מורח ודאין' מכח חוש הריח של השמן שברכתו 'בורא שמן ערב'. זה שורש האור של ה'נו"ן שערי בינה' שכבר התגלה במתן תורה ב'הר בשן' ואם היינו זוכים זה היה מתגלה בשלימות, אך לא זכינו לכך... ובמהרה בימינו כשיוחזר הדבר במדרגת משיח שהוא משוח בשמן, הוא יהיה 'מורח ודאין' מכח ריח השמן עצמו כמו שנתבאר, ואז יתגלו נו"ן שערי בינה בשלימות, שלימות התיקון של ה'בשם' וה'בשן' שיתגלו בשלימות מכח שורשם במדרגת מתן תורה.

א א ב ב כמו שמובא ברש"י עה"פ 'ויהי בנסוע' שזה פרשה שבאה להפסיק בין פורענות לפורענות והפורענות הראשונה זהו 'ויסעו מהר ה' – כתינוק הבורח מבית הספר' (ע' שבת קטז, א, ובתוס' שם). ג ד ג ד זה הוזכר שם בשאלות ותשובות שלאחר השיעור שזוהי ברכה שהיא מהלך לעצמו, וכעת היא תתבאר כאן בעזרת ה'. לפי כל גדרי הדין המבוארים בהלכה מתי יש עליו חובת ברכה. ה ו ז ח ט ה ו ז ח או לכל הפחות גם להריח. כהגדרה כוללת. וכמעט לא מצאנו אפילו בראשונים ל' של עריבות ביחס לריח [וע' ברא"ה שיש כזו לשון ואף בעוד ראשונים]. אם היה מדובר באכילת שמן (באופן שהוא ראוי לאכילה כשהוא מערבהו בדבר אחר) היה שייך יותר ל' עריבות, ואמנם לגבי סיכת השמן לכאו' ג"כ לא מתאים אלא לשון של תענוג [שהרי סיכה היא אחד מהעינויים שנאסרו ביוכ"פ], אבל לא לשון 'עריבות'. וזה מה שנתבאר לעיל בשורש 'בֹשם' שהמערכת של 'בורא שמן ערב' היא מערכת לעצמה. ט י יא יב י יא יב ובקלקול מצינו 'ריח הגט' 'ריח [=אבק] לשון הרע' וכדו'. וכן את ההזאה של לוג שמן. אף שלדינא נאמר שהוא עומד לסיכה ולכן יש בו גדר של 'סיכה כשתיה' לדינא. יג יג יד טו יד ואף שזה היה קודם יציאת מצרים, הרי שם היה השורש לדבר שעתיד להיות, שהרי מה שהיה שם עוגות מצות אצל אברהם זה משום שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה שזה כולל את המצוות ששורשם בניסים שעתידים להיות ביציאת מצרים. שמצטרף ל-שְמֹנֶה [שכידוע עד מאד שייך למדרגת שמן כמו בשמונת ימי חנוכה] טו וכן ל-הַׁשֶמֶן. טז טז

More in this printout

View the whole printout